בהעלותך חיוב כרת למבטל קרבן פסח ראשון ושני

[שרגא בטיהרא]

אי פסח שני הוי תשלומין או רגל בפני עצמו​

איתא בפסחים (צג.) "תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני רבי חנניא בן עקביא אומר אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא".

מבואר בגמרא דדעת רבי שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, והיינו שפסח שני מחייב הקרבת פסח, ולכן חייב בשני אפילו אם לא התחייב בראשון, ואילו רבי נתן סבר שפסח שני הוא אפשרות להשלים את הקרבת הראשון, אבל אין יום זה מחייב הקרבת פסח בפני עצמו, ומש"ה אם לא התחייב להביא פסח ראשון אינו מתחייב להביא פסח שני.

ומבואר בגמרא דאיכא תרי נפקותא בפלוגתא זו, א. בדין המבטל פסח ראשון בשוגג או באונס והזיד בפסח שני, דלדעת רבי שפסח שני מחייב בפני עצמו חייב כרת משום שהזיד בפסח שני, ואילו לדעת רבי נתן, אם היה אנוס בראשון אין לחייבו כרת על מה שהזיד בשני, דכל מצוות הקרבת פסח בשני הוא משום תשלומים על הראשון, ובפסח ראשון היה אנוס, ומכיון שאין בפסח שני חיוב בפני עצמו, אין לחייבו על ביטול ההקרבה בשני אף שהיה במזיד. [וראה להלן בביאור פלוגתתם] ב. בדין קטן שהגדיל או גר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, דלדעת רבי יש לחייבו לעשות פסח שני כיון שלא הקריב בערב פסח ונתחייב בפסח שני, אמנם לדעת רבי נתן שפסח שני עניינו השלמה של הראשון אין לחייב גר או קטן כיון שלא היו מחוייבים בזמן פסח ראשון ואין בהם דין תשלומים. ובדין גר שנתגייר או קטן שהגדיל ולא הקריב בפסח שני במזיד אי חייב כרת לדעת רבי ראה להלן[2].

וראה ברמב"ם (קרבן פסח פ"ה ה"א) שפסק להלכה כדעת רבי שפסח שני נחשב כרגל בפני עצמו וז"ל "מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת". וכן פסק הרמב"ם בהלכה ב' שמי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, וכן פסק בהלכה ז' "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור"[3].

והנה מהמבואר בגמרא נראה שאדם שלא הקריב בערב פסח מחמת שהיה אנוס או שוגג או טמא או בדרך רחוקה ולא הקריב בפסח שני במזיד חייב כרת, כיון שפסח שני רגל בפני עצמו ויש לו מחייב בפני עצמו, אמנם הרמב"ם (ה"ב) חילק לדינא בין שוגג ואנוס לטמא ודרך רחוקה, וז"ל "כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת".

ובאמת שהראב"ד העיר על הרמב"ם "עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני". ובישוב דברי הרמב"ם מסוגיא דפסחים ראה מה שביארו הכסף משנה ושאר הנו"כ בזה[4]. אמנם אכתי תיקשי לדעת הרמב"ם שפסק כרבי שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, אמאי הנפטר מהקרבת הפסח בערב פסח אינו מתחייב בכרת אם הזיד ולא הקריב בפסח שני, והרי יש בכוח פסח שני לבדו כדי לחייבו בהקרבה, ואמאי הא דהיה בדרך רחוקה או טמא בערב ראשון יפטור אותו מחיוב שני.

ביאור החילוק בין טמא ודרך רחוקה לאנוס ושוגג​

וראה בשערי ישר (שער א פרק יב) שביאר בזה וז"ל "ומבואר דמחלק בין אונס לטמא והיה בדרך, דכל אונס אינו פטור מן המצוה אלא שמחויב הוא ואנוס בקיומו, אבל טמא והיה בדרך פטור הוא מן הראשון, ומשו"ה אם לא עשה בראשון מחמת אנוס אם הזיד בשני חייב כרת, אבל אם היה פטור בראשון כגר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני אינו חייב כרת אם הזיד בשני, וכמו כן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה חשבינן כאילו לא נתחייב בראשון[5]" עכ"ל.

ומבואר בדבריו, דחלוק פטור טמא או הולך בדרך רחוקה, מאדם אנוס או שוגג, דאנוס או שוגג אינו נפטר מחיוב המצווה ורק אי אפשר לחייבו על ביטול המצווה כיון שהיה אנוס או שוגג, משא"כ טמא או הולך בדרך רחוקה אינו נפטר משום שאינו יכול להקריב אלא מעיקרא באדם כזה לא נאמר החיוב[6], וע"כ אנוס בראשון והזיד בשני חייב כיון שפסח שני בכוחו לחייב קרבן והוא לא הקריב קרבן, משא"כ טמא או דרך רחוקה שנפטר בראשון אין לחייבו בשני[7].

אמנם אכתי צ"ע אמאי טמא או דרך רחוקה בראשון פטורים אפילו אי הזידו בשני, הא אכתי יש לחייבו משום שבכח פסח שני לחייבו, ועל מה שביטל פסח שני במזיד יש לחייבו בכרת.

והנה לשון הברייתא בפסחים (צג.) בדעת רבי "תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי", וביאור שיטתו משום שסבר שהוא רגל בפני עצמו. וראה רש"י שכתב וז"ל "חיוב כרת יש על זה ועל זה, ובחד גברא לא משכחת לה, דתרי קטלי בחד גברא ליכא, וכו', אלא נפקא מינה דאם שגג באחד מהן והזיד בחבירו, חייב, אי נמי, לגר שנתגייר בין שני פסחים". ומבואר בדבריו להדיא דאדם שהזיד ולא הקריב פסח בראשון ובשני מעיקר הדין היה ראוי לחייבו בשתי כריתות, אך כיון שאי אפשר לחייב אדם על שתי כריתות חייב על אחת, ונפ"מ כשגג בראשון והזיד בשני, וכן קטן שהגדיל או גר שנתגייר בין שני פסחים.

ולפי דברי רש"י מתבאר שאם הזיד בראשון והקריב בשני אכתי חל עליה חיוב כרת, כיון דפסח שני בא להוסיף חיוב, ואחר שהזיד חייב כרת, ואף שלבסוף הקריב פסח בשני, חייב כרת על ביטול הראשון, ומ"מ יש לו להקריב פסח שני דאם יזיד אף בשני יבטל עשה שיש בו חיוב כרת אף בשני[8].

אמנם הרמב"ם (שם ה"ב) כתב "הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד". ומשמע מדבריו דהרמב"ם פליג אדעת רש"י וסבר דדוקא אם לא הקריב בשני חייב כרת אבל אם הקריב בשני פטור מן הכרת, וכ"כ הצל"ח (פסחים צג.) בדעת הרמב"ם[9]. אמנם באמת צ"ע אמאי פטור מן הכרת כשהקריב בשני, הא דעת הרמב"ם כדעת רבי שפסח שני אינו בא לתשלומי ראשון אלא לרגל בפני עצמו, וא"כ פסח שני בא לחייב הקרבה ולא בא לפטור מכרת אם הקריב בשני, ואמאי לדעת הרמב"ם אם הקריב בשני נפטר מכרת דראשון.

וביאר האבי עזרי (ק"פ פ"ה ה"ג), דעל כרחך יש לומר בדעת הרמב"ם דסבר שחיוב כרת על אדם בא רק אם לא הקריב פסח בראשון או בשני, ומה שאמרה הברייתא "חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני" אין עניינו שחייב פעמיים, אלא שחיוב כרת הוא על שניהם, והיינו שיש שני זמנים לעשיית הפסח וחיוב כרת הוא על מה שלא עשה הפסח. וע"כ אם הזיד בראשון והקריב בשני נפטר מכרת כיון שמ"מ הקריב פסח, ואף שביטל עשה במה שהזיד ולא הקריב בראשון, מ"מ אכתי אינו מתחייב בכרת אם יקריב בשני, דביטול עשה שייך אף אם לא הקריב בראשון, אבל חיוב הכרת הוא רק על ביטול ראשון ושני[10].

ועל פי זה כתב לבאר, הא דהולך בדרך רחוקה או טמא פטור מכרת אף אם הזיד ולא הקריב בשני, כיון דכל חיוב כרת הוא רק על מה שהזיד ולא הקריב בראשון ובשני, וכיון דהיה פטור בראשון אין לחייבו על מה שלא הקריב בשני דחיוב כרת הוא רק היכא דביטל בראשון ובשני, וכיון שבשני לא ביטל שהיה פטור אין לחייבו בשני. ומשא"כ אנוס או שוגג בראשון חייב כרת אם לא הקריב בשני, כיון דהיה חייב בראשון ואף שאין לחייבו אמאי דלא הקריב בראשון דהיה אנוס, מ"מ לא נפטר מחיובו, וע"כ אם לא הקריב בשני במזיד חייב כרת, דמ"מ היה חייב בראשון ובשני ולא הקריב בתרוייהו. [אמנם אם היה אנוס או שוגג בראשון ובשני ודאי שיהיה פטור מכרת דאכתי אין לחייבו על כרת כיון שהיה אנוס].

ובאמת שיש לדייק כדברי האבי עזרי ממה שחיוב כרת נאמר רק גבי פסח שני, וכל חיוב כרת מקורו מפרשת בהעלותך שבו נתבאר פרשת פסח שני, ועלה קאמרה תורה שאם לא הקריב בפסח חייב כרת. ומשמע שכל חיוב כרת נאמר רק בפסח שני, ולדברי האבי עזרי ניחא, דבאמת רק אחר פסח שני אדם יכול להתחייב בכרת, וכל חיוב כרת חל רק בביטול חובת הקרבת פסח בראשון ובשני.

התמיהות בדברי האבי עזרי​

אכן יש להעיר ממה שביאר לשון הברייתא "חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני" דהיינו שחיוב כרת על שניהם, ולכאורה אי הוה כתיב "חייב כרת על הראשון ועל השני" היה אפשר לומר כדבריו, אך מלשון הברייתא "חייב על הראשון וחייב על השני" משמע שכל חיוב כרת הוא לחוד וכדברי רש"י.

ובדברי האבי עזרי איכא נפקותא לדינא בדין גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין הראשון לשני, דלרבי צריך להקריב בשני, ולפי מה שביאר האבי עזרי אם הזיד ולא הקריב בשני אין לחייבו בכרת, כיון דמ"מ היה פטור בראשון וחיוב כרת חל רק היכא שהיה חייב בראשון ובשני והזיד ולא הקריב. ובאמת שרש"י (פסחים צג. ד"ה חייב כרת) כתב להדיא שגר שנתגייר ולא הקריב במזיד חייב כרת, אמנם רש"י לשיטתו שסבר בדעת רבי דבכח פסח ראשון או פסח שני לחייב כרת, משא"כ לדעת הרמב"ם דתרוייהו צריכא כדי לחייב כרת באמת אין לחייב גר או קטן בכרת. ובמנחת חינוך (מצוה שפ) נקט בפשיטות שגר או קטן שביטלו במזיד פסח שני חייבים כרת ולא חילק בין דעת רש"י לדעת הרמב"ם.

והנה לדברי הרמב"ם שפטור דרך רחוקה אינו פטור אונס אלא פטור מעיקר הדין, יש לדון בדין המזיד ולא הקריב בראשון, ובשני היה בדרך רחוקה אי יהיה חייב כרת. ולדברי האבי עזרי לכאורה יהיה פטור מכרת, כיון שחיוב כרת חל רק אם חייב בראשון ובשני, ולא היה חייב בשני כיון שהיה בדרך רחוקה. אמנם מלשון הרמב"ם משמע שיהיה חייב כרת, שכתב "הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד", ומשמע דיש לחייבו על מה שלא הקריב במועדו והיה מזיד, ואין חילוק בסיבת מה שלא הקריב. ויל"ע בזה[11].

עוד יש לדון לפי"ד, דהנה במנחת חינוך (מצוה ה) דן בדעת הרמב"ם בהזיד והקריב פסח שני שנפטר מכרת, מה יהא דינו בין פסח ראשון לשני, ורצה לתלות נידון זה בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד גבי מילה, דלהראב"ד אדם שלא מל עומד כל יום באיסור כרת, ואילו לדעת הרמב"ם אינו בכרת דאפשר שיתקן עד שימות. [וע"ש שכתב דיש לחלק להראב"ד כיון דרק גבי מילה עומד בכרת כיון דהוה ליה לתקן משא"כ הכא שאחרי פסח ראשון אין לו לתקן, ומאידך כתב שיש לחלק אף להרמב"ם וסתם דבריו. ויתכן שכוונתו שכיון שלא יכול לתקן עד פסח שני כבר נכנס בחיוב כרת. וראה להלן]. והנה משמע מדבריו שכל הנידון בדעת הרמב"ם הוא רק מחמת שיכול לתקן עד מיתתו אבל אחר מיתתו ודאי שנתחייב בכרת אם הזיד ולא הקריב פסח ראשון.

והנה לדברי האבי עזרי נראה פשוט שאין כל מקום לנידון זה, וקודם פסח שני כלל לא חייל עליה חובת כרת וכלשונו "שיש שני זמנים לעשיית הפסח, וחיוב כרת הוא על מה שלא עשה הפסח" "דאם תאמר שחייב כרת על מה שלא עשה את הראשון אף שעשה השני, הלא בהכרח חיוב כרת נאמר על כל אחד ואחד בפני עצמו, מה שלא הקריבו בזמנו, שוב בדין שיתחייב כרת על מה שלא הקריב את השני אף שהיה בראשון טמא או בדרך רחוקה", ומבואר מכל דבריו שחיוב הכרת חל רק על מה שלא הפסח בשני המועדים, וא"כ ודאי שלדבריו אינו מתחייב בכרת קודם פסח שני, ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד אינה עניין לסוגיין לדעת האבי עזרי.

ובעיקר מה שכתב הצל"ח לדייק מדעת הרמב"ם שמזיד בראשון שיקריב בשני נפטר מכרת צ"ע, דאף שכן יש לדייק מדברי הרמב"ם בהלכה ב', וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם בהלכה ד' שכתב "טמא שיכול לטהר וכן הערל שלא מל הרי זה מזיד בראשון, לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת". ומשמע כנ"ל שרק אם לא יעשה את השני יהיה חייב כרת, אבל אם יקריב בפסח שני לא יהיה חייב כרת.

אמנם יש לדייק איפכא ממה שכתב הרמב"ם (פ"א ה"א-ה"ב) "מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות, וכו'. ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת". וכמעט להדיא בדבריו, שחיוב כרת על האדם חיילא ביום י"ד ניסן ואף קודם לפסח שני יכול להתחייב בכרת, וממש הוי סתירה למה שמדויק מדבריו שחיוב כרת חל רק היכא שלא הקריב בשני. וכן כתב בספר המצוות (עשין נה) "שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן. ומי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת". ומבואר כנ"ל שחיוב כרת חיילא אי לא הקריב במזיד בי"ד ניסן.

אופן אחר בביאור דעת הרמב"ם​

אמנם אחר העיון במה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (פסחים פ"ט מ"א) יש לבאר כל סוגיא זו בדרך חדשה. וז"ל הרמב"ם "כשהיה טמא או בדרך רחוקה [בפסח ראשון] ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת[12] ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת. וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו יתברך והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וכו' וזה עניין אומרם בכאן אלו פטורים מן ההכרת ואלו חייבים בהכרת".

מבואר מדבריו להדיא, דהטעם שטמא או היה בדרך רחוקה בראשון פטור מן הכרת, משום שכל חיוב כרת נאמר רק בראשון, ובפסח שני לא נאמר לשון כרת[13], ועל כן כיון שנפטר מפסח ראשון מחמת שהיה טמא או בדרך רחוקה, אין לחייבו בכרת בפסח שני כיון שלא נאמר חיוב כרת על פסח שני.

ובביאור הא דשגג או נאנס בראשון והזיד בשני דחייב כרת ביאר הרמב"ם, ויבוארו דבריו על פי מה שהובא לעיל בשם הגרשש"ק, דשוגג או נאנס לא נפטרו מעיקר חיוב קרבן פסח דפטור התורה היה רק על מי שטמא או בדרך רחוקה, וע"כ עיקר חיוב הכרת נאמר בו ואף שאין לחייבו על מה שלא הקריב את הפסח בראשון כיון שהיה אנוס, מ"מ כיון שלא נפטר עיקר חיוב הכרת נאמר בו ויכול לפטור עצמו מאונס אם יקריב בפסח שני, ואם יזיד ולא יקריב בשני חיוב הכרת דחל עליה בראשון לא יפקע אף בשני, ויתחייב כרת. אך אם יהיה אנוס גם בשני יהיה פטור דמאי הוה ליה למיעבד, אך ודאי שעיקר חיוב כרת שייך באונס אם לא הפקיע עצמו מעצם החיוב כמו טמא או דרך רחוקה[14].

ודבר פלא הוא שהאבי עזרי הביא דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בתוך דבריו, ושנה דבריו שודאי חיוב כרת הוא על שניהם דאי לא תימא הכי אמאי היה בדרך רחוקה והזיד בשני פטור מן הכרת ואמאי לא יתחייב מכוח רגל דפסח שני. ולכאורה להמבואר לא ברירא קושייתו, כיון דחיוב כרת חל רק מפסח ראשון וע"כ היה בדרך רחוקה והזיד בשני פטור, כיון דמ"מ בפסח ראשון נפטר מחיוב כרת, וחיוב כרת לא נאמר על פסח שני. וצ"ע גדול בכל דברי האבי עזרי.

נמצא לפי כל מה שנתבאר, דהמזיד בראשון והיה בדרך רחוקה בשני יהיה חייב כרת כיון שחיוב הכרת חל עליה במה שלא הקריב בראשון, ודייק שפיר לשון הרמב"ם שכתב (ה"ב) "הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד", דמשמע דיש לחייבו על מה שלא הקריב במועדו והיה מזיד ואין חילוק בטעם מה שלא הקריב, ולהמבואר מדוקדק, דכל מזיד בראשון יתחייב בשני דחיוב הכרת חייל עליה בראשון, ובפסח שני היה יכול לפטור עצמו מן הדין, אך גם אם היה אנוס בפסח שני לא יוכל לטעון מאי הוה לי למיעבד, דמתחייב על מה שהזיד בראשון ובראשון שפיר היה יכול להקריב.

וע"פ כל המבואר יש לבאר את הסתירה בדברי הרמב"ם, דאין כוונת הרמב"ם כדברי האבי עזרי שחיוב כרת חל רק בפסח שני, אלא שחלות חיוב כרת חלה בפסח ראשון ויכול אדם לפטור עצמו מכרת אם יקריב בשני, ואם ימות בין ראשון לשני מיתתו תהא בכרת [ותלוי בביאור הכרת האם עניינו לחיי העולם הזה או לעולם הבא], כיון שלא הקריב בראשון, ורק אם נאנס ולא הקריב בתרוייהו אף שתורת כרת חיילא עליה לא נוכל לחייבו בכרת דמאי הוה ליה למיעבד.

ועל פי זה יש לבאר את סתירת הלשונות ברמב"ם, דמה שמבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות ובתחילת קרבן פסח שחיוב כרת הוא על ביטול הקרבת פסח בי"ד ניסן הוא באמת כדבריו להדיא בפירוש המשניות שחיוב כרת חל רק באדם שאינו מקריב בי"ד ניסן, דחיוב כרת נאמר על פסח ראשון ולא על פסח שני, אך אין להקשות ממה שכתב הרמב"ם (שם ה"ב) "הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד". ומשמע מדבריו דהרמב"ם סבר דדוקא אם לא הקריב בשני חייב כרת אבל אם הקריב בשני פטור מן הכרת, דבאמת אם יקריב בשני יהיה פטור מן הכרת דפסח שני בא להשלים חיובו ואף אם הזיד ותיקן דרכיו יפטר מן הכרת. וכן נמי יתבארו דברי הרמב"ם בהלכה ד' שכתב "טמא שיכול לטהר וכן הערל שלא מל הרי זה מזיד בראשון, לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת". והיינו כנ"ל, דבאמת מעיקר הדין יהיה חייב כרת מראשון, אך כיון שיכול לתקן את אשר קלקל בשני, נוכל לידע דינו רק בשני, שרק "אם לא עשה את השני אפילו בשגגה יהיה חייב כרת, ולא שחיוב הכרת יחול בשני, אלא שבשני יתברר בוודאי שחייב בכרת כיון שהזיד בראשון.

נמצא, דמלבד פלוגתת רש"י והרמב"ם אי יש חילוק לדינא בין דרך רחוקה וטמא לשוגג ואנוס, נחלקו נמי בדעת רבי שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, דלדעת רש"י חיוב כרת חל על כל רגל ורגל, וסגי בביטול רגל אחד כדי להתחייב כרת [ומעיקר הדין היה ראוי להתחייב בשתי כריתות במבטל פסח ראשון ושני], ולדעת הרמב"ם חיוב כרת חל רק על רגל ראשון, ואפשר להפטר מחיוב כרת ברגל שני. [ודעת האבי עזרי בדעת הרמב"ם שכדי להתחייב בכרת צריך להתחייב בשתי רגלים].

ואף שביאור לשון הגמרא בדעת הרמב"ם אכתי קצת צ"ב, מ"מ על פי המבואר יש ליישב יותר לשון הברייתא "חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני", והיינו דהברייתא מיירי רק באנוס, וגבי אנוס דינו שאם יהיה מזיד בראשון יהיה חייב על הראשון ואם יהיה מזיד בשני יהיה חייב כרת על השני, ואף שסיבת החיוב אינה משום כרת דשני אלא משום שבאונס דראשון לא נפטר מכרת, מ"מ אכתי "חייב כרת על הראשון" - אם היה מזיד בראשון, ו"חייב כרת על השני" - אם היה מזיד בשני אף שהיה אנוס בראשון[15].

ביאור דעת המנחת חינוך​

והנה המנחת חינוך (מצוה שפ) הביא דעת הרמב"ם וכתב בטעם הדבר "דעיקר חיוב [כרת] על הראשון, כרבי דס"ל כן". ומבואר דהבין בדעת הרמב"ם כמו שנתבאר שחיוב כרת בפסח נאמר רק על ראשון ולא על שני. אלא שלכאורה יש להקשות ממה שכתב המנחת חינוך גופיה [שם, הו"ד לעיל], דגר שנתגייר וקטן שהגדיל אם ביטלו את הפסח בשני חייבים כרת אם הזידו בשני, ולכאורה למשנ"ת קשה דהא כל חיוב כרת הוא בפסח ראשון, ואמאי נחייב את הקטן והגר בכרת הא כל חיוב כרת לא שייך לפסח שני.

ואולי יש לומר בביאור דעת המנחת חינוך, שסבר בדעת הרמב"ם שחיוב הכרת לא נאמר בי"ד ניסן דייקא אלא בפסח הראשון שמתחייב בו האדם, ועל כן גר שנתגייר או קטן שהגדיל שמתחייבים בפסח שני לראשונה, דין הכרת שלהם הוא בפסח שני ואם לא הקריבו פסח שני מתחייבים בכרת. [ויש חילוק בין פטור של דרך רחוקה דאף שנפטר מ"מ מעיקר הדין היה חייב בפסח לבין היכא שלא היה בר חיובא ולא היה בתורת הקרבת פסח כלל].

ויש לדקדק כן, דהנה יש לתמוה על מה שכתב הרמב"ם שנאמר כרת בראשון ולא נאמר כרת בשני דהא קרא דונכרתה (במדבר ט יג) נאמר גבי פסח שני, והוי המשך לפסח שני, "דהאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". וראה בחזקוני שכתב "וחדל לעשות הפסח - מעשות הפסח, שיאמר הרי יש לו תשלומים". והיינו דקרא נאמר על אדם שלא יקריב בפסח ראשון מחמת שיאמר בלבו שיש לו תשלומים, וע"ז אמרה תורה שחיוב כרת הוא על פסח ראשון, ואין תשלומין בשני ואם לא הקריב בראשון מתחייב בכרת. ועל פי ביאור זה א"ש אמאי הבין הרמב"ם דקרא דא נאמר גבי פסח ראשון דייקא. אמנם, יש לומר דקרא דא נאמר גבי חיוב ראשון של אדם בפסח, וע"כ סבר המנח"ח שקטן וגר שנתגייר עיקר חיוב ראשון שלהם הוא בפסח שני ומש"ה מתחייבים בכרת בפסח הראשון שלהם שהוא בי"ד אייר.

---

[1] דברים אלו נתבארו ולובנו בשוחחי עם אאמו"ר שליט"א ועם אחי הרה"ג ר' אברהם שליט"א ביום חג מתן תורתנו השתא.
[2] וראה בגמרא (שם) שרבי חנניא בן עקביא סבר שאינו חייב כרת עד שיבטל במזיד את שני הפסחים. וראה להלן.
[3] והנה בראב"ד (ה"ב) העיר שהרמב"ם פסק להלכה כרבי ורבי נתן ורבי חנינא בן עקביא פליגי עליה. ובפשוטו נראה שהראב"ד סבר שיש לפסוק כרבי נתן ורבי חנינא בן עקביא כיון דיחיד ורבים הלכה כרבים [וראה בלחם משנה שביאר דהרמב"ם פסק כרבי מחבריו כיון דרבי נתן ורבי חנינא בן עקביא פליגי בטעם הדין]. אמנם יש להעיר שהראב"ד לא פליג על הרמב"ם בהלכה א' ששם פסק לעיקר שפסח שני רגל בפני עצמו, ולא בהלכה ז' שפסק כרבי שגר שנתגייר וקטן שהגדיל חייבים להקריב בפסח שני, ואולי סמך על מה שכתב בהלכה ב'. ועיין בחינוך (מצוה שפ) שהביא מחלוקת רבי ורבי נתן, ובמנח"ח (שם אות ד) ביאר דהוא משום דמספק"ל לחינוך להלכה. ואולי אף הראב"ד הסתפק להלכה ולא הוה ברירא ליה דהלכה כרבי נתן, ובכל הנו"כ נקטו בפשיטות שהראב"ד פליג אדעת הרמב"ם, ויל"ע בזה עוד.
[4] ובאמת שרש"י (פסחים צב:) פליג להדיא אדעת הרמב"ם וביאר דאין חילוק לדינא בין אונס ושוגג לדרך רחוקה וטמא, והכל דינייהו חד. ויתכן לומר בביאור דעת רש"י, שסבר שכל יסוד פטור דרך רחוקה הוא מדין אונס ועל כן אין לחלק ביניהם, ודלא כדעת הרמב"ם שסבר שיש חילוק לדינא בין דרך רחוקה לאונס וכפי שיבואר להלן בשם הגרשש"ק.
[5] ע"ש שכתב לפי"ז דמי שאינו יכול לעשות הפסח מחמת אנוס ובידו לעשות תחבולה שיפטר מחיוב עשית הפסח דמחויב לעשות כן כדי שלא יבטל המצוה ע"י אונס. ולכאורה לדבריו האידנא שאנו אנוסים בהקרבת פסח ראוי לצאת חוץ לירושלים ט"ו מיל כדי לא להתחייב בעיקר החיוב. ויש לעיין בזה עוד.
[6] וראה במנח"ח (מצוה שפ) שחידש שאדם שהיה בדרך רחוקה בתחלת ערב פסח והגיע בסוסים להקריב פטור מן ההקרבה, כיון דמ"מ נפטר מחיוב כשתחלת היום היה בדרל רחוקה. וראה בחזון איש (או"ח סי' קכד על פסחים צג.) שכתב לפלוג עליה, דמתחייב כשאינו בדרך רחוקה, וכ"כ באבי עזרי (ק"פ פ"ה ה"ג), עיי"ש.
[7] וראה להלן במקור הרמב"ם לחלוקה בין אנוס לדרך רחוקה.
[8] ואף שאין שתי חיובי כרת, מ"מ אם לא יקריב בשני יבטל עשה, ועשה דענשו כרת, שחומרתו גדולה משאר ביטול עשה. ובעיקר דעת רש"י כן נקטו הצל"ח ועוד אחרונים. וראה ברש"ש (פסחים צג.) שנקט דאף רש"י מודה לדעת הרמב"ם שמזיד שהקריב בשני פטור מן הכרת.
[9] ז"ל "שהרמב"ם בפ"ה [מהלכות קרבן פסח] הלכה ב' כתב הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אעפ"י ששגג הרי זה חייב כרת וכו'. הרי שדוקא אם לא הקריב בשני ואז אעפ"י ששגג בשני חייב כרת על הראשון, אבל אם הקריב בשני פטור על זדונו שבראשון".
[10] ולא תיקשי דדעת האבי עזרי הוי כדעת רבי חנינא בן עקביא שלא נפסקה הלכה כמותו. דאף שרבי חנינא בן עקביא סובר שאינו חייב כרת עד שיבטל במזיד את שני הפסחים, הוא משום שסובר, שפסח שני אינו אלא לתשלומי ראשון, ופסח שני מתקן את העבירה של הראשון, וחיוב הכרת נגמר רק אם יבטל גם פסח שני במזיד. אך דעת האבי עזרי היא בדעת רבי נתן שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, והיינו שמתחייב רק אם ביטל את שני הפסחים, ולאפוקי מדעת רבי נתן ודעת רבי חנינא בן עקביא שפסח שני תשלומין, והיינו דלרבי חנינא בן עקביא כדי להתחייב בפסח צריך שיבטל שני פסחים, ואילו לדעת האבי עזרי בדעת רבי כדי להתחייב בכרת צריך שיהיה חייב בשני פסחים ויבטל אחד מהם. ונפ"מ היכא דהיה אנוס בראשון ומזיד בשני, דלדעת רבי חנינא בן עקביא אין לחייבו כיון דהוה אנוס בפסח ראשון ושני בא להשלים ולא לחייבו שוב בכרת, ואילו לדעת האבי עזרי יש לחייבו כיון דמ"מ ביטל פסח שני. וכן נמי הזיד בראשון ונאנס בשני, דלהאבי עזרי חייב דמ"מ היה חייב בשני, ולרבי חנינא בן עקביא פטור כיון דביטול השני היה באונס וחיוב הכרת לא נגמר. ודוק.
[11] ואולי יש לומר שכל פטור דרך רחוקה הוא רק בפסח ראשון ולא בשני. ויל"ע.
[12] וכפי שכתב ביד החזקה (ה"ב) "מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת".
[13] ואף שחיוב כרת נאמר רק בפרשת פסח שני, סבר הרמב"ם שדין הכרת נאמר רק על פסח ראשון. ולפי מה שיבואר להלן בשם החזקוני יתבארו דבריו.
[14] אמנם לכאורה אכתי קשה, דבשלמא אי הזיד בראשון חייב כרת, ועל כן לא נפטר מכרת גם אם היה אנוס או בדרך רחוקה בשני, אבל אי היה אנוס בראשון אף שלא נפטר מעיקר חיוב המצווה אכתי לא יחול עליה חיוב כרת בראשון דמאי הוה ליה למיעבד, ואמאי אי היה מזיד בשני חייב כרת, הא חיוב כרת חל בראשון ובראשון היה אנוס, ומאי איכפת לן שבשני היה מזיד הא אין בכח פסח שני לחייב כרת כפי שכתב להדיא הרמב"ם.

והנה יש לחקור גבי אדם שעבר עבירה באונס, אי חשיב שעבר עבירה ומ"מ אין לחייבו בעונש דמאי הוה ליה למיעבד, או דלא חשיב שעבר עבירה על רצון ה' כלל. וכעי"ז יש לחקור בביטול עשה, וכסוגיא דידן, אי חשיב כביטל עשה ורק אין לחייבו בעונש, או דלא חשיב כעבירה של ביטול עשה כלל. ובאחרונים דנו בזה, ראה רעק"א (כתובות ו:), קובץ שיעורים (כתובות צו:), אתוון דאורייתא (כלל יג) קהילות יעקב (בבא בתרא סי' י).

ולכאורה אי נימא בדעת הרמב"ם דאנוס חשיב כעבר עבירה ואי אפשר להענישו משום שיכול לפטור עצמו בטענת מאי הוה לי למיעבד יש לבאר, דבאמת אדם אנוס בראשון חייל עליה חיוב כרת כיון שלא קיים את המצווה, ואם ימות קודם פסח שני לא נוכל לחייבו בכרת דמאי הוה ליה למיעבד, אך אכתי ביטל עשה ועלה חייל חובת כרת וצריך להשלים את ביטול העשה שבו, וע"כ אם הזיד בשני חייב כרת, דלא יוכל להיפטר מן הכרת בטענת מאי הוה לי למיעבד דהיה יכול להקריב בשני. ורק אי יהיה אנוס גם בשני או ימות קודם פסח שני יוכל להיפטר בטענת מאי הוה לי למיעבד, אבל אי היה מזיד בשני לא יוכל להיפטר בטענה זו ומש"ה מתחייב בכרת אף אם היה אנוס בראשון. וכן נמי אי היה מזיד בראשון ובשני היה אנוס או בדרך רחוקה לא יוכל להיפטר בטענת מאי הוה לי למעבד, דהיה יכול להקריב בראשון ופסח שני הוא כדי שיוכל לפטור עצמו מן הכרת, וכיון שנתחייב בכרת בראשון לא יוכל לפטור עצמו בטענת אונס כיון דמ"מ בראשון לא היה אנוס.
[15] אמנם לכאורה עצם דעת הרמב"ם תמוהה. דהא פלוגתת רבי ורבי נתן היא גבי אנוס ומזיד, וביארה הגמרא פלוגתייהו דהוא משום שרבי סבר דשני רגל בפני עצמו, ורבי נתן סבר ששני תשלומין דראשון הוא, והיינו דפלוגתייהו אי איכא מחייב בפסח שני או לא. ולכאורה למשנ"ת על פי הגרשש"ק בדעת רבי, הא דאנוס ומזיד חייבים בפסח שני אינו משום דיש חיוב בפני עצמו בפסח שני, אלא משום שלא פקע חיוב דראשון, ואינו עניין לכאורה להא דהוי רגל בפני עצמו. וצ"ע.