שיר אַבְרֵךְ בַּצְּפִירָה

[איש מאסף]

מוּל הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה
אֵינֶנִּי צוֹדֵק

מוּל הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה
תּוֹרוֹתַי שׁוֹתְקוֹת
אֵינֶנִּי מַסְבִּיר
אַף אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

מוּל דִּמְעָתָהּ הַגְּדוֹלָה
נִצֶּבֶת בִּשְׁתִיקָה
דִּמְעָתִי שֶׁלִּי
הַקְּטַנָּה
הָאֲמִתִּית

מוּל הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה
אֲנִי שֵׁבֶט לֵוִי, אֲבָל
אֲנִי מַכִּיר
שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּיר

בִּשְׁעַת הַצְּפִירָה הַתְּפֵלָה
לִבִּי נוֹשֵׂא תְּפִלָּה
לְזֵכֶר יָמָיו שֶׁאֵינָם
לְזֵכֶר יָמֶיהָ
מֵאָז, שֶׁחָלְפוּ סְתָם
בִּכְאֵב מְיֻתָּם

מוּל הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה
אֲנִי מֵבִין
שֶׁמִּזְבְּחִי קָטֹן
מִקָּרְבָּנָהּ
שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּל וָקֵץ

 

[אזמר בשבחין]

שיר מהמם.
אני כל כך מזדהה עם הקונפליקט הזה.
עם שאלת היחס, המורכבות בין הקוגניציה וההשקפה, לבין הלב המדמם והדמעות.
ובין הבוז לטקס הגויי הריק מתוכן, לבין ההערכה אליו כרגע חשוב לאלו שנתנו הכל, בשביל שנוכל לחיות כאן.
הבאת את זה לידי ביטוי בצורה מופלאה.