נחלקו הראשונים (בתוספות חולין מ"ב ב' ד"ה ואמר ושאר דוכתי) אם דבר שמטריף בהמה יש להניח שמטריף גם אדם, וכדעת התוספות, או דילמא יש דברים שהם טריפות בבהמה ואינם טריפות באדם, כי אדם אית ליה מזלא, וכדעת רבינו תם בתוספות שם.
והנה זה ודאי שיש קשר בין מערכות הגוף של אדם למערכות הגוף של בהמה, וכדאמרינן בדף מ"ה ב' נתמזמז מוחא דדין ומייתי מינה ראיה לבהמה, ובדף נ"ו ב' היפך בהם טריפה ויליף לה מאדם. ולא זו בלבד אלא שבמקורות מהתלמוד נראה באופן חד צדדי שאפשר גם ללמוד מחולשת בהמה לחולשת אדם ומבריות אדם לבריות בהמה, ודלא כהסברא דאדם דאית ליה מזלא הוא פחות פגיע. (יש מקורות יותר חזקים ויש יותר חלשים, אך הכא בחדא מחתא מחתינהו, והמעיין ישקול.) ואלו הן המקורות-
א. בדף מ"ז ב' גבי ריאה אדומה,
ב. ובדף נ"א א' גבי בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים.
ג. ובעירובין ז' א' גבי שדרה וגולגולת שחסרו, אמרינן דמאן דמחמיר לשני הצדדים, דהיינו שאם חסרה חוליא אחת באדם הוא עדיין מטמא באהל, ובבהמה הוא כבר מטריף, הרי זה תרי חומרי דסתרי אהדדי. ולא אמרינן אדם דאית ליה מזלא מתקיים בחסרון חוליא אחת ובהמה דלית לה מזלא אינה מתקיימת. ודוחק לומר דקאי אטריפה דאדם ולענין פדיון הבן וכדומה.
ד. בחולין מ"ג א' גבי ניקבה המרה, אמר רבי יוחנן מאי אהדרו ליה חבריה לר' יוסי בר' יהודה ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים, אמר להם אין מזכירין מעשה נסים.
ה. בבבא קמא נ' ב' גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן, ופריך ליה מדתנן בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אלמא אין חבטה בפחות מעשרה.
ו. ביבמות ק"כ ב' גבי מגוייד דאמרינן יכול הוא ליכוות ולחיות, פרכינן מההוא טייעא דגדייה לגמליה ולא אפסיקתיה לנערותיה.
ז. בנדה כ"ג ב' וכמה ינטל מן החי וימות רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו טרפה חיה מר סבר טרפה חיה ומר סבר טרפה אינה חיה. והנה כפי הנראה לא נאמר למשה מסיני אלו טריפות באדם, ואם כן מנא להו דעד הארכובה הוי טריפה, וכי תימא מנסיון חייהם, אם כן מה זה שייך למחלוקת אם טריפה חיה או לא, יש לדון באופן פרטני על מום זה באדם אי חיי או לא חיי. אלא מהלכתא דבהמה ילפי לה.
ח. והגמרא שם ממשיכה - בין ר' ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר"א דאמר רבי אלעזר ניטל ירך וחלל שלה נבלה. וגם כאן נראה שרבי ינאי למד אדם מבהמה.
ט. בירושלמי פ"ז ה"ב כמה יחסר ולא יהיה לו רקב ייבא כיי דתנינן תמן כדי שיינטל מן החי וימות, וכא כן הגע עצמך שניקב וושטו הרי אינו חסר ואינו חיה, לית לך אלא כהדא נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה יש לו רקב מן הארכובה ולמעלן אין לו רקב. והשתא מדוע הירושלמי לא מביא מקור או ראיה לזה שניקב וושטו אינו חיה, (וכן הבבלי בחולין י"א ב',) הרי לא מצאנו כזו הלכה למשה מסיני או משנה או מימרא ואין זה מעשים בכל יום, ובפשוטו הירושלמי הניח כן בפשיטות מחמת מה ששנינו ואלו טריפות בבהמה נקובת הוושט, אלמא אף באדם כן.
ולא תמצא בתלמוד שיאמר דאדם פחות פגיע משום דאית ליה מזלא, ואדרבה, מצאנו מקרה בו בפשוטו אדם יותר פגיע מבהמה, כגון לענין חסרון בגולגולת דבפשוטו זה מטריף אדם ואינו מטריף בהמה (עיין חולין מ"ב ב' נ"ד א' ונדה כ"ד א')[1], אך רבינו תם (מ"ב ב' ד"ה ואמר) הציע בפלפולו מהלך שיגרום להסיק שאדם יותר חסין מבהמה, אך לכאורה זה דחוק בגמרא. גם לענין ניטלו הכליות יתכן שמבואר בגמרא שאדם יותר פגיע מבהמה. (עיין חולין נ"ד א' ומ"ג א'). [וזכר לדבר בתוספות ערכין ד' א' ד"ה ולא, וז"ל- ויש לומר דבהמה אית בה חיותא טפי.]
אך גם לדידן למעשה אין למהר ללמוד מחומרי טריפות דבהמה לקולא לאדם, מלבד מש"כ במקום אחר דנראה עיקר בש"ס דאין מעידין על הטריפה להתיר את אשתו לאחר י"ב חודש, אלא אפילו להראשונים דס"ל דמעידין, מכל מקום עלולים להיות שינויים קלים בין המינים, כמו שבין הבע"ח גופייהו יש הבדל בין עוף של מים לעוף שאינו של מים וכדומה, גם יש הבדל ביצירת הגדרים בין נידון שהוא לחומרא לנידון שהוא לקולא, דבנידון שהוא לחומרא יכולים לכלול גם מצבים שאינם טריפה כדי לא להרבות בחילוקי דינים, כגון גרגרת שחסרה כסלע יתכן שנקבע על פי הגדיים היותר קטנים ולא עשו עוד שיעורים לאילים ולפרים משום שלא היה חפץ ידוע מקביל לשיעור הרצוי, אך לענין אדם ולקולא, יהיה צורך לדון כל מקרה לגופו. וכן ניקב קרום של מח יתכן שרק אם יש גם דלקת הויא טריפה, אך כיון שאין הטבח מבין בזה החמירו לאסור תמיד, אך לענין אשת איש יש לחוש דחיי, וכן כשבטלו האשכולות ונתרבו הספיקות אזי כשדנו בהלכות טריפות בהמה לא תמיד טרחו לעורר ספיקות וחילוקי דינים לקולא, אך כשאנו דנים לענין אדם לקולא יש לעורר אותם ספיקות וחילוקי דינים.
והנה זה ודאי שיש קשר בין מערכות הגוף של אדם למערכות הגוף של בהמה, וכדאמרינן בדף מ"ה ב' נתמזמז מוחא דדין ומייתי מינה ראיה לבהמה, ובדף נ"ו ב' היפך בהם טריפה ויליף לה מאדם. ולא זו בלבד אלא שבמקורות מהתלמוד נראה באופן חד צדדי שאפשר גם ללמוד מחולשת בהמה לחולשת אדם ומבריות אדם לבריות בהמה, ודלא כהסברא דאדם דאית ליה מזלא הוא פחות פגיע. (יש מקורות יותר חזקים ויש יותר חלשים, אך הכא בחדא מחתא מחתינהו, והמעיין ישקול.) ואלו הן המקורות-
א. בדף מ"ז ב' גבי ריאה אדומה,
ב. ובדף נ"א א' גבי בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים.
ג. ובעירובין ז' א' גבי שדרה וגולגולת שחסרו, אמרינן דמאן דמחמיר לשני הצדדים, דהיינו שאם חסרה חוליא אחת באדם הוא עדיין מטמא באהל, ובבהמה הוא כבר מטריף, הרי זה תרי חומרי דסתרי אהדדי. ולא אמרינן אדם דאית ליה מזלא מתקיים בחסרון חוליא אחת ובהמה דלית לה מזלא אינה מתקיימת. ודוחק לומר דקאי אטריפה דאדם ולענין פדיון הבן וכדומה.
ד. בחולין מ"ג א' גבי ניקבה המרה, אמר רבי יוחנן מאי אהדרו ליה חבריה לר' יוסי בר' יהודה ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים, אמר להם אין מזכירין מעשה נסים.
ה. בבבא קמא נ' ב' גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן, ופריך ליה מדתנן בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אלמא אין חבטה בפחות מעשרה.
ו. ביבמות ק"כ ב' גבי מגוייד דאמרינן יכול הוא ליכוות ולחיות, פרכינן מההוא טייעא דגדייה לגמליה ולא אפסיקתיה לנערותיה.
ז. בנדה כ"ג ב' וכמה ינטל מן החי וימות רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו בין רבי זכאי לרבי ינאי איכא בינייהו טרפה חיה מר סבר טרפה חיה ומר סבר טרפה אינה חיה. והנה כפי הנראה לא נאמר למשה מסיני אלו טריפות באדם, ואם כן מנא להו דעד הארכובה הוי טריפה, וכי תימא מנסיון חייהם, אם כן מה זה שייך למחלוקת אם טריפה חיה או לא, יש לדון באופן פרטני על מום זה באדם אי חיי או לא חיי. אלא מהלכתא דבהמה ילפי לה.
ח. והגמרא שם ממשיכה - בין ר' ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר"א דאמר רבי אלעזר ניטל ירך וחלל שלה נבלה. וגם כאן נראה שרבי ינאי למד אדם מבהמה.
ט. בירושלמי פ"ז ה"ב כמה יחסר ולא יהיה לו רקב ייבא כיי דתנינן תמן כדי שיינטל מן החי וימות, וכא כן הגע עצמך שניקב וושטו הרי אינו חסר ואינו חיה, לית לך אלא כהדא נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה יש לו רקב מן הארכובה ולמעלן אין לו רקב. והשתא מדוע הירושלמי לא מביא מקור או ראיה לזה שניקב וושטו אינו חיה, (וכן הבבלי בחולין י"א ב',) הרי לא מצאנו כזו הלכה למשה מסיני או משנה או מימרא ואין זה מעשים בכל יום, ובפשוטו הירושלמי הניח כן בפשיטות מחמת מה ששנינו ואלו טריפות בבהמה נקובת הוושט, אלמא אף באדם כן.
ולא תמצא בתלמוד שיאמר דאדם פחות פגיע משום דאית ליה מזלא, ואדרבה, מצאנו מקרה בו בפשוטו אדם יותר פגיע מבהמה, כגון לענין חסרון בגולגולת דבפשוטו זה מטריף אדם ואינו מטריף בהמה (עיין חולין מ"ב ב' נ"ד א' ונדה כ"ד א')[1], אך רבינו תם (מ"ב ב' ד"ה ואמר) הציע בפלפולו מהלך שיגרום להסיק שאדם יותר חסין מבהמה, אך לכאורה זה דחוק בגמרא. גם לענין ניטלו הכליות יתכן שמבואר בגמרא שאדם יותר פגיע מבהמה. (עיין חולין נ"ד א' ומ"ג א'). [וזכר לדבר בתוספות ערכין ד' א' ד"ה ולא, וז"ל- ויש לומר דבהמה אית בה חיותא טפי.]
אך גם לדידן למעשה אין למהר ללמוד מחומרי טריפות דבהמה לקולא לאדם, מלבד מש"כ במקום אחר דנראה עיקר בש"ס דאין מעידין על הטריפה להתיר את אשתו לאחר י"ב חודש, אלא אפילו להראשונים דס"ל דמעידין, מכל מקום עלולים להיות שינויים קלים בין המינים, כמו שבין הבע"ח גופייהו יש הבדל בין עוף של מים לעוף שאינו של מים וכדומה, גם יש הבדל ביצירת הגדרים בין נידון שהוא לחומרא לנידון שהוא לקולא, דבנידון שהוא לחומרא יכולים לכלול גם מצבים שאינם טריפה כדי לא להרבות בחילוקי דינים, כגון גרגרת שחסרה כסלע יתכן שנקבע על פי הגדיים היותר קטנים ולא עשו עוד שיעורים לאילים ולפרים משום שלא היה חפץ ידוע מקביל לשיעור הרצוי, אך לענין אדם ולקולא, יהיה צורך לדון כל מקרה לגופו. וכן ניקב קרום של מח יתכן שרק אם יש גם דלקת הויא טריפה, אך כיון שאין הטבח מבין בזה החמירו לאסור תמיד, אך לענין אשת איש יש לחוש דחיי, וכן כשבטלו האשכולות ונתרבו הספיקות אזי כשדנו בהלכות טריפות בהמה לא תמיד טרחו לעורר ספיקות וחילוקי דינים לקולא, אך כשאנו דנים לענין אדם לקולא יש לעורר אותם ספיקות וחילוקי דינים.
[1] נ.ב. להראשונים שסוברים שגם בבהמה חסרון בגולגולת מטריף, יש לשאול הרי במשנה איתשיל לענין טומאה, ואם כן היו צריכים ליתן שיעור החסרון לפי הגדול שבבני אדם, שרק באופן שגם הוא היה מת נטהר את הגולגולת, ואילו גבי הכשר אכילה יש ליתן שיעור החסרון לפי הקטנה שבבהמות, שכבר באופן שהיא היתה מתה נאסור באכילה.