שני שוחטין אומרים אינה פגומה ואחד אומר פגומה- מתורת הרמ''ח

[אד יעלה]

סימן ג

ב' שוחטים אומרים שאין הסכין פגומה וא' אומר פגומה האם הבהמה נאסרת לאותו שוחט

מכתב מרבי סוסו עלוש<strong>^[1]</strong>​

שאל החה"ש כה"ר רבי חואתי הכהן<strong>^[2]</strong> הי"ו מעיר טיטאוין יע"א, למאי דקיי"ל סכין שנבדקה אחר שחיטה וב' אומרים שאינה פגומה ואחד אומר פגומה אזלינן בתר רובא ומותרת, מיהו לדידיה מותר או לא, ואמר דלדידיה אסור, ממ"ש בשו"ע יו"ד סימן א' סעיף י"ב השוחט בפני עדים וכו' כי לא שחטתיה, אינו נאמן. ומיהו לדידיה אסורה, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש. א"כ הכי נמי בנדון דידן אסורה, דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא עכד"ק.

ואני נ"ל דלא דמי להתם. דשאני התם, אע"ג דעדים ראוהו ודאי, אעפ"כ אפשר דעדים משקרי. דהא מאי דאנן מקיימי עדותייהו, אינו אלא מצד דבר תורה אשר צוה ה' לאמר ע"פ שנים עדים יקום דבר, ויכול להיות דמשקרי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' יסודי התורה [פ"ז ה"ז]. וכיון שכן, איהו דקאמר שלא שחט וקים ליה בגויה דעידי שקראי נינהו, והיכי מצי למיסמך אעדותם והוא יודע דשקר אמרו, להכי לדידיה אסורה. אבל לגבי דידן, הן ציונו ה' לקיים דברי ב' עדים עיין להרב פרי תאר ז"ל ע"ש. אבל בנדון דידן, הסברה נוטה להתיר אפילו לדידיה. כי האומר יש בה פגימה, חוש הדמיון הטעה אותם [אותו כצ"ל] ונראה לו שיש פגימה. וכמה פעמים היה כך, שמרגיש האדם שיש פגימה, ואח"כ נ"ל בעצמו שאינה פגימה. כי הדמיון פועל בזה הרבה עיין להרב ישיב משה בח"א סימן נ"ח ע"ש.

אמנם אני נ"ל לאסור, מסעיף י"ד שכ' שוחט שהעיד עליו עד אחד וכו', עיין להש"ך ז"ל שכתב ואותה שחיטה עצמה אסור להעד, דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש. א"כ הכי נמי בנדון דידן אסור, דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וה"ן רוב שוחטין כהוגן ואפילו הכי אסור לדידיה, ה"ן כן כנ"ל. ובקשה מן כבודו אשר ישלח לי שאלה ותשובה משל כבודך ללמוד בהם.

וש"ר מע"ה סוסו ן' ר' שמואל עלוש הי"ו מנזל גאבס יע"א ס"ט<strong>^[3]</strong>.

​

---

[1] מכתב זה נשלח מרבי סוסו עלוש בעל המחבר ספר עצי היער, לההמ"ח ז"ל בסופו של מכתב לחידושי גמרא. חיי"א ס"ט.
[2] אולי הוא המשתדל בספר קול דודי לרבי דוד בן אבאתו הכהן אלמגרבי, והוא בן אחיו, ונזכר בשמחת כהן כרך ב' סימן קי"ז, והיה שו"ב כנז' שם. חיי"א ס"ט.
[3] וש"ר להחה"ש והכולל מר אביך ר' נסים חדאד הי"ו, ולהחה"ש והכולל עצו"ר ר' חויתא הכהן נר"ו, ולהחה"ש והכולל עצו"ר ר' שלמה מאג'וז הי"ו, וש"ר להחה"ש והכולל כה"ר ר' בוגיד סעדון נר"ו, ולהחה"ש והכולל כה"ר רבי חותני מיימון, ובקשה מן כבודו לאמר לר' בוגיד, אמר לך סוסו עלוש מכתבך הגיעו, ומשום דמצא בו ספרים דהמשיך [פי' שהביא, והוא תרגום מילולי בערבית שאומרים "זבד"] כת"ר, אין שם במנזל לא קרא בו. הלכך בקשה מן כבודו, לשלוח לי שאלה ותשובה אחרת. וש"ר ב' מהנ"ל ס"ט. ואין צריך לשלוח מכתבו הקודם ומכתבי הקודם [כי הם] במועתקים אצלי וש"ר. [הכותב]

 

[אד יעלה]

במש''כ לחלק שאין שויא כיון שאולי דמיין -יש להעיר שא''כ גם אין על פי שנים עדים דעל דמיון אין נאמנות.
ואולי בשתיים אין לחוש לדמיון.

 

[אד יעלה]

תשובת ההמ"ח​

ראיתי מ"ש כת"ר נר"ו, לדחות במה שנשאל להשיב בסכין שנבדקה אחר שחיטה ב' אומרים אין פגם ואחד אומר יש פגם, כי ודאי הבהמה מותרת דאזלינן בתר רובא, אך השוחט הנז' אם יכול לאכול מאותה בהמה או לא, והשואל כתב להוכיח לזה מדברי מרן יו"ד סימן א' סעיף י"ב, וכת"ר נר"ו דחה לזה דהתם אולי משקרי העדים, אך מצד שהתורה האמינה ב' עדים, עלינו למיסמך אעדותם. אבל בנדון דידן, אולי חוש הדמיון מטעהו עכ"ד. ואני קודם בואי להשיב על עיקר שאלתו במה שנוגע לבהמה לגבי השוחט, תחילה אשיב בהוראת מקור למ"ש כת"ר הי"ו מטעם דאזלינן בתר רובא, והוא עיין להרב קול אליהו סימן א', בענין שוחט אחד שאמר על סכין שהיא ראויה לשחיטה, ושוב בדקה שוחט אחר ומצאה שהיא פגומה לגמרי, ושוב נמי בדקו עליו ב' שוחטים ומצאו סכינו יפה. אך אותו צורבא מרבנן [השוחט האחר], בדק סכינו [אותה סכין שנבדקה על ידי ב' השוחטים] ולא מצאה יפה רק פגומה. ושם ה' קול אליהו ד"ה ואחרי וכו' כתב, נמצא דאתרע חזקתיה במה שאמר על אותו סכין שראוי לשחוט בו ע"ג מזבח וכו'. ואפילו את"ל דע"י אותו סכין חוזר לכשרות, משא"כ האמת, [מ"מ<strong>^[1]</strong> כיון שאותו סכין לא היה בכשרות לכל השוחטים. ואע"ג דאזלינן בתר רובא,] מ"מ לא עדיף האי רובא וכו', וה"נ מצוי שהרבה פעמים תאבד הרגשתו. באופן, כיון שהוא קמן צריך למבדיקיה וכו' יעו"ש. והיינו מ"ש ה' קול אליהו ואפילו את"ל וכו' מ"מ וכו', הוא רק לבדוק השוחט, אחר דהוי מיעוטא דשכיח. כי הרבה פעמים ב' אומרים כשר וא' אומר פסול, ומתישבין בדבר ומודים לדבריו, וא"כ הוי כרוב מצויין אצל שחיטה, דאי קמן צריך למבדיקיה. אבל גוף הבהמה ששחטה בסכין זו, ודאי יש להכשירה אחרי דרוב אומרים דסכין יפה הוא, ואזלינן בתר רובא. וכמ"ש הרב קול אליהו שם ואע"ג שאין דבריו של א' במקום ב', בשוחט שהוא קמן ויכולים לברר, חוששים למיעוטא. הרי דוקא לגבי השוחט חוששים, אבל לגבי [הבהמה] אין חוששים כלל, ואזלינן בתר רובא. ולפי"ד ה' קול אליהו הנז', יצא לנו דינא, היכא ששוחט א' בדק סכין לאחר שחיטה וראה בה איזה מיחוש, והראה אותה לב' שוחטים ואמרו שהוא פגם [גמור], אזי על השוחט שלא הרגיש שיש פגם, לחזור על לימודו במלאכת הסכינים וישחיז ג' סכינים כשרים. כי מכ"ש<strong>^[2]</strong> הוא מנדון ה' קול אליהו. כי מה התם רוב אומרים שאין פגם, אפילו הכי הרב קול אליהו כתב, כיון דאיכא א' שהרגיש שיש פגם, הוי מיעוטא דשכיח וצריך למבדיקיה, מכ"ש בהיכא שב' אומרים שיש פגם וא' אומר שאינו מרגיש. ואפילו ליכא רובא רק מחצה אומרים כן ומחצה אומרים כן.

ומעתה אחזור למ"ש כת"ר הי"ו לדחות ראית השואל וכנז', לענ"ד לא דחה כלום. דכמו שנאמר גבי נדון דברי מרן דאולי משקרי, אך לאחרים התורה האמינה ב' עדים, וא"כ לדידיה קים ליה בגוויה וכו', ה"נ גבי בדיקת הסכין, כמו דגביה י"ל אולי חוש ההרגשה הטעהו, בב' השוחטים נמי אמרינן אולי חוש ההרגשה הטעם. אך מצד שהדין למיזל בתר רובא, א"כ אין להתיר אלא לאחרים, אבל לעצמו אין להתיר, אחרי שהוא יודע בעצמו שהרגיש היטיב ומצא פגם. ואין לך לומר שמא חוש ההרגשה הטעהו והם שהרגישו היטיב, דליתא. דכמו שנאמר לגבי דידיה, כן י"ל לגבי דידהו וכנז'.

ומ"ש כת"ר נר"ו להוכיח מדברי מרן סוף סימן א', כן הוכיח מוה"ר האבר"ך זצוק"ל במ"ש להשיב לידי"ן הרש"ם נר"ו<strong>^[3]</strong>, ובסמוך לזה הבאתי רוב דבריהם במה שנוגע לזה, וכתבתי ע"ד הנלע"ד. אולם לפי מ"ש כת"ר נר"ו לדחות ראית השואל וכנז', גם ראיתו ליתא. דמ"ש מרן לאסור הבהמה על העד דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, היינו מטעם דלגבי העד ראה שלא שחט כהוגן, וא"כ אף שאין בדבריו כלום, היינו מטעם שעד אחד בהכחשה לאו כלום, אבל לגבי דידיה קים ליה בגוויה שלא שחט כראוי, ויכול לאסור על עצמו. אבל גבי בדיקת הסכין, אין לו ידיעה בבירור שיש פגימה, שאולי חוש ההרגשה הטעהו וכמ"ש כת"ר נר"ו, והנלע"ד כבר [כ'] וכאמור

---

[1] כצ"ל וכמו שהוא בקול אליהו שם. וכן הוא במהדורה ראשונה. וכנראה שהיתה טעות בהעתקה ודילוג שורה ממלת מ"מ למלת מ"מ, ודו"ק. חיי"א ס"ט.
[2] לפו"ר, שאני נדון דהרב קול אליהו, דמיירי שאותו שוחט יש לו עבר והרגישו עליו, והא ראיה שלא הצריך בדיקה לאותם ב' שוחטים שאמרו סכינו יָפָה. חיי"א ס"ט.
[3] והוא בשואל ומשיב חיור"ד סימן ב'. והעתקנוה לקמן סמוך ונראה, כדי שיקל להבין תשובת הרב המחבר על דבריהם. חיי"א ס"ט.