כבוד הוא תכלית העולם או מוציא את האדם מן העולם?

הצטרף
17/12/24
הודעות
2
הנה תכלית הבריאה היא לגלות כבוד ה'.

חז''ל התירו איסורי דאורייתא מפני כבוד הבריות.

אסור לתלמיד חכם ללבוש מלבוש עניים, לנעול נעליים קרועות או לאכול בשוק.

מצד שני יש היתר (או חיוב) לת''ח לבזות את עצמו לצורך מצווה או פרנסה.

מצד שלישי כבוד הוא אחד מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם.

ואם כן נשאלת השאלה מה גדר האיסור ומה גדר ההיתר,

מה הגבול של צורך פרנסה (יש לו מספיק לסגור את החודש אבל לא לחתן את הילדים, מותר לו לפשוט נבלה בשוק? אסור? חייב?)

האם כבוד מוציא את האדם מן העולם או שהוא תכלית הבריאה?

אם כבוד זה כל כך נורא שצריך לברוח ממנו אז למה צריך לתת אותו לחכמים ולהורים?

ומה יש בכבוד הזה שעושה אותו כל כך גמיש ונתון לשינויים קיצוניים כאלה?

מוזמנים להוסיף עוד שאלות בתנאי שיש גם תשובות.
 
מי שמבין בעומק הענין ולמד נפה"ח ש"א וש"ג,
מבין שזה החלק הכי גדול של הצלם אלוקים בהתדמות האדם לקונו.
ובזה הכל מבואר להרוצה לעמוד על האמת
 
פעם שמעתי ועד מרב מנחם שלנגר והוא אמר שכשם שהקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם כך הם מכניסים את האדם לתוך העולם, ובתנאי שהכל יהיה בצורה הנכונה
 
נראה לי נתערבה בשאלתך בלבול בין דרישה וציפיה לכבוד מאחרים שזהו המוציא את האדם מן העולם, לבין מה שעל אחרים מוטל לכבד את מי שראוי לכך.
וכן אין זה שייך כבוד זה לגילוי כבוד ה' בבריאה (אלא רק במה שיקרותו של הראוי לכך מגלה שמו ית' בבריאה).
 
יי"ש על השאלות המחכימות

הנה תכלית הבריאה היא לגלות כבוד ה'.

אמת


חז''ל התירו איסורי דאורייתא מפני כבוד הבריות.

תחכים אותי


אסור לתלמיד חכם ללבוש מלבוש עניים, לנעול נעליים קרועות או לאכול בשוק.

מצד שני יש היתר (או חיוב) לת''ח לבזות את עצמו לצורך מצווה או פרנסה.

לפי דברי הרמב"ם מובן, שמי שאינו עובד הרי הוא מצטרך לבריות, ואין לך ביזוי (התורה) גדול מזה.
ולכן פשוט נבילה בשוק, ואל תצטרך לבריות.


מצד שלישי כבוד הוא אחד מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם.

הרדיפה אחר הכבוד מוציאה את האדם מן העולם, אבל הכבוד עצמו רודף אחריו.


ואם כן נשאלת השאלה מה גדר האיסור ומה גדר ההיתר,

שאדם לא יזיח ויגיס דעתו וכעזה"ד, אבל כבוד גרידא מה בכך ?
אדרבה, ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת, מנאייהו מכבדותייהו, איצטלא דרבנן, כבד את אביך ואת אמך, ועוד.
להיות מכובד אינו אסור.


מה הגבול של צורך פרנסה (יש לו מספיק לסגור את החודש אבל לא לחתן את הילדים, מותר לו לפשוט נבלה בשוק? אסור? חייב?)

זה מאד אינדיווידואלי, וקשה לענות על זה בכלליות.
אבל לא חייב לפשוט נבלה בשוק כדי לחתן את הילדים, אא"כ זו האופציה האחרונה.
אז, מסתמא מותר.


האם כבוד מוציא את האדם מן העולם או שהוא תכלית הבריאה?

אם כבוד זה כל כך נורא שצריך לברוח ממנו אז למה צריך לתת אותו לחכמים ולהורים?

ומה יש בכבוד הזה שעושה אותו כל כך גמיש ונתון לשינויים קיצוניים כאלה?

מוזמנים להוסיף עוד שאלות בתנאי שיש גם תשובות.

הכבוד אינו תכלית, אבל בלעדיו העולם (האנושות) לא יתקיים.
הוא אינו מוציא את האדם, אבל הרדיפה אחריו והמידות הרעות שבאות בעטיה של רדיפה זו, מוציאים.
לכן צריך לתת אותו לאלו שמגיע להם, וזה גם חיובי לנו הנותנים,
והמקבלים צריכים לא לאבד פרופורציות.
 
נראה לי נתערבה בשאלתך בלבול בין דרישה וציפיה לכבוד מאחרים שזהו המוציא את האדם מן העולם, לבין מה שעל אחרים מוטל לכבד את מי שראוי לכך.
וכן אין זה שייך כבוד זה לגילוי כבוד ה' בבריאה (אלא רק במה שיקרותו של הראוי לכך מגלה שמו ית' בבריאה).
אבל גם בזה יש בחינה בסיסית וחיובית. והיא הכרה של סביבתו באישיותו. כענין חוני המעגל שהתעורר אחרי שבעים שנה ולא הכירוהו והעדיף לחזור לעפרו.
 
אבל גם בזה יש בחינה בסיסית וחיובית. והיא הכרה של סביבתו באישיותו. כענין חוני המעגל שהתעורר אחרי שבעים שנה ולא הכירוהו והעדיף לחזור לעפרו.
אכן זו ראיה שהביא הרב וולבה על צורך האדם בחברה שיוכל להשפיע בה
 
כבוד חיובי- הוא הכרה במעלותיו של האדם ובתפקידו כדי לממש את הפוטנציאל שלו - כי אדם אינו יכול להתקדם אילולי הכבוד

(רבינו יונה כותב שהפתח הראשון בעבודת השם "שידע האדם ערך עצמו", החזו"א כותב "המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד" הגר"י לווינשטיין זצ"ל באור יחזקאל כרך ז-דרכי העבודה מאמר "למה חרה לך ולמה נפלו פניך" יש לו יסוד עצום שאדם אינו יכול להצליח בעבודה הרוחנית והמוסרית אם לא יהיה מרוצה ושבע רצון מעצמו-וזה ע"י שמייקר את מעלותיו ועמלו)

כבוד שלילי- זה לקחת את הכלים, המעלות והכישורים ולהשתמש בהם לצורך אגואיסטי ריקני סתם לריק, שיעריצו אותו בגלל תכונותיו, ליהנות מהכבוד ככבוד
זהו ממש גירסת הרמב"ם בפירוש המשניות אבות ד, כא "אמר הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכו'
 
צריך לדעת כי ה"כבוד" – אינו ענין של נימוס ודרך ארץ, אלא זו הארתו וגילויו של ה"מתכבד" לעין כולם, ופעמים רבות אפילו לעיני עצמו.

אילו היה חשך ואפלה נגזרים על העולם עד אין סוף, איזה שווי היה למתכת הפלטינה או לציור אומנות נפלא???...

דומים אנו בני האדם לפלטינה, והכבוד לשמש המאירה!

אדם חכם ומוכשר שטמונים בתוכו כשרונות אדירים והמון פוטנציאל לעתיד, אם לא יהיה את מי שיאיר עליו - שיעריך ויכבד את מעלותיו וכישוריו - הרי שהוא נמצא בחשך. במקרה כזה אין לחכמתו וכשרונו שווי כלל כלפי עצמו![1]

ובכל אדם טמונה שמש מאירה שיכולה להאיר כל אדם איתו הוא בא במגע.

"עקיבא" בהיותו רועה צאן היה אומר; "תנו לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור!", רחל אשתו נשאה אותו לבעל, והייתה בטוחה בבטחון גמור שיגדל ויהיה ל"רבי עקיבא"! הראיה לכך היא שעל סמך האמון הזה הייתה מוכנה להיות 24 שנה לבד בלי בעל!

האמון שנתנה בו נשא פירות עד היום, ובלעדי רבי עקיבא הייתה משתכחת תורה מישראל, כל המשנה נזקפת לזכותו: ספרא, ספרי, ותורת כהנים גם הם באו לנו מכחו, כולם תלמידיו. וגדלותו בתורה ובחכמה הגיעה לידי כך שתמה משה רבינו לפני לקב"ה "מדוע לא תתן את התורה על ידי זה?"![2]

רבי עקיבא הכיר במעלת אשתו ובכך שמכח האמון שרחשה לו צמח, באמרו לתלמידיו "שלי ושלכם שלה היא", מתוך שהכירה והאמינה בכוחותיו הגדולים, ובזכותה הוציא אותם מן הכח אל הפועל!

דברי כבוד והערכה הנאמרים בכנות הם מנגינת חיים בלתי פוסקת, מנגינה שנותנת כח לפעול וליצור, מנגינה שמרוממת את הנפש, ומחיה לבבות.

אברך כולל שרוב משפחתו הם אנשי מכירות ועסקים, סיפר לי כי הוא מרגיש קצת זר במשפחתו, אותו אברך מוכשר ומוצלח, אולם הרגשת חוסר הכבוד במשפחה מפריעה לו למדי. ברגע של גילוי לב סיפר לי כי פעם בעקבות איחור בגלל הדרך הרחוקה מביתו לכולל, אמר לו ה'ראש כולל' בחמימות; "אם הייתי אבא שלך הייתי קונה לך וולבו, אני אוחז ממך עולמות!". ואז אמר לי האברך; "עד עכשיו אני זוכר את מה שאמר, וזה עושה לי טוב בלב - זה נותן לי כח ורצון ללמוד!". היה זה אחרי יותר משנה מאז נאמרו הדברים.

ראה מה בכוחך לעשות אם רק תפרגן מכל הלב, לבן שיחך.

וכן בהיפך מניעת כבוד הזולת הוא לקיחת עצם החיים ממנו, וכמו שמבואר בגמרא "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם – נשתכחה התורה – עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע"[3]. כל יום מתו בין פסח לעצרת כ480 תלמידים! ובאיזו מיתה, באסכרה, שהיא מיתה קשה מהכל!

ובאמת אם כבוד הוא רק ענין של גינונים ונימוסים ותו לא, אז מדוע נתבעו כל כך בעצמה - קיבלו את המיתה הקשה והחמורה ביותר?!

אולם לאור כל המתבאר תלמידי רבי עקיבא שללו מחבריהם את הרגשת הנכבדות האמיתית לה הם ראויים – זהו לקיחת החיים.

המהר"ל מפראג ביאר זאת בצורה חד משמעית; "מה שנוהג כבוד בחברו – זהו עצם החיים!!!"[4]

בנתינת כבוד אמיתי אפשר להוציא מהכח אל הפועל את כחותיו של הזולת!



[1] ע"פ דברי הרב שלמה וולבה זצ"ל בעלי שור ח"א שער ב' פרק כד.
[2] בדברי החיד"א (פ' ויקרא) מובא בשם האר"י שזכה לשער הנ' שלא זכה אליו משה רבינו, וזה מה שהיה דורש כתרי אותיות שהם בחינה דקה משער הנ' ואכמ"ל.
[3] יבמות סב: וע' ברכות ח. גבי מיתת האסכרא.
[4] נתיבות עולם אהבת הריע, סוף פ"ג.
 
אם חשבת עד כה כי "כבוד" הוא משהו צדדי בתחום אישיותו של האדם מסתבר כי הייתה זו טעות הרת גורל בכל מה שקשור לעצמך ולסובבים אותך, רצוני להבהיר לך, ה"כבוד" הוא הרגש והמאוי המיוחד אך ורק לאדם, ובה נבדל הוא מכל יצורים חיים אחרים.

במושב בדרום הארץ מתגורר ידיד שלי שברשותו ישנה חוות סוסים, עסק מכניס יפה, הוא מלמד שיעורים ברכיבת סוסים. מדי פעם משתתף הוא בתחרויות אזוריות ברכיבת סוסים, המדובר בתחרות בין כחמישים סוסים בשטח פתוח, המשתרע על מאות דונמים. הסוס המנצח מקבל מדלית נצחון.

הסוס הלבן שלו מהיר מאד, ובשל כך הוא קיבל לא פעם מדלית נצחון. מדליות אלו חשובות לו מאד, ובהזדמנויות שונות, כשמגיעים מכרים וחברים לחוה שלו הוא מראה אותם בגאוה, הוא יודע לספר על הזן הערבי המשובח, על הגידול ושיטת האילוף בה אילף את סוסיו שמתוך כך זכה בהרבה מדליות.

הסוס לא היה מודע למדליה המכתירה אותו כסוס הטוב ביותר באיזור. הסוס מספק לעצמו את צרכיו, אוכל ושתיה, וכמעט את כל צרכי הגוף שיש לנו עושה הוא בדרכו הוא, אבל "כבוד" אין לו מושג מה הוא![1]

רק האדם מרגיש צורך ללבוש בגדים, לא להיות ערום כביום הולדו. דבר זה נובע מכך שהאדם מרגיש צורך לכבד את עצמו. אולם לשאר החיים אין תחושה של צורך בכבוד, וזאת משום שהערכה וכבוד הם תשוקה השייכת רק בנפש רוחנית ולא בבהמות שמהותם גשמית בלבד[2].

ובאמת שהדבר אינו רק מאווי דוחק בלבד אלא הרבה מעבר לכך. דוד המלך הודה להקב"ה ברוח הקדש על ששלמה בנו, שנולד לו על ידי בת שבע, בנה את בית המקדש, ועל ידי כך ידעו הכל שמחל לו ה' על עוון בת שבע, הוא הודה על כך במילים אלו[3]; "הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה. למען יזמרך כבוד ולא ידם, יי לעולם אודך".

מהו ה"כבוד" עליו אמר דוד "ולא ידום"? כל המפרשים מבארים ש"הכבוד" פירושו "נשמה"![4] רבינו דוד קמחי, מגדולי הרבנים והמדקדקים בספרד כתב; וזכר הכבוד שאין לו דממה והפסק![5]

הגאון ר' ירוחם ממיר שואל מדוע נאמר "למען יזמרך "כבוד" שהא כינוי לנפש ולא אמר בצורה ברורה "נפש"?

משיב ר' ירוחם אין מקום לשאלה כי עצמותה של הנפש היא "כבוד"!

מהותה של הנשמה היא – "כבוד שאין לו דממה והפסק"![6]



[1] רבינו יונה במשלי א,כג כותב כי בנפש הקרויה "כבוד" נבדל האדם משאר בעלי חיים.
[2] ראה בדרך ה' לרמח"ל כי נפש הבהמות היא מין גשם דק, אך אינה רוחנית כלל.
[3] תהלים לא,יא-יב, וראה ברד"ק שם, וברש"י ובמצודות בתחילת הפרק.
[4] במצודות ציון – "כבוד היא הנשמה", וע' עוד באבן עזרא וברד"ק בפסוק יג. וראה על כך בעלי שור המצויין לעיל.
[5] רד"ק שם.
[6] בחלק ב' יתבאר בעז"ה באריכות מהותו של הכבוד האמיתי והדרך להשגתו.
 
במה נשתנה קנה-המידה של כבוד מזה של מחיר כספי? עבור דבר השייך לעולם החומרי אפשר לשלם בכסף. האדם בתור אדם הוא רוחני, והוא נערך רק בקנה מידה רוחני, וזהו כבוד. הרי הכבוד הוא קנה-המידה להערכת רוחניות.

הגאון ר' ירוחם ממיר, מביא את דברי חז"ל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"[1], ולמד מכאן יסוד ועיקר גדול, שכל חיובי התורה כולה אינם מגיעים אלא עד כבוד הבריות, כבוד הבריות היא הנקודה הכי גבוהה, וכשיש איזה פגיעה בכבודו של אדם נדחית כל התורה כולה מפני זה.[2]

אם "המתכבד בקלון חברו - אין לו חלק לעולם הבא"[3], ואף "המלבין את פני חברו ברבים" – כרוצח הוא נחשב, כרוצח את נשמתו של המתבייש – ו"אין לו חלק לעולם הבא"[4], הרי שהמעלה שמחה וחיוך בפני חברו, ע"י הערכה וכבוד, כלומר "המרומם ומפאר את כבוד חבירו" הוא כאילו יצר בו נשמה חדשה, כאילו נפח חיים חדשים בנשמתו של המתכבד. ובזה קונה את חלקו בעולם הבא![5]

והדברים מפורשים בחז"ל, כשנכנסו תלמידי רבי אליעזר הגדול ושאלוהו, ילמדנו רבינו כיצד נזכה לחיי העולם הבא? אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם... ובזה תזכו לחיי העולם הבא![6] וכל כך למה? משום שאדם המכבד ומעריך את זולתו מעיד על רוממות נשמתו, שהיא ראויה לעולם הבא. וכמו שכתב הרב שלמה וולבה זצ"ל[7] "הרי זו עבודתה של הנשמה בעולם: לגדל, לרומם ולכבד. כשרואים שאדם מכבד את הבריות, מכיר ומגלה מעלתו של כל אחד ואחד, רואים שנשמה פועלת וחיה בקרבו, והוא עצמו מכובד! עלינו לאמץ לעצמנו מבט חיובי על כל אדם ועל כל דבר, לגלות את הטוב והיפה בכל דבר הנקרה בדרכנו, ולהעמיד כל דבר במקומו בצורה אמיתית וכנה, זו גישה אופיינית לאדם חכם ומכובד".

גדלותו של אדם ניכרת בזה שמכבד הוא כל אדם, ומייקר את פעולותיהם של ילדיו, אשתו, כמו כל אדם העומד מולו. החכמה ניכרת במעשים הקטנים, באמירות הקטנות של היום יום, בהם נעמיד את הדברים על מקומם, בזה ניכרת האמת שלנו.

כשאדם מגלה את הצד המכובד שבכל דבר הוא יוצר את "מכובדותו" והדברים יעשו אצלו כדבר טבעי משום שהוא עצמו נעשה "מכובד", תחושת רוממות ונכבדות אמיתית מקננת בתוכו.

רבינו הרמב"ם, בכתבו את הדרך לקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", מעמיד על נס כפרט ראשון לקיום מצות "ואהבת" את נתינת הכבוד הראוי לכל אדם, וכך הוא כותב; "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת.. לפיכך צריך לספר בשבחו", רק לאחר מכן כותב הוא "ולחוס על ממונו"! הכסף הוא דבר משני בחשיבותו בשבילנו! ורבי עקיבא אמר; "ואהבת... כלל גדול בתורה", זה יסוד כל התורה!

המביע דברי הערכה לחברו מקיים מצוה עליה מושתתת כל התורה כולה, וזוכה בכך לחיי העולם הבא!



[1] ע' ברכות יט. כ:, דדוחה לאו דרבנן בקום עשה, ולאו דאורייתא בשב ואל תעשה. וראה שם בסוגיא שאף בקום עשה היה דוחה ללא קרא מפורש "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'", ע"ש בגמרא כל השקלא וטריא.
[2] דעת חכמה ומוסר ב', מאמר יב.
[3] רמב"ם פ"ו מהלכות דעות.
[4] בבא מציעא נח:
[5] ושוב מצאתי הדברים מפורשים בדברי המהר"ל בדרך החיים פ"ב מי"ב בפי' דברי ר' אליעזר ע"ש, ושמחתי עד למאד שכתבתי כן מסברא מקודם לכן.
[6] ברכות כח:
[7] עלי שור ח"א, שער ראשון פרק כד.
 
אולם עלי להבהיר כי אינני מדבר כלל על חנופה, אמירת מילות שבח ופירגון ללא כל כיסוי - דבר שאינו מקובל על אנשים בעלי טעם ובעלי ערך עצמי.[1]

אני מדבר על כך שכשאנו חושבים להפיק ולייצר איזה פרוייקט עם חבר או חברים, כשאנו לומדים עם מישהו, שומעים הרצאה או שיעור, או מנסים לפתור איזושהי בעיה - אנו חושבים רוב או כל הזמן על תרומתנו לענין! אנו מיטיבים לראות את חלקנו (הגדול!) בכל הענין. אולם אם נפסיק לרגע לחשוב רק על עצמנו ונראה גם את תרומתו של בן שיחנו, נגיע לכך שבקלות נביע דברי הערכה ושבח, לא נשאר במציאות הרווחת כל כך שעד שכבר נאמרים דברי שבח חייב להתלוות אליהם הסתייגות מסויימת.

החכמה היא לחשוב על השני, לדעת מה הוא חושב על עצמו. ומתוך כך להזדהות עמו, ולהעריך את מה שעשה ועושה.

נזכור את תפילתו של הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק; "..אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"...

נגיע למעלת "מכבד את הבריות" רק אם אנחנו נחשוב עליו גם כן, נראה את תכונותיו הטובות, את מעלותיה של עבודתו ומעשיו.

הגאון רבי חיים מוולוז'ין מאיר את עינינו לשים לב כי[2]; היצר מסמא האדם ומראה על הגדול ממנו שהוא מקטני תלמידיו, ולפיכך אם אדם נדמה בעיניך כתלמידך - כבד אותו כמו שחפץ היית בכבוד עצמך. והנראה לך כחבר תכבדו כרבך, אז תצא ידי חובתך לפי האמת, אשר המה בטח מדרגה אחת נעלה יותר מכפי הנראה בעיניך.



[1] ובנוסף הוא איסור גמור, ואכמ"ל.
[2] רוח חיים עמ''ס אבות, פ''ד מי''ב.
 
לכל אדם ישנם דברים מסוימים מהם הוא נהנה במיוחד - רצונות המיוחדים אך ורק לו. אבל ישנם דברים שכולנו בלי יוצא מן הכלל צריכים, דברים אלה הם מועטים אך אנו רוצים אותם בהתמדה, בלי הפסק.

כל אדם ממוצע צריך --[1]

חיים. – בריאות. – בן זוג – ילדים – פרנסה – תחושת חשיבות וערך!

כמעט כל המאויים הללו קשורים לחברה הסובבת אותנו, בריאות – ישנם רופאים המטפלים בתחומי בריאות שונים, הנאות – ההנאות הכי גדולות הם בחיי החברה, הרגעים היפים באמת תמיד נמצאים בסביבת חברים איתם אתה נהנה וטוב לך. הצרכים בבן זוג וילדים הם ממש צורך באחרים. פרנסה אף היא תלויה במעסיקים אותנו, או לחלופין בקונים מאיתנו.

כל עולמנו נבנה על חברה, כל אדם באשר הוא, מספק תועלת לחברה, והחברה מתגמלת אותו על כך, לפעמים כראוי ולפעמים לא כל כך...

אולם כמעט בכל צורך שלך, שלי, כמו של כל בני האדם, אין צורך ישיר באדם עצמו. מוכר וקונה אינם חשים קשר אמיתי, הדבר דומה כמעט לשימוש בתנור לאפות בו לחם, לרוב אין בזה יותר מכך.

אבל יותר מכל המאויים והצרכים האחרים, השני זקוק לך עצמך בכל הנוגע ל"כָּבוֹד" – תחושת חשיבות והערכה. תחושה זו אנשים מצפים לקבל - מגורמים חיצוניים.

זה הצורך שמסופק כמעט לכולנו אך ורק על ידי החברה והסביבה.

מאווי זה של הרגשת ה"כבוד" והחשיבות עולה על כל הצרכים שלנו כבני אדם.

על עצמת הצורך של כל אדם באשר הוא ב"כבוד" כותב רבינו הרמב"ם; "כי אתה מוצא רוב בני האדם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, עד שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם! והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהא לו שם טוב"[2]. כלומר, מתוך כך שאנו חפצים וצריכים "כבוד" אנו נתאמץ פיזית ונפשית יותר מלמען כל מטרה אחרת. כל תענוג גופני גדול ככל שיהיה אינו שווה פחיתות כבוד!

יוצא איפוא, כי הרצון החזק ביותר שיש לו לאדם הוא - "כבוד"!!!

רבינו משה חיים לוצאטו זצוק"ל מפרש זאת באופן ברור; "כללו של דבר: הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם"![3]

הן אמת שכבוד הבנוי על הדמיון והערכה חיצונית הוא דבר שלילי שעוצר את כל התקדמותו של האדם, אולם כל אדם צריך שיכירו את מעלותיו האמיתיות ולהיות שווה ערך בעיני הסובבים אותו!

הכבוד ותחושת החשיבות של האדם הוא הכח המניע את רוב בני האדם לתפקד, להתקדם ולהמשיך לחיות.

ישנם "דתות שבהם קיים חדש צום! ביום אין אוכלים כלל, ורק בלילה, אחר שקיעת השמש. ממשיכים הצמים לחיות, שנה לאחר שנה. לעומת זאת, קח מהאדם העומד מולך את תחושת החשיבות וההערכה העצמית שלו, אפילו לרגע אחד, באותו הרגע מחשבותיו יקחו אותו למחשבות אבדון, או במקרה 'הטוב' לשגעון! אולם למרות זאת אנו לא נראה אבא או אם, עובד או מעסיק שיזניח את אנשיו וישאיר אותם רעב – אולם בכל מה שקשור לספק את רגש החיוני של האדם ה"כבוד" במחמאות אנשים יכולים לעיתים לעבור חדשים שלימים מבלי לחשוב לעשות זאת!

מנהלה הרוחני של ישיבת "חברון" הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל הלך ללמוד אצל מרן הסבא מסלבודקא וכשחזר לאחר כחצי שנה שאלוהו מה למד אצלו? והשיב: למדתי שעבור טיפת כבוד אדם מוכן לטפס על הר גבוה ולזחול כהולך על ארבע!

כח הדחף הגדול ביותר לפעולות האדם – הוא הרצון בהכרה בערכו "כבוד"!



[1] אינני מדבר כאן על הצרכים הרוחניים שהם התכלית בודאי, אלא על הבסיס שעליו אפשר לבנות הכל.
[2] פירוש המשניות סנהדרין פרק חלק.
[3] מסילת ישרים פרק יא.
 
ראשי תחתית