חולין דף מ"ב / טריפה שהבריאה

[פרי חדש]

א. נפגעה באחד מאבריה באופן המטריף, וכרת את האבר ההוא​

הנה מצאנו דוגמאות פלא שחסרון מועט מטריף את הבהמה וחסרון גדול אינו מטריף, כגון בבהמה שנחתכה רגלה שאם ניטל צומת הגידין ונשארו רק ענפי הגידין הויא טריפה, ואם נחתכה הרגל למעלה מענפי הגידים כשירה, וכאמרם (חולין ע"ו א') טרפות קא מדמית להדדי, אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. וכן ניקב הטחול טריפה ואילו ניטל הטחול כשירה, לקו הכליות טריפה ואילו ניטלו הכליות כשירה. ויש לדון מה הדין כשבתחילה נעשה החסרון הקטן ונטרפה, ואחר כך חתך עוד מגובה הרגל או שהוציא את הטחול או הכליות בניתוח, האם חזרה לכשרותה.

ונחלקו בזה הראשונים, דדעת הרמב"ן (חולין ע"ו א') דחזרה לכשרותה, אך דעת שאר הראשונים דנשארה בטריפותה. ויש לברר אם טעם המחמירים הוא טעם מציאותי שמאחר שהתחיל בה החולי לא תחזור ותבריא ע"י חיתוך נוסף, או טעם למדני דכל שנאסר משום טריפה אין לו היתר ואפילו אם כבר הבריא, והנה ברא"ש (פ"ד ס"ז) מבואר שהוא טעם מציאותי, וז"ל- מיד כשנחתכה בצומת הגידין מתה היא. ואילו חתכה מתחלה למעלה היתה חיה. אבל אחר שנחתכה בצומת הגידין שוב אין לה תקנה שכבר נכנס בה חולי הטריפות ואין להן תקנה בתוספת (ברוב) [כאב]. ונראה לי שזה גם כוונת הרשב"א[1] והר"ן בשם הרא"ה[2]. ועיין בהערות.

והרשב"א הקשה על הרמב"ן ממשמעות המשנה והגמרא שניטל צומת הגידין הויא טריפה ולא נזכר שיחתוך עוד בגובה הרגל ותתכשר. ויש ליישב שזה אכזריות לחצוב בבע"ח הפצוע עוד בגובה הרגל, וגם נכנס לספק אם יחתוך יותר מדאי וייטרף ונמצא שציערו לחינם, ויתכן עוד שכל זמן שהבע"ח מגויד בעורקים הראשיים הוא בחשש טריפה משום שדקותיו ספורות כידוע ושמא לא יצליחו לעצור לו את האיבוד דם, ורק אם רואים שהצליחו לעצור לו את הדם ושהה מעת לעת בכמות הדם שנשתייר לו, בזה אמרו דמעל צומת הגידין כשר. ומכל הני טעמי לא אמרו לחתוך לו עוד ולהכשירו.

ויש ראיה לדעת הרמב"ן ממשמעות הגמרא ביבמות ק"כ שהנעשה טריפה וברח אין מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר י"ב חודש, וכמשמעות הרמב"ם פי"ג מגירושין הי"ז, [מיהו הרמב"ן שם מן המקילים בזה,] והביאור בזה לכאורה שישנם רפואות של שינוי הגוף שביכולתם גם לרפא טריפה ויחיה, וחיישינן שעשו זאת לבעל וחיה, והכי נמי בבהמה, וכמו שנתבאר לעיל שמשמעות תלמודן בכל מקום דמותר האדם מן הבהמה אין, מיהו יש לדחות דאותם רפואות יש ספק אם יצליחו, ולכן אינם מוציאים את הבהמה מחזקת טריפה, אך גם אינם מוציאים את האשה מחזקת אשת איש.

ויתכן שיש חילוק בין ניטל צומת הגידין לניקב הטחול והכליות, דניטל צומת הגידין אחר שנכנס בה חולי הטריפות אין להן תקנה בתוספת כאב ובכריתת עוד שטח מהותי מן הגוף. אך ניקב הטחול והכליות יש להם תקנה בכריתת האבר, ומושג ניטל הטחול וניטלו הכליות שבמשנה לא נאמר על מקרה תמוה שאדם החליט לנתח את הבהמה וליטול לה את האבר, אלא על המושג הרפואי הידוע שאבר מתקלקל ומכניס את החי למצב חירום רפואי וע"י כריתת האבר מצילים אותו, ועל זה אמרו שהיא כשירה, שהכריתה החזירה את הבהמה לכשרותה. ויל"ע.
​

ב. אם אירע נס והפגיעה נתרפאה, האם הבע"ח חוזר לכשרותו​

הנה לדברינו מחלוקת הראשונים הנ"ל היא רק מחלוקת במציאות האם החיתוך הנוסף יציל את הבהמה או לא, והביאו ראיות מהתלמוד שהמציאות היא שטריפה אינה חוזרת לבריאות בתוספת כאב. אך לו יצוייר שהחסרון ייעלם בדרך נס והבהמה תחזור לקדמותה, כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת שחזרה להיות בעלת קנה וושט שלמים, הסברא נותנת שתהיה מותרת, דפקע שם טריפה מינה, וכמו צואה שגוללה ונפרכת.

והנה הגמרא בפרק רביעי (ס"ח ב') שהובאה בראשונים, גבי הוציא העובר את ידו והחזירה, דורשת, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ושטחיות הדברים נראה שזה דין חוקי, שטריפה אינה חוזרת להיות מותרת אע"פ שהבריאה בנס ונשתנה שמה, ודומיא דהוציא העובר את ידו והחזירה. אך ק"ק דאם כן ערבך ערבא צריך, והש"ס היה צריך להביא מקור והסבר לפסק זה דטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. [ועוד, אי דייקינן כולי האי, נימא דכל עגל או שור שבלידתו יצאה ידו קודם ראשו, שוב אין ליד שלו היתר בשחיטת עצמו, ואפילו לא נשחטה האם כלל והוא בן שמונה שנים וחורש עם אמו בשדה, דהא אמרת דבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה שאין לה היתר.]

והנכון שאמרו כאן רק את ההגדרה המציאותית של טריפה, שזה חולי שאין לו רפואה, ואינו תלוי בזמן או במעשה הנותן תקווה להתירו. הכי נמי הוציא העובר את ידו, כיון שסוף עובר לצאת, נפקע השייכות שיש בין האם לאבר זה, (וכדאמרינן בתו"כ גבי שרצים- להביא את שפרשו לארץ וחזרו.) וזה דין חוקי הנלמד במקרה מענין מציאותי.

ואפשר שגם כאן שורש הדין הוא מציאותי, דהלא הלידה מפסיקה את התלות החיותית של העובר באמו, ואפשר שגם תהליך הלידה יוצר תהליך פנימי של הפסקת התלות, וההלכה[3] מחילה את דין ההפסקת התלות החלקית על אותם חלקים מהגוף שכבר התחילו לצאת, וכאמרם (ס"ח ב') "יש לידה לאיברים", ואף אם חזרו מכל מקום הרי הועד בבעליו שיש כאן תהליך של היפרדות תלות החיות מהאם, ותהליך זה במציאות אינו מתבטל. וכמו כן טריפה, לא רק בזמן שעדיין צפרני האריה נעוצות בה והיא מדממת היא בדין טריפה, אלא כיון שנטרפה זה תחילה של תהליך שעושה אותה טריפה לכל שארית חייה. [ולפ"ז יש לדון דאולי דווקא בגוונא דמתניתין ד"בהמה המקשה לילד" איתיה להאי דינא דבשר שיצא חוץ למחיצתו וחזר אינו חוזר להתירו, אבל אי משכחת לה להוציא עובר ע"י רופא בשלב שעדיין לא מתאים ללידה, ולחזור ולהשתיל את העובר ברחם בקישור גמור לאם, הרי הוא חוזר להיות ירך אימו, שלא אמרה התורה גזיה"כ שאבר שיצא מהרחם נאסר, אלא שכשמתחיל תהליך של לידה כל מה שיצא חל עליו דין של ילוד.]
​

ג. לפ"ז מדוע בטריפה שנתעברה יש צד לאסור את הוולד, הרי הוא שלם​

תנן בפרק ו' דתמורה (ל' ב') כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין רבי אליעזר אמר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח, ואמרינן בגמרא (חולין נ"ח א') שהמחלוקת היא גם לענין חולין, דרבי אליעזר סבר ולד טריפה אסור ורבי יהושע סבר ולד טריפה מותר. והגמרא (תמורה ל"א א' וחולין שם) מביאה שני דרכים בביאור מחלוקתם, למאן דאמר טריפה יולדת המחלוקת היא בנטרפה ולבסוף עיברה, והוולד הוא כעין יוצא מן הטמא, אך כיון שאביו אינו טריפה רבי יהושע מתיר, דס"ל זה וזה גורם מותר, ואילו רבי אליעזר אוסר דסבירא ליה זה וזה גורם אסור. ועיין בבכורות ז' א' שג"כ נוקטים כפירוש זה. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת על כרחך לאוקמה בעיברה ולבסוף נטרפה, ורבי אליעזר אוסר משום דסבירא ליה עובר ירך אמו וגם הוא נטרף, ורבי יהושע מתיר דסבירא ליה עובר לאו ירך אמו.

ותחילה נשאל על נטרפה ולבסוף נתעברה כיצד יתכן שהולד יהיה אסור, הרי הוא חי חיים שלמים. אלא לאו שמע מינה שמשכחת לה איסור טריפה בלי שנשתנה החיות של הבע"ח. ולפי זה יתכן גם שטריפה שהבריאה בנס תהיה אסורה.

תשובה לדבר א- יתכן שסובר רבי אליעזר שהחולי של האם משפיע גם על בריאות הוולד. ב- יתכן שחלק מהתפשטות המאיסות של הטמא זה לאסור גם את היוצא ממנו, וגם אם סימני המאיסות אינם קיימים ביוצא, ויוצא מן הטמא מאיס טפי מהטמא עצמו כשנשתנה. ואולי מבואר כן בנדרים שיוצא חמיר מגוף הדבר שנשתנה, דגבי יוצא מספקא לן (נדרים נ"ב ב') אם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם אם אסור ביוצא מהן, ואילו גבי גוף הדבר שנשתנה שמו אמרינן (שם נ"ג ב') גריסין שאני טועם מותר לבשל, ודינים אלו מושפעים מהלכות איסור והיתר שבתורה, משום שהנודר דעתו שיהיו כעין איסורי התורה.

(ויתכן שאם זה היה מצוי שהטריפה עצמה מבריאה, היה מודה רבי אליעזר שוולד טריפה מותר, דמתוך שהוכר המושג של תיקון הטריפות נדון גם את הוולד כתיקון הטריפות, דומיא דוולד בעלת מום דמסתמא מודה רבי אליעזר דמותר לגבי המזבח, דמתוך שהוכר המושג של תיקון המום במום עובר נדון גם את הוולד כתיקון המום, אך טריפה כיון שבעיקרון אינה מתרפאת גם היוצא ממנה אסור לרבי אליעזר.)
​

ד. לפ"ז מדוע במעוברת שנטרפה יש צד לאסור את הוולד, הרי הוא שלם​

ושוב נשאל על נתעברה ולבסוף נטרפה כיצד יתכן שהולד יהיה אסור, הרי הוא חי חיים שלמים. וכי תימא שבמציאות המכה מריעה גם לעובר, אם כן מה זה שייך לפלוגתא אם עובר ירך אמו או לא. אלא לאו שמע מינה שמשכחת לה איסור טריפה בלי שנשתנה החיות של הבע"ח. ויש לומר דלעולם זה עלול להרע גם לעובר אך זה לא מוכרח שיירע, ומבחינת גדרי ההלכה, אם זה חד גופא, חל גם על העובר דין טריפה ונשאר עליו גם לאחר שיוולד, עד שיוכח שאינו טריפה. ואם זה תרי גופי, לא חל על העובר שם טריפה[4].

ונראה דאדרבה יש להוכיח מדרבי יהושע דקיי"ל כוותיה, דלא משכחת לה איסור טריפה בלי שנשתנה החיות של הבע"ח, דהא קיימא לן בעלמא עובר ירך אמו[5], ואילו לענין טריפות קיי"ל עובר לאו ירך אמו, אלא ע"כ כמו שתירצו התוספות ועוד ראשונים דלענין טריפות שאני שתלוי הדבר בחיות הבהמה כדקיי"ל דטריפה אינה חיה ועובר זה הרי יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש ואף על פי שנשברה רגלה של אמו מה מזיק לעובר. ואף שרבינו תם בתוס' סנהדרין פ' ב' ד"ה עובר פירש דבעלמא נמי קיי"ל עובר לאו ירך אמו, והא דפרה מעוברת שנגחה או נרבעה היא וולדה אסורים הוא דין חריג, מכל מקום אין זה פשטות הסוגיות, אלא הגישה היא ברורה שעובר ירך אמו, אך איסור טריפה לא נתפס על בע"ח שחי חיים שלמים, [ואיידי דנקט בטעמיה דרבי אליעזר עובר ירך אמו נקט בטעמא דרבי יהושע עובר לאו ירך אמו, ועוד דירך אמו ולאו ירך אמו הוא ביטוי שגור בפי בש"ס, ודרך הש"ס להשתמש בלשונות השגורים.]
​

ה. לפ"ז מדוע אסרינן ביצת טריפה ומאי שנא שיחלא קמא מהביצים שמכאן ואילך​

והא דבביצה מודה רבי יהושע שאסורה, הוא משום שמה שהיה בתרנגולת בזמן חלות איסור טריפה מוגדר כחלק מצורתה ונאסר כאחד מאיבריה[6], וכמו ביצת נבילה[7].

והקשה מרן זללה"ה ביו"ד סי' י"ד סקי"ג, וכיוצא בזה הקשה בקוב"ש קובץ שמועות חולין אות כ"ו, דכי היכי דשיחלא קמא אסורה משום דחשיבא גופה ומיטרפא יחד עם האם, ה"נ יש לאסור את הביצים שיווצרו מכאן ואילך דכיון דנתעברה הוו גופה והרי הם בכלל האם.

ומזה הוכיחו דאיסור טריפה הוא איסור מחמת המאורע שאירע בה שנטרפה, ולא (רק) מחמת מצבה שיש בה חולי הממית, ולפיכך הביצים שהיו בשעת מעשה נאסרות והבאות מכאן ואילך אינם נאסרות, ומהאי טעמא נמי טריפה שהבריאה בנס עדיין אסורה, דאיסור טריפה הוא איסור מחמת המאורע שאירע בה שנטרפה, ולא (רק) מחמת מצבה שיש בה חולי הממית.

ואני הקטן אומר ששני הדברים נכונים, א-איסור טריפה חל ע"י המאורע שאירע בה שנטרפה, ב- אך הוא מוגבל לכל זמן שיש בה חולי הממית. ובא ואראך דוגמתו בעולם, בשר הפורש מן החי טהור משום שהוא לא חווה מיתה, ובשר הפורש מן המת טמא משום שהוא חווה מיתה, ואפילו הכי לכשיקום לתחיה הוא טהור דמת מטמא ואין חי מטמא (נדה ע' ב'). הכי נמי איסור טריפה חל כשהבע"ח חווה את הירידה ממצב חיים שלמים למצב של תהליך מיתה, וחלקים ממנו שלא היו בזמן חוייה זו אינם נעשים טריפה, ואפ"ה שכשיבריא בנס יחזור להתירו. [ודבר זה למדתי מדברי האבני נזר חיו"ד סי' כ"ג[8].] ואמנם הנמשל חמור מן המשל, משום שכשנוצרת ביצה בתוך גוף טריפה אין הנידון ליצור מצב שרק אבר אחד הוא טריפה דומיא דבשר הפורש מן החי, אלא הנידון לצרף את האבר למצב של כל הגוף שהוא כבר טריפה. אך עדיין יתכן שלא חל איסור טריפה אלא בגוף שלם שהופך מחי לטריפה, ואף אם ישתילו לבהמת טריפה כליות וכדומה ויתערו בתוכה אולי לא יתפס בהם איסור טריפה, ואף אי כליות שנתחדשו נאסרות מכל מקום בנידו"ד שהוא על ביצה שנתחדשה והיא הרי אינה ממש משלימות גוף התרנגולת ולמיפק קיימא יש לומר שאינה נאסרת.
​

---

[1] וז"ל- והא דאמרינן בנקבה הריאה דאי סביך בבשרא כשירה זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו אבל פסול שאינו חוזר ע"י עצמו ולא בבידור סמנין אלא בנטילת האבר טריפה לעולם. הנה רבינו השמיט את ההדגשה שיש ברמב"ן שנקב שנסתם מעיקרא הוא רק ספק טריפה, משום שלא בא רבינו להתייחס לשאלה הלמדנית האם יתכן שיהיה איסור טריפה והוא יפקע כשהבהמה תבריא, אלא לשאלה הרפואית איזה רמת כאב וטראומה של טיפול רפואי עדיין יכולה להציל מהטריפות, ולזה כתב שחיתוך האבר אינו מציל, דלמרות זאת הבהמה תמות.
[2] וז"ל- וכתב הרא"ה ז"ל שמכאן יש ללמוד לכל טרפיות שאם נחתכה הבהמה באותו מקום טרפות שהיא מתה ואילו היתה חתוכה למעלה מאותו מקום היתה חיה שכל שנחתכה במקום שהיא מתה בו שוב אין לו תקנה לחתכה למעלה ממנו ואף על פי שאילו היתה נחתכת שם מתחלה היתה חיה, עכ"ד. ומשמע דעכשיו שנחתכה שם רק בסוף היא מתה. (כלומר שהשאלה מתחילה מהמציאות ולא מההלכה.)
[3] וההלכה כו'. כלומר לא מסתבר שבמציאות דווקא אותו אבר שיצא מפסיק את התלות באם, אך יתכן שהגוף בכללותו עובר תהליך של הפסקת התלות, וההלכה מחילה דין לידה לעניננו על אותם איברים שכבר יצאו.
[4] ואפשר דמאן דאמר טריפה יולדת דמוקי פלוגתייהו בנטרפה ולבסוף עיברה לא חייש כלל לקלקול דעובר, כיון שלא היה העובר שם בשעת המכה, וכל הנידון שלו רק משום יוצא מן הטמא. אי נמי השפעת טריפות האם על בריאות העובר היא בספק, ומי שהיה חלק מצורת האם בזמן חלות דין טריפה חל גם עליו דין טריפה אגב האם, מה שאין כן עובר שבא אחרי זה אינו נחשב חלק מצורת האם לענין אותו האיסור.
[5] דהא קיימא לן בעלמא עובר ירך אמו. כן הוא פשטות הסוגיות לפו"ר, והא דביבמות ע"ח א' בעי ליישב דינא דרבא דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אף לרבי יוחנן דסבר עובר לאו ירך אמו, לאו משום דרבא מחויב לרבי יוחנן, אלא משום דדינא דרבא מפשטא דדרשא אתיא, דבנים אשר יוולדו בא ללמד דמצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני, וזה יתכן רק אם הועילה לו טבילת אמו, אך אם לא הועילה לו טבילת אמו הרי הוא מתגייר רק אחר הלידה, והוי מצרי ראשון. וצע"ג מדוע הראשונים ז"ל לא כתבו זאת.
[6] ולא משום דמסתמא האפרוח הנולד לא יאריך ימים, וכמו שאולי סובר רבי אליעזר בבהמה, דמה בכך, הרי עכשיו היא ביעתא ולא בישרא, והרי לביצת טמאה איצטריך קרא לאסור מדין יוצא ולא נאסרת משום שלבסוף תהיה מין טמא. ועוד, הרי אמרינן בתמורה ל"א א' שהאפרוח הנולד מותר לכולי עלמא, אלמא הוא כן יאריך ימים. ואולי יש ליישב דבין הכא ובין התם הוא ספק אם יאריך ימים, אך כל זמן שנשאר בשמו הראשון לא פקע ממנו איסור טריפה, וכד מסרח פקע מיניה, ותו לא הדר מספיקא.
[7] עיין עדויות פ"ה מ"א, ודע דבין בנבילה בין בטריפה מדאורייתא אינה אסורה אא"כ לא נגמרה ועדיין היא מעורה בגידין, וכמש"כ הרשב"א בסוגיין, ומדרבנן אסורה גם בנגמרה ואינה מעורה בגידין.
[8] דוגמא נוספת לכך שלא יכול לחול איסור נבילה כי אם על גוף שלם- בן פקועה שכולו מותר באכילה בלי שחיטה חוץ מאבר אחד שנאסר באיסור "יוצא" (שהאם נתקשתה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את האם), אזי כשימות הבן פקועה, ראיתי מביאים בשם האמרי משה סי' ד' סקכ"ד שלא יחול על אותו האבר גם איסור נבילה, משום שאין שייך שיחול איסור נבילה על אבר אחד בלבד.​