ההמ"ח ז"ל שלח זה למו"ר מצלי"ח נר"ו וזאת תשובתו
ליל א' ד' כסליו התשנ"ג.
לכבוד ידידנו החה"ש הדה"מ
הרמב"ן נר"ו.
אחדש"ו. כדחזי. מכתבו דמר קיבלתי בזמנו. ואע"פ שאין אני כדאי וכמו שגם כת"ר מכיר בי, מ"מ אשיבך לפי קוצר דעתי.
והנה מ"ש כת"ר דיתענה רק יום א', והוכיח כן מהח"ש שכ' ע"ד אגרות הרמ"ז שיתענה ג' הפסקות וכו' שהם מלי דחסידותא וכו', ואי איתא דס"ל להח"ש דיתענה יותר מיום א' הו"ל לבאר וכו'. וכ"מ ג"כ בספרו לד"א [שכ'] צריך להתענות בסתם וכו' ע"כ. לע"ד ג"כ דברים נכוחים וישרים.
אבל מ"ש עוד דאף שהח"ש לא ביאר בפירוש, סמך ע"ד ה' משפטי שמואל שהשוה תפילין לס"ת ובתפילין יום א' וכו' ע"כ, לעד"ק דאע"ג שהשוה תפילין לס"ת היינו להחמיר ולהצריך תענית גם בתפילין לפחות יום א', אבל הא ודאי דלא השוה ס"ת לתפילין להקל שיהיה חומר קדושת ס"ת כתפילין. תדע שהרי הח"ש גופיה שם בד"ה וכ"ז, כ' בהדיא להקל בתפילין לתש כח ות"ח, לפדותו בממון. וסיים דבס"ת ח"ו להקל וכמ"ש הטעם דבתפלין הפרשיות מחופין וכו' עש"ב.
גמ"ש להסתמך עמ"ש אגרות הרמ"ז שה"ד ה' עיקרי הד"ט, שהוסיף נופך ממ"ש מור"ם בסי' רפ"ב ס"ו [צ"ל ס"ז] וכו' דאפי' המדרגות אינם נחשבים כקרקע וכו', וגם לא היה בכנופיא שגם זה מיקל הרבה חומר הנפילה ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד שנפל בתוך ההיכל עצמו ע"כ. לעד"ק, שהרי הרמ"ז גופיה איהו קאמר שאעפ"כ יתענה ג' הפסקות כמ"ש הח"ש בשמו. וא"כ לא מצאנו שהיקל בזה הלכה למעשה. ואי משום דבזה כבר כתב עליו הח"ש דחסידותא היא, א"כ הרי הח"ש אפי' בנפל לארץ ממש נמי קא מיירי כמבואר בשאלה וכבר כתבנו דמשמע דס"ל דיתענה יום א'.
אלא דבאמת, בעיקר תשובת הרמ"ז אני מסופק מה דעתו. שהרי אתה מוצא באותה תשובה, כמה שינויים
[1] בין מ"ש הח"ש בשמו למ"ש ה' עיקרי הד"ט. שהרי הח"ש כ' בשמו וז"ל: שיתענה אשר יפול מידו הס"ת ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ"א תעניות, ועשה לו מטעמים וכוונות לזה יע"ש וכו', אך להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז"ל עכ"ל. דמשמע בהדיא שדעת הרמ"ז גופיה להחמיר. אבל בעיקרי הד"ט כ' וז"ל: תשובה גמורה השיב למי שנפל מידו ס"ת שקבל על עצמו להתענות ג' הפסקות, ושהגם שאין הדבר מפורש וכו'. והוסיף נופך ממ"ש מור"ם סימן רפ"ב ס"ז דאפי' המדרגות וכו', וא"כ אף המקום המסבב התיבה לא גרע מנייהו. ומה גם שמה שאירע לשואל לא היה בכנופיא, וגם זה מיקל הרבה חומר הנפילה. אך את זה הוסיף להזכירו וכו' לנהוג כבוד גדול וכו' עכ"ל. מלשון זה משמע, שרק השואל הוא שקבל על עצמו להתענות ג' הפסקות, ועשה לו השואל רמזים לדעתו מדברי האר"י. אבל הרמ"ז כנראה שחולק עליו, וס"ל להקל כיון שאין הדבר מפורש. והוסיף נופך לחזק דבריו ע"פ דברי מור"ם וגם שלא אירע בכנופיא. ואע"פ שהיקל לו בתענית אך את זה הוסיף להזכירו לנהוג כבוד וכו'. ומ"ש ושהגם שאין הדבר מפורש וכו' מדברי השואל הם. אלא דלפי"ז מ"ש אח"ך והוסיף נופך וכו' אינו מקושר יפה עם מה שלפניו ודו"ק.
ועוד שנוי אחר, שהרי הח"ש כ' להורות הלכה לרבים ודאי דלא אמרה הרמ"ז, והרי בעיקרי הד"ט כ' דתשובה גמורה השיב למי שנפל ס"ת וכו'. ועוד שנוי אחר, שהרי הח"ש בד"ה וכ"ז כ', דאע"ג דהס"ת שבידינו אינם כ"כ כשירים, אין להקל. ומ"ש הרמ"ז שם ליתובי דעתא דההוא שנפל מידו הס"ת שאם ימצא בו טעות ינוח דעתו, אין זה כי אם כלפי תוקף קדושת ס"ת וכו', אבל לא לענין תענית ע"כ. דמשמע דהרמ"ז כ' שאם ימצא בו טעות ינוח דעתו דס"ת פסול הוא שנפל, שאינו חמור ככשר. אבל בעיקרי הד"ט כ' וז"ל: אך את זה הוסיף להזכירו לתיקון הענין לנהוג כבוד גדול וכו' ויתר על כן יגיה היטב אותו ס"ת עצמו וכו'. ואם ימצא בו טעות, ישמח לבו בתיקונו. ואם לאו, מ"מ יגיל שעל ידו הוחזק לכשר ע"כ. מוכח בהדיא דמה שא"ל ישמח וכו' לאו משום דמ"מ ס"ת פסול הוא שנפל לו, אלא רק משום שתיקן את עונו שנגרם זלזול לס"ת על ידו, עי"ז ששוב נגרם כבוד ותיקון לאותו ס"ת על ידו.
גמ"ש עוד כת"ר דספיקו להקל וכ"ש מנהגא ע"כ. באמת דגם לדידי הוה אמינא, דאינו אלא מנהג וכתפלין. אלא דכשתדקדק בדברי הח"ש ושאר פוסקים, תמצא שאינם מזכירים מנהג אלא לתפילין. אבל לס"ת אדרבא משמע מדברי ה' משפטי שמואל והח"ש שדינא הוא, שכ' ובשגם סברא הוא דצריך כפרה וכו', וכן ה' משפטי שמואל כ' וכי יסתפק האדם וכו' ע"ש. ועיין ג"כ בסוף תשובת הח"ש שכ' משם הכנה"ג יו"ד סי' רפ"ב וז"ל: מי שנפל ס"ת מידו חייב להתענות. משפטי שמואל ע"כ. ועי' להכה"ח בסימן מ' או"ה שכ' משם הכנה"ג או"ח, נוהגים להתענות מי שנופלין לו תפלין וכו' ע"ש. ועי' לו [להח"ש] ג"כ בספרו לד"א סי"ג אוי"א שכ', וז"ל: אם נפל ס"ת מידו, צריך להתענות. לפי הדין אין הרואה וכו' חייב, אך נהגו להחמיר ע"כ. ומ"מ הא ודאי דאינו חובה אלא מדרבנן וספיקו להקל, וכמ"ש כת"ר.
ועונלע"ד לכאו' להקל עפימ"ש הכה"ח שם או"ז, בתפלין, שאם נפלו פחות מגובה ג' טפחים, א"ץ להתענות דכלבוד דמי עש"ב. וא"כ כ"ש בנ"ד שהס"ת היה עומד ע"ג קרקע ההיכל ממש, ואין כאן אפי' פחות מג"ט. אלא דאי"ן לע"ד לסמוך ע"ז כלל. חדא דהכל תלוי בבזיון הס"ת, והרי גם בכה"ג איכא חבטה שהס"ת עצמו ארוך יותר מג"ט ונחבט לקרקע
[2], אפ' דמקרי נפילה ג"כ שהרי החלק העליון של הס"ת גבוה יותר מג"ט. והרי אשכחן נפילה גבי בני אדם, כדכתיב ויפול אברהם על פניו ויצחק וכו', אע"ג שרגליו ע"ג קרקע היו.
ומ"מ, לדינא נלע"ד דמן הדין אי"ץ להתענות רק יום א'. דמנ"ל לחייבו יותר? ועוד, שכן מש' מסתמיות הח"ש ושאר פוסקים. ואי משום דעת הרמ"ז וכן אותו חכם שהביאו הח"ש בסוף התשובה וה' נהר שלום בסי' תקס"ו, כבר כ' הח"ש דחסידותא היא. ומה גם שכבר כתבנו שד' הרמ"ז אינה ברורה, דמה' עיקרי הד"ט משמע דס"ל להקל ורק השואל הוא שמחמיר.
וש"ר ע"ה
מצליח חדאד
[1] א"ה הנה בא לידינו ספר אגרות הרמ"ז, ואעתיק כאן קצת מלשונו ובזה יתלבנו כמעט כל ההערות. וז"ל: וגם ראיתי את הלחץ והסיגוף וכו' האמנם שלשה המה מיטבי סער להקל מעליו חומר יגוניו ולהניחו מעצמו וכו' ראשון לכל דבר כי יפה דן יפה כיון באשר גזר על עצמו ג' הפסקות וכו', והיה הבן הבכור לשניה כי הלא אפילו למדרגות וכו' והחוט המשולש וכו' לא אוושא מלתא וכו' אשר על כן אין דעתי מסכים במלקיות וכו'. עש"ב. והרי הוא כמבואר. ולפ"ז מ"ש ה' עיקרי הד"ט תשובה גמורה השיב וכו' פירושו שבודאי יצא ידי חובתו. אולם נראה יותר שה' עהד"ט מבין שכן הוא לכל אדם. ובפרט לנוסח המובא בספרים שלפנינו שכתוב בהם
שיקבל על עצמו שיתענה ג' הפסקות וכו' ע"ש. ומה שהעיר להלן מלשון ישמח לבו
בתיקונו, היא העתקת ה' עיקרי הד"ט. אבל באגרות הרמ"ז כתוב ישמח לבו
בקרבו, ואפשר להבינה כדעת החיד"א. שכלפי תוקף קדושת הס"ת אשר אין הפגם גדול כל כך, קאמר. והכי מסתברא כיון שבכל התשובה, הרמ"ז בא להקל הסבל מעל השואל ע"ש.
חיי"א ס"ט.
[2] א"ה ראיה לזה מהלכות נפולה בשו"ע יור"ד סי' נ"ח סעיף [ס"א] שאם נפלה לבור עמוק ששה מיקרי נפילת עשרה טפחים דמבטנה לקרקע ד' טפחים ועוד ששה טפחים עומק הבור. ודו"ק.
חיי"א ס"ט. 
