מוצ"ש אחרי מות תשפ"ד:
דן באדם מכובד כגון רב קהילה ששכח לספור ספירת העומר ולמחרת כיבדו אותו לספור בקול רם, ואז אמר
בזה"ל –'שאלו את הרב שטיינמן מה יעשה חכם כזה, אמר להם 'כבוד התורה זה דאורייתא, ואילו ספירת
העומר זה דרבנן, לכן עדיף שיעבור על ברכה לבטלה – שלפי התוס' ר"ה לג. זה דרבנן – יעבור על ברכה
לבטלה ויספור בעצמו. הוא לא מדבר על הפתרון של הרב סולובייצ'יק (להוציא אחר יד"ח בברכתו), הוא דיבר
על הפתרון שלו, מה הפתרון שלו?, כן תברך,.. זה דבר תמוה, קודם כל א"א לפסוק הלכות בדברים כאלו
חשובים סתם מסברא, יש לנו ספרים יש לנו פוסקים, בואו תראו כמה כתבו בזה הפוסקים...' ובהמשך שם –
'האשכנזים, לא כולם, חלק מהם, לא יודעים כללי הפסיקה, הם מזלזלים בזה - 'סבֶָָ רֶָ א סבָ רֶָ א', הם צודקים צריך
סברא, ודאי צריך סברא, אבל צריך גם כללי הפסיקה, כלל גדול בידנו סב"ל..'. עכ"ל.
והנה בחיפוש באוצר החכמה נמצאו הדברים אליהם התכוון הרב יוסף, בספר כאיל תערוג עמ' תקפ"ז הערה
193 וז"ל: 'סיפרו לרבינו שגאון אחד הרבה להשיג על מה שפסק הגר"ש וואזנר שרב ששכח יום אחד בספירה
יכול להמשיך לספור בברכה ברבים מפני כבוד התורה ]אם לא סידר מראש שיוציא אחר יד"ח[, ואמר רבנו
שאכן יש טעם בדברי הגר"ש בטענתו, שהרי ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, ומאידך
כבוד התורה זה דאורייתא. (מפי הגרמ"ב זילברברג, וכן יש עוד טעמים לזה לפי שיטת הבית בלוי ועוד, ואכ"מ)',
עכ"ל ההערה.
ומבואר לכל מעיין כי הגראי"ל שטיינמן לא פסק כך למעשה מסברא ח"ו, כפי שהציג זאת הרב יוסף, אלא רק
כדרכו נתן טעם מעניין בפסק של הגר"ש וואזנר, ]וגם זה שמועה בעלמא[, והצגת הדברים בפני השומעים כאילו
כך בא מעשה לפני הרב שטיינמן והורה להם מסברא לנהוג כך למעשה, תוך התעלמות מדברי הפוסקים, הרי
היא איוולת חמורה והמצאה חסרת שחר.