א. המורכבות בקביעת גדרי טריפות
הנה אפילו למאן דאמר טריפה אינה חיה, ישנה מורכבות גדולה בלקבוע גדרי טריפות על פי דרכה של תורה. -לא מיבעיא שקשה לקבוע על פי המתות אלו טריפות בבהמה, משום דהרבה יש לדון אם אין אופן שבו הם יחיו, אלא אפילו לקבוע על פי השורדות אלו כשירות בבהמה הרי זה מורכב מאד. -דהנה יש כמה גורמים בחקירה אם הבע"ח יחיה, כגון המין והגיל והחוזק והסביבה והטמפרטורה והמזון ועוד, -ויש כמה מיני מדדים לבעיה, כגון הנקב והנפיחות והליחה ושינוי הצבע ועוד, -וכל אחד מהם יש בו דרגות רבות. אך על פי דרכה של תורה יש לעשות כמה שפחות חילוקי דינים, וללכת לצד החומרא, כגון לקבוע שיעור הנקב לפי מה שראוי לגדיים וטלאים למרות ששוורים עדיין לפעמים יחיו בנקב כזה דסו"ס גם אצלם זה עוד בשטח האפור, וכשזה מרפסן איגרי לאסור בהם, אז על כרחינו לפצל את השיעור בין דקה לגסה. וכל זה גם תלוי במזדמן, שאם אין חפץ ידוע בעולם המתאים למידה הרצויה, יש להחמיר את השיעור עד שנגיע למקום של חפץ ידוע, כגון איסר האיטלקי. -גם יש לדון על מיני טיפולים רפואיים אם נחשבים כסמא ומצילים את הבהמה מלהחשב טריפה, או נחשבים כשינוי הגוף, וכל זמן שלא באו הרי הגוף במתכונתו הנוכחית טריפה. -כמו כן יתכן שעל פי חכמת התורה ראוי להקל או להחמיר במצבים גבוליים מסוימים, כגון להחמיר בדרוסה כי זה המקרה הקלאסי של טריפה, וגם מכה זו תמיד נעשית בכוונה להמית. -ומחמת כל הלין, ובעיקר מחמת הסיבה הראשונה (שממאה מקרים של מיתה עדיין אין הוכחה שזה טריפה), זכינו שעיקרי הטריפות נאמרו למשה מסיני.
ב. הטריפות שלא נאמרו מסיני נלמדו מהחושים והנסיון
ונראה דטריפות דשב שמעתתא (חולין מ"ב ב') קיימו האמוראים מסברא דהוו טריפה, ולא שקיבלו כן איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, דלא משמע שכל ההלכות למשה מסיני הללו לא נשנו במשניות וברייתות ונקבעו כמימרות דאמוראים, גם קצת טריפות שדנו בהם התנאים נראה שלא היו מקובלות למשה מסיני ועכ"פ בודאי לא היתה בהם מסורת ברורה ומכרעת, והוכרעו ע"פ הסברא, וכן כתב הרשב"א בתשובה (...ועוד היו מקצת החכמים מוסיפין והולכין בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתם וסומכין על הכלל הזה...) וצריך לדעת כיצד חז"ל ידעו מציאות שלא נאמרה למשה מסיני, האם על פי החושים והנסיון, או על פי סוד השם ליראיו. ורהיטת הש"ס דסתמא דמילתא ידעו על פי החושים, ורק כברירה אחרונה אמרינן סוד ה' ליראיו, עיין סוטה י' א' מנא ידע, איכא דאמרי מיחש הוה חש ביה, ואיכא דאמרי מרביה שמע ליה, ואיכא דאמרי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ושם ד' ב' א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער, והאיכא בן עזאי דלא נסיב, איבעית אימא נסיב ופירש הוה, ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. ואם תאמר היאך נחלקו חביריו על בן עזאי הרי הוא קיבל זאת מסוד השם ליראיו, יש לומר שאין זה נבואה ממש, אלא תוספת כח בחכמת הלב אך עדיין יכול להיות בה חולשות ומגבלות.
ופשטא דמילתא שכל ההוראות שלא נאמרו למשה מסיני נלמדו מהחושים ומהנסיון, עיין יבמות קט"ז ב' דאמר רב יהודה אמר שמואל שילפי קציר חטין היו והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין נשכו נחש לאחד מהן ומת ובאת אשתו והודיעה לבית דין ושלחו ומצאו כדבריה באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם, ושם קי"ד ב' סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון הרי הוא כמלחמה דההיא דאתת לקמיה דרבא אמרה ליה בעלי מת ברעב אמר לה שפיר עבדת דשיזבת נפשיך ס"ד דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקת ליה הוה חיי אמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גוונא לא חיי. ופעמים רבות נעצרו על פני מקרה כדי לדעת אם ללמד על הכלל כולו יצא או שזה מקרה חריג, כגון מה שאמרו שם ק"כ ב' והאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה ולא אפסיקתיה לנערותיה ובגיטין ע' א' איני והא מעורת עבדה ליה לעבדה תלת מינייהו ומית.
ועיין חולין מ"ה א' ניקב קרום של מוח רב ושמואל דאמרי תרוייהו קרמא עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רבי שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי כנגדו בביצים ניכר. (כלומר כדי שתבין במה מדובר, תבדוק קודם בביצים ותבין, ואחר כך תבדוק במח.) ושם עמוד ב' רבי ירמיה בדק בעופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה. (שבעוף קל יותר לבדוק זאת מאשר בבהמה.)
ונראה פשוט שכדי להוסיף על רשימת הטריפות לא בעינן ודאות מוחלטת יותר משאר ההכרעות שבתורה לחומרא, כגון ע"י להמם אלפי בהמות במום זה ולראות אם יחיו, שזה כולל צער בעלי חיים גדול והפסד ממון גדול וחשש תקלה ואיבוד זמן וכולי האי ואולי, (דיש עוד מקרים שיקרו לבעל חיים לטוב או למוטב בלי שתראה וכו'), אלא סגי בזה שנטיית הלב שזה טריפה כדי להוסיפה לרשימת הטריפות, ולפיכך יתכן שהוסיפו דבר לרשימת הטריפות, ועם הזמן ע"פ מבחן המציאות הסירוהו מהרשימה, כמו ניטלה הנוצה [ושמוטת ירך אליבא דרבי].
ג. גם מי שלא הגיע להוראה נאמן להעיד על מציאות
חז"ל משתמשים הרבה בנתונים שהושגו בחושים ובנסיון חיים, יש נתונים שמפורש שהגיעו מבעלי הוראה [וכך צפוי שיהיה מאחר שהתלמוד נתחבר בבית המדרש, ושם חכמים גדולים], יש נתונים שמפורש שהגיעו מזולתם, כגון ושאלו לרופאים כו', אמרה לי אם כו', אמר לי ההוא טעיא כו', הא אמרי אינשי כו', ויש נתונים שלא נתפרש אם הגיעו מבעלי הוראה או מזולתם. עצם השימוש בנתונים שלא הצליחו להשיגם בעצמם אלא מזולתם מלמד שיכול להיות למי שלא הגיע להוראה השגה בעניני הטבע, ויתירה מזו, איך נוצרה כזו שתיקה בש"ס מלהנחיל לנו שהחושים של הבעל הוראה בהכרת המציאות הם גדולים פי אלף משל ריש גלותא. והרי כשמדברים על דעת תורה, בכל עמוד בש"ס חוזרים ומחדירים לנו שאמורא לא יכול לחלוק על תנא, ודעתם של חכמי אומות העולם או ריש גלותא בהלכות השותפין וחזקת הבתים לא מובאת כלל, (אם לא בשביל לשחוק עליה.) אז מדוע בידיעת המציאות דעתם מובאת. ויש מקומות שנראה להדיא שיתכן אדם שלא הגיע להוראה והוא בר ביקתא של זה שהגיע להוראה בענין בירור המציאות, כגון מה שאמרו בבכורות כ"ח ב' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד, ובפסחים צ"ד ב' חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע אמר רבי ונראין דבריהן מדברינו כו', ובחולין נ"ז א' חזקיה אמר אין ריאה לעוף כו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי ברבי חנינא מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולין. וכמה פעמים נזכר שחכמים שאלו לרופאים (כגון בבא קמא פ' א' חולין ע"ז א' נדה כ"ב ב'.)
ד. דברים שהרופאים אומרים מסברא או ע"פ נסיון בודד אין להם תוקף
ברם דבר פשוט כביעתא בכותחא שלא כל דבר שרופא אומר קדוש יאמר לו, שהרבה השערות הגיוניות אפשר לומר בעניני הטבע, שבמבחן המציאות מוכח לא כך, וכמו שאמרו (חולין מ"ח ב') אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. והרבה מדיני הטריפות אילו היו דנים עליהם הרופאים מסברא היו גוזרים להיפך ממה שקיבלו חכמי ישראל מסיני, כגון מה שהכשירו חז"ל בנשתייר מקצת הכבד ובניטלו הכליות דמעלי גרה ושאמרו שניקב הטחול יותר מסוכן מניטל הטחול, (וכהיום שנתרבו הנסיונות, דברי חז"ל מתאמתים יותר,) וגם דבר שהרופא אומר ע"פ מבחן המציאות, פעמים רבות שיש לבדוק אחריו, שאפשר למצוא כמה ריעותות בנסיון שעשה, ועיין שו"ת הריב"ש סי' תמ"ז [בענין אם העובר נגמר בתחילת החודש התשיעי או בסופו, ונפקא מינה אם נולד בתחילת תשיעי ומת אם פוטר את אמו מן החליצה,] לא נאמין אל חכמי היונים והישמעאלים, שלא דברו רק מסברתם ועל פי אי זה נסיון מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא....גם בזה אפשר שיהיה דעתם כנגד דברי רז"ל כי באולי נסו באחת או בשתים וראו שנגמר לתחלת תשיעי, ואולי היה בר ז' ואשתהי, או שהיו מבעילות קדומות, ואף אם מסרום לשומר אין אפטרופוס לעריות, ואומר שומר בא עליהן, ויותר יש לנו להאמין בשמואל או לחוש לדבריו, דנהירן ליה שבילי רקיעא, ובחכמת הרפואה העיד על עצמו ואמר לכל מילי ידענא אסותיהו (ב"מ קי"ג:), וגם חכמי הרפואה לא ראית בדבריהם שיאמרו שיצא מכלל נפל אף כשמת בן יומו, אבל אולי אמרו שאפשר שתגמר יצירתו לתחלת תשעה חדשים, ועוד שאין להפליא על הרופאים שהרי גם דעת רבי יהודה היה כן, אלא שהרמב"ם ז"ל וחבריו חשו לדשמואל.
ובענין טריפות אפשר גם למצוא כמה ריעותות בהקשר בין הנסיון שיעשה לבין מה שגורם נפקותא בהלכה, שיתכן שההלכה מחמירה בדיני טריפות לכלול גם מה שמטריף גדיים וטלאים אע"פ ששוורים אפשר שיחיו, ולכלול מה שמטריף בגליל אע"פ שביהודה אפשר שיחיו, וכן נמנעה מליתן שיעורים ופיצולים שאין הכל יודעים לעשות בהם שימוש נכון והכלילה את הכל באיסור.
ה. רפואות שהתחדשו אינן משנות את הדין
הנה קיימא לן דרק מכה שאין לה רפואה דינה כטריפה, אך מכה שיש לה רפואה אין דינה כטריפה, וכדאמרינן בחולין נ"ד א' גמירי דאי בדרי לה סמא חייא, ומשמע דאף בזמן שנשתכחו הרפואות אין דינה כטריפה. ויש לדון מה הדין לאידך גיסא, דהיינו מכה שבזמן מתן תורה לא היתה ידועה רפואתה, ואין ספק שכל מי שאירעה לו מכה זו היה מת תוך י"ב חודש, וכהיום נודעה רפואתו.
ונראה דכיון שעדיין צריך הרבה חכמה לקבוע בכל פעם מחדש את הגדרים, לפיכך נקבעה ההלכה בזמן מתן תורה לדורות, כמו שנראה בגמרא שזמן קריאת שמע אינו משתנה ע"פ מנהגי השכיבה, אלא נקבע מאז ולדורות, וכמו ששיעור מיטלטל מלא וריקן אינו משתנה ע"פ החולשות, אלא נקבע מאז ולדורות, הכי נמי הטריפות, שהרי נאמרו טריפות למשה מסיני, ועליהם בודאי נאמר ויעמידם לעד לעולם, אם כן הוא הדין לשאר הטריפות שנקבעו ע"י חכמים ע"פ המציאות שהיתה בזמנם, הרי הם עומדים לעולם, עד שתחזור הוראה לישראל ואז יהיה אפשר לדון עליהם. וכן כתב מרן זללה"ה ביורה דעה סי' ה' סק"ג. אך מה שכתב ז"ל לבאר כן דברי הרמב"ם פ"י מהלכות שחיטה הי"ג, דהיינו שהבין הרמב"ם שכל הטריפות שנאמרו בחז"ל הם בחנו אותם בוודאות באלפי בהמות ובכל סוגי הרפואות שהיו אז, ורק אחר שראו שכולם אינם חיות החליטו שדינם טריפה, ומה שהם חיים בזמן הרמב"ם זה בזכות תרופות שהומצאו או טבעים שהשתנו, לו"ד ז"ל אין זו כוונת הרמב"ם. ועיין להלן.
ו. אין להורות היפך התלמוד ע"פ הוכחות מהמציאות
כתב התשב"ץ ביבין שמועה טריפות הריאה ט- וכבר הגידו לי כי במדבר כשהגמלים והפרים מרבים שומן ומתנפחים בני מעיהם מרוב אכילה, הם קורעים בסכין הכרס ומוציאין הפרש, ואח"כ תופרין אותו ביתידות של עץ [עד] שמתדבק, ורועים, ויוצא פרש כל הזמן שלא נדבק, ומתקיימין הרבה. ובזה העיד לי יהודי בקי בטריפות. ואם אמת הדבר שנאמר שזה המעשה קיים, [יתקיים] לנו דברי האומר כרס החיצונה שאינה טריפה [בנקיבה] עד שנתקרע רובה, או טפח שהוא המקום החיצון מהכרס עצמו, ומבטל דברי האומר כל הכרס כולו זהו הכרס הפנימית. ומכל מקום כתב (טריפות כב) אבל האחרונים ז"ל לא הסכימו לזה, אלא כל הכרס כולו נקיבתו במשהו.
ונראה דהנידון אי טריפה חיה הוא נידון כללי בכל הטריפות, וכל שתמצא טריפה אחת מאלו שנאמרו למשה מסיני, שחיתה י"ב חודש, זה מעיד על כל הטריפות כולן שיכולין לחיות, ובפשוטו טריפות דמתניתין [חוץ מניקבה המרה] הם מקובלים מסיני. והשתא אם יתברר מקרים של ניקב קרום המוח בשיעור גדול וכיוצא בזה, דחיי אף בימי הצינה ומבלי סמים וזריקות שהומצאו, [כמו שאולי היה בתרנגול באמריקא, וצריך בירור, ובהנחה שגם עוף נאמר מסיני,] יהיו ח"ו שיאמרו להכריע עפ"ז בין המחלוקות ולהעיד שאין הלכה כתנא דמתניתין אלא כתנא דבריתא דאמר טריפה חיה, וכבר ניבאו זאת בדרך אומדנא חביריו של רבי, כדאמרינן (נ"ז ב') אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים שלש שנים, ואטו הנו רבנן- רבנן, והנו רבנן- לאו רבנן, ונפקא מינה לספק טריפה שאף אם שהתה י"ב חודש אסורה שהרי טריפה ודאית ג"כ יכולה לחיות י"ב חודש, [מיהו באמת ספק דרוסה שלא ניכר בה שום חולשה בכל הי"ב חודש יש מקום להתיר גם למ"ד טריפה חיה, (וראיתי קצת מדברי החקרי לב יו"ד סימן כ"ו ויתכן שגם הוא בעומק כוונתו מתכוין לדין זה,) דכל דרוסה אפשר שאינה טריפה ודאית, ורוב טריפות רושם המכה העתידה להמיתם ניכרת עליהם עכ"פ באחת מעונות השנה ויל"ע.] ואף שבזמן הש"ס לא אירעו מקרים כאלה דטריפה דקרום המוח חיה, יאמרו ח"ו דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ועיין פסקי רי"ד נדה כ"ד ב', וכבר הזכיר הרשב"א בתשובה אפשרות זו [או שתאמר שזו הכריעה בין המחלוקות כו'].
תשובה לדבר, ראשית כל שלא נתברר לנו המקרה הזה, נחזור אחר הטענות לקיים העיקרין המסורים בידן של ישראל, ועוד אפילו אם יתברר לנו המקרה הזה כבר כתב הרמב"ם פ"י מהלכות שחיטה הי"ג- וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך. ואין נראה שכוונתו על מצבים שאנו בטוחים שבזמן חז"ל היו מתים אך כהיום נודעו הרפואות או נשתנו הטבעים, דא"כ לא היה מביא קרא דעל פי התורה אשר יורוך, אלא היה אומר שהדברים האלה נקבעים מראש לדורות כמו זמן קריאת שמע ושיעור מיטלטל מלא וריקן וכדומה, אלא כוונתו למצבים שיש ח"ו שיאמרו אילו חז"ל היו רואים שמא היו חוזרים בהם, [וכמו שהתיר רבי שמוטת ירך בפשוטו בעקבות תרנגולת דרשב"ח שחייתה שלשים יום,] ולזה הביא להם הרמב"ם קרא דעל פי התורה אשר יורוך, דהיינו אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, כלומר דמאותו טעם שאסרה תורה להורות אחרת מבית דין הגדול, יש לאסור ג"כ להורות אחרת מהש"ס, וכעי"ז הבין היד יהודה סי' ל' סק"ג ואפשר גם החקרי לב יו"ד סימן כ"ו.
ונעתיק בזאת קטעים מתשובת הרשב"א ש[אמנם נכתבו נגד מי שרצה להקל ולא נגד מי שרצה להחמיר, אך מכל מקום] שייך להזכירם כאן- אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת או בכל מה שמנו חכמים מכלל הטרפיות אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל. וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה. ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ... וכמה צריכים בעלי הנפש והחיל אשר נגע אלקים בלבם להשמר ולהתרחק מן המקילין מתוך הפטפוטין, שאין הכל בקיאין בתשובות השאלות והדברים שעוקרין את התחומין אשר גבלו ראשונים. אלא צריכין הכל לשמור העיקרין המסורים בידן של ישראל, ואפילו באין כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומם, ואין מן הראוי לשמוע ממי שבא להורות במה אשר לא שערום האבות הראשונים והמכשלה את הרבים, וכל שכן אם לא היה המתיר חכם גדול וירא אלקים ושאין לבו גס בהוראה, ומלבד זה אני מסדר לפניך ולפני כל כיוצא בך ענין תדענו ויהיה תמיד בין עיניך והוא ענין המנהג שבכל מקום ומקום... לא כל שכן שלא להתיר מה שנהגו בו איסור בכל ישראל ולהתיר בפני הכל ובכל המקומות, כי בעניותינו רוב המקומות כבני גבלא ובשכר, על כן כל השומע למיקל נפסד וכל המורה אינה מקבל שכר, לפיכך הזהר בכלל הדברים האלו הרבה, כי יש אנשים נפשם תאבה מאד להקל ואינן מביטין בעיקרים, ורוב העם בדברים אלו כעִוְרין, ואם שמא יכשל המורה יפלו כל הנעזרים בו וישובו לכסלה. השומר אמת לעולם ישמור רגלך ורגלנו מלכד ברשת הדברים הנאסרים והמונעים מדרך אנשי אמת ואשר על פיהם תורת אמת.