כדאמרי אינשי
חבר חדש
- הצטרף
- 18/7/25
- הודעות
- 63
ארץ ישראל - מה שמרגלי אינשי לומר שעל כל הליכת ארבע אמות "חדשים" שעדיין לא הלך בהם מקודם, מקיים מצוה, ומוחלין לו על כל עוונותיו, אינו מוזכר בדברי חז"ל אלא אדרבה מבואר בראשונים שכל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה זו. ומ"מ יש שכתבו שיש 'מעלה' בחדשות מצד חביבות ארץ ישראל.
איתא במסכת כתובות (קיא.) "ורוח להולכים בה", א"ר ירמיה בר אבא אמר רב יוחנן 'כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא'. וכ"פ הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה הי"א). הרי דלא מוזכר כלל בגמרא שיש מצוה מיוחדת במהלך ד' אמות 'חדשות'. ובאמת שראיתי בספר בליקוטי יהודה [פ' עקב דף קנ''ד ד''ה ארץ] שכתב 'וכן מורגל בפומא דאינשי שבאים למקום שלא היו בא''י שזכו ללכת ד''א חדשות בא''י'. ע"ש. הרי שכתב כן רק בשם מרגלי בפומיה דאינשי, ולא בשם חז"ל. וכן בספר שלהי דקייטא (סי' כ) תמה על מה דעמא דבר לומר 'ד' אמות חדשות בארץ ישראל', דבש"ס לא מוזכר כלל דהמהלך בד"א 'חדשות' בא"י, וכן תמה על מה שמסופר מהגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהיה מהלך כל יום ויום עוד ד"א שלא הלך בהם מעולם, פעם לצד מזרח עד שהרחיק, וחזר והילך לצד מערב, וכן הלאה, וצ"ע מה שהקפיד ללכת ד"א שלא הלך בהם עדיין בן עוה"ב. והביא ששאל את הגר"ח קניבסקי זצ"ל על ענין זה, והשיב: דלא שמענו מקור לד"א 'חדשות' בא"י, נמצא שהמהלך ד' אמות חדשות בא"י אשר לא הלך בהם מעולם כגון בטיולים ומסעות לא חידש כאן יותר מהליכה הלוך ושוב במקום מגוריו. ע"ש. וכן כתב לי הרה"ג שמעון ויסברג שליט"א, שרבנו הגרח"ק זצ"ל אמר לו שאין מקור לדבר זה של ד''א חדשות, וכן שמע ממרן הגר''ד לנדו שליט''א שאין מצוה לטייל בא''י. עכ"ד.
ועי' בס' כל משאלותיך פ' מסעי (עמוד תקי''ד) ששאל את הגרח"ק זצ"ל, הנה אמרו במסכת כתובות כל המהלך ארבע אמות בארץ מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ומקובל לומר לאחד שהגיע למקום בארץ ישראל שלא הלך שם 'נייע ד"א אין א"י', היינו, ד' אמות חדשות בארץ ישראל, האם דווקא אמות חדשות? השיב רבינו, אין שום נפק"מ בין חדשות לישנות. ע"כ.
וכן בס' שמחת מרדכי פ' מסעי (עמוד רצ"ד) הביא ששאל מרבינו הגרח"ק זצ"ל, בענין הליכה ארבע אמות בא"י, האם המצוה דוקא במקומות שלא הלך אף פעם או גם במקומות שהולך כל יום מקיים מצוה זו ואם נאמר שגם הליכות במקומות שהלך יש קיום מצוה האם גם כשלא צריך ללכת לשום מקום והולך סתם מקיים מצוה זו? והשיב רבינו, כולם, ע"כ. ובשו"ת אז נדברו (חלק יא סי' לד) כתב, משום מצות ישוב ארץ ישראל אין שום דין להכיר את הארץ, ובלומדי תורה יש בזה ביטול תורה. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סי' קב ענף ד). ודלא כמו שציטט בספר תורת אהרן (פרשת ואתחנן עמ' תקפג) את הגמ' בכתובות (קיא.) כל ההולך ארבע אמות 'חדשות' בארץ ישראל מכפרין לו על כל עונותיו.
וכן העיר בזה בספר מנוחת אמת (לרב מרדכי גרוס עמ' עד) שכתב, בזה"ל: ועניין הנאמר שהליכה ארבע אמות "חדשות" בארץ ישראל היא מעלה, לא נמצא לו מקור שיש ענין גדול יותר ב'חדשות', אלא הוא משום דמרגיש בזה 'חביבות' ארץ ישראל, וכמבואר בב"ר (לט ע"פ לך לך והוא שם ברש"י) ולמה לא גילה לו את הארץ, כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. ע"ש. [וכן מצינו כיו"ב בגמרא במגילה (כט.) הנכנס לבית הכנסת כדי שלא יעשה קפנדריא, מצוה להכנס בפתח זה ולצאת בפתח אחר, וכתב הר"ן שהטעם הוא משום חיבוב מצוה. וכ"ה במ"ב (סי' קנא ס"ק כא)]. וכן בשו"ת מהרי"ט (יו"ד ח"ב סי' כ"ח) כתב שאע"פ שאין מצווה ממנין תרי"ג מצוות ללכת בארץ ישראל, מכל מקום זכות היא להראות חביבות ארץ ישראל על ידי שמהלכים בתוכה ורואים מעלת הארץ ומקומות הקדושה שבה. [ומשמע במהרי''ט שהוא להראות חביבות ארץ ישראל על ידי שמהלכים בתוכה ורואים מעלת הארץ ומקומות הקדושה שבה, וזה י''ל דאיכא שפיר חביבות גם בראייה גרידא ללא הליכה בתוכה, ועיין להלן מש"כ על ראיית א"י גרידא]. וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' תיח) הוכיח מעירובין (ל.) דאיכא מעלה לטייל כדי לאכול מהפירות שהוא חיבוב ארץ ישראל. ע"ש. עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר אשדות הפסגה (עמ' תקפב) 'שכל מקום בא"י חביב בפנ"ע ועד היום נמצאים זקנים שנתגדלו בארץ הקודש, והם מחפשים בכל יום ללכת ד' אמות חדשות בארץ ישראל מפני גודל חביבות הארץ. עכ"ד.
ויעויין ברמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"י) שהביא להלכה שיש לחבב א"י, וז"ל: גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי א"י ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר תהלים (ק"ב ט"ו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", עכ"ל. (עיין מ"ב סי' תע"ז סק"ה). [ועי' בס' כל משאלותיך (פ' מסעי עמוד תקי''ד) ששאל את הגרח"ק זצ"ל, האם הליכת ד"א בא"י עצה טובה, דין, או הנהגה, כי הרמב"ם העתיק זה להלכה, השיב רבינו, זו עצה טובה, והר"מ שהזכרת הוא בהלכות מלכים שמעתיק את מה שכתוב בגמרא כתובות (קי"א א'), ובלשונו, אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. ע''כ].
וכן מבואר בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' צג), שכתב, "והרי יש מצוה לטייל ד' אמות בא"י, ובפרט לבני נוער שהטיול מחבב עליהם את הארץ". וכן בספר שילהי דקייטא הנ"ל הביא ג"כ דכבר כ' הריטב"א והרמב"ן (ריש גיטין) דחוץ מקדושת א"י וממצות ישוב א"י יש דין 'חביבות' א"י וכהא דמעשיות התנאים ואמוראים בסוף כתובות דמנשקי כיפי דעכו, וא"כ ודאי המסיירים בא"י להכירה ולחבבה יש בזה חשיבות גדולה לא פחות מהרבה פעולות של רשות שאנשים חושבים זה לענין גדול וכדו'. ע"ש.
וכל הנראה זהו סיבת הנהגתם של כמה גדולים שמצינו שהקפידו על ד"א חדשים וכמו שהביא בספר יוסף קדישא תולדות ר' יוסף קרישבסקי (עמ' שיז) דמובא שהרה"ק רבי שלומק"ה מזוועהיל זצ"ל האריך בדרכו והסביר שדרך זו היא חדשה אצלו וחביבה אצלו מפני ארבע אמות חדשות בארץ ישראל. ע"ש. וכיו''ב ראיתי בס' תורת חיים על מרן הגרי''ח זוננפלד זצ''ל (הנהגות כלליות סכ''א) מס' בטוב ירושלים (עמ' שצ"ו) שהרבה ללכת רגלי על אדמת ארץ ישראל ונימוקו עמו שהליכה זו על אדמת הקודש חביבה עליו.
וכן בספר השקדן (ח"ג עמ' 53) הביא שמסופר על הגרי"ש אליישיב זצ"ל מפי השמועה שפעם אחת יצא מאהל שרה עם ידידו רבי שכנא קולדצקי, ובמקום לצאת מהשער לרחוב סלונים לכיוון הבית ביקשו ר' שכנא ללכת מהדרך השניה סימטא מקבילה, החלו ללכת ובאמצע מלמל רבינו ארבע אמות חדשות בארץ ישראל. ע"ש.
וכן בספר מעשה איש (ח"ב עמ' ריט) סיפר שהוזמן הגאון החזון איש לשמש סנדק בברית מילה שהתקיים בכפר אברהם בפתח תקווה, הרב ישראל זינגר היה המבצע, לקח מונית ונסע עמו, כשבאו לקירבת מקום, הגיעו לאתר שעדיין לא נסלל בו כביש, וכמה עשרות מטרים עד למקום הברית היה מקום חולות. הנהג סירב לנסוע על החולות, ור' ישראל זינגר הפציר בו לאמור: היהודי שיושב לידך הוא הגאון החזון איש... והגאון החזון איש הגיב מיד: עזוב אותו אל תבקש אנחנו נלך ד' אמות חדשות בארץ ישראל. ע"כ.
וכן העיד גם הגר''ד פרנקל ז''ל, הובא בספר זכר לדוד (ח''ב עמוד קמ''ה), שהלך עם מרן החזו''א בתענית אסתר ברחוב עזרא, ואמר החזון איש שהולך ד''א חדשות בא''י.
וכעת ראיתי בס' דולה ומשקה (עניני שונים עמוד ק''ח, ובדפוסים אחרים הוא בעמ' 408) ששאל מרבינו זצ"ל האם יש מצוה של הליכה ד' אמות חדשות בא"י, שיש פתגם שאומרים כשמגיעים למקום חדש בא"י 'ד' אמות חדשות בארץ ישראל', ונסתפקו כמה ספיקות בענין זה מהו האי ענינא, האם הוא ענין בעלמא או הוא קיום מצוה של מצוה קיומית, ואם הוא מצוה קיומית האם הוא דאורייתא או דרבנן, והאם צריך לטרוח בשביל קיום מצוה זו וללכת עוד ועוד ד' אמות חדשות בא"י, או שרק אם מזדמן לו דרך חדשה ישמח בזה, והשיב רבינו זצ"ל, אין כזה מאמר והוא הבל הבלים.
והביא שם בהערה, וז"ל: שאלתי לרבנו שמובא במעשה איש שמרן החזו"א פעם אחת נסע לסנדקאות והמונית עצרה רחוק מהאולם והתבטא החזו"א שאנו זוכים ללכת ד' אמות חדשות בא"י, ומוכח שדעת החזו"א שיש ענין של ד' אמות חדשות, וכתב על זה רבינו זצ"ל, אין למדין ממעשיות.
ומ"מ אם נימא דאיכא בזה חביבות, נראה דיש מעלה זו אפי' בהליכה פחות מד' אמות, והעולם טעו ונקטו ד"א, משום הגמ' דכתובות הנ"ל.
ועתה מצאתי בספר ירך יעקב (למהר"י פייתוסי, פ' מסעי סוף אות א' שחי לפני מאתים שנה) שכתב, וז"ל: שמעתי מאנשי ארץ ישראל שקבלה בידם, דמ"ש "כל ההולך ארבע אמות בא"י מוחלין לו על כל עוונותיו", ר"ל על כל הליכת ד' אמות 'חדשים' שעדיין לא הלך בהם מקודם, מוחלין לו על כל עוונותיו. דלפ"ז ניחא מחקירתנו אם אמת היה הדבר לקבלה זו. וכו'. עכ"ל.
אמנם כתב עליו הגאון ר' יצחק חי בוכבזא בספר לחם לפי הטף (מערכת א' אות מה), ואחרי הסליחה רבה מעיקרא מאמר זה דכל ההולך ד' אמות בא"י מוחלין לו על כל עוונותיו ליתיה בשום מקום אלא הכי אתמר בסוף כתובות (קיא.) "כל הדר" בא"י שרוי בלא עון. וממילא אזדא לה אותה קבלה. וכי אתמר ההיא מלתא דד' אמות הכי אתמר התם, א"ר יוחנן כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ובדבר זה לא שייכא אותה קבלה כלל, דכיון דבהליכת ד' אמות הובטח לו שהוא בן העוה"ב, כי ילך ד' אמות חדשים מאי אהנו ליה להבטיחו עוד פעם אחרת והלא כבר מובטח ועומד הוא מהליכה ראשונה. ומהתימה שהוא שם הביא דברי הש"ס דכתובות באותו דף באותו עמוד ולא הרגיש בזה. עכ"ל.
אולם אחר המחילה הרבה, אמנם נכון הוא דלא איתא הכי בגמ', מ"מ מה שהקשה בקושייתו השניה דכי ילך ד' אמות חדשים מאי אהני ליה, י"ל בפשיטות שבתחילה שהלך מחלו לו על עוונותיו דעשה קודם לכן, אך על מה שיעשה לא מחלו לו, וע"ז קאמר דאם ילך בד' אמות חדשים שעדיין לא הלך בהם מקודם מוחלין לו על אותם העוונות שעשה ביני וביני.
שו"ר להגאון הגדול ר' שמעון חירארי זצוק"ל בספרו שמחים בצאתם (על הגדה של פסח, עמ' תעט) שכתב ליישב קושיית הרב לחם לפי הטף הנ"ל (השניה) כמש"כ לעיל, שמתחילה שהלך מחלו לו על כל עוונותיו שהיו ואילו על מה שיעשה לא מחלו. ותירץ עוד ע"פ מ"ש הלחם לפי הטף עצמו (במערכת ש אות ח). ע"ש. ותירץ גם קושייתו הראשונה [שהקשה דהא דאיתא בגמ' בכתובות (קיא.) ששרוי בלא עוון זה נאמר על "הדר" בא"י אך על ההולך ד' אמות בא"י נאמר שהוא בן העולם הבא ולא כתוב שנמחלו לו כל עוונותיו], וזת"ד: דהרי בן העולם הבא אם לא נמחלו עוונותיו "מאן עייל בר רשעה לשם"? על כרחך שנמחלו עוונותיו, נמצא שמה שאמרו "נמחלים עוונותיו" ו"בן העולם הבא" הכל אחד, ובזה נתקיימה הקבלה. עכ"ד. וע"ע שם שהאריך בזה, וסיים: ואין לסתור קבלה שבידם חס ושלום בשביל הקושיות, אלא אם קבלה נקבל. ע"כ. ומ"מ אכתי יש לחלק בין 'נמחלין עוונותיו' ל'בן העוה"ב' ע"פ מש"כ המאירי על דברי המשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, דאחר שנידונים על מעשיהם, לא נדחים מנחלת ה'. ע"ש. א"כ הכא נמי י"ל יהיה בן העוה"ב אחר שיקבל עונשו על העבירות, ואין ראיה ש'נמחלין עוונתיו'. אמנם גם אם אין קושיות על כך אין לנו אלא דברי הראשונים דמבואר מדבריהם שמצות ישוב א"י מקיימים בכל גווני אפי' בד"א שאינם חדשים וכלקמיה.
ומכאן יש לתמוה על מה שמצאתי בקובץ אור ישראל (מ''א מדור שפתי ישנים דף כ''ה) בשם רבי דוד יקותיאל הכהן [מחכמי צפת הקדמונים] שיש איסור לציין קבר ידוע לפי שיש מצוה בכל הילוך מחדש בא"י והמציין שלא לצורך מונע הילוך ד' אמות חדשות. ע''ש. (וע''ש בהערות הערה ע' וכן בקובץ מ''ג עמוד רל''ו), וע''ע בס' כבוד לאיש לרח''מ אלישר (סוף דרוש א ד''ה חזרתי) שהביא כן מחז''ל 'כל ההולך ד' אמות חדשות בא''י נמחלין לו כל עונותיו'. ע"ש. ולהאמור לא מצינו מאמר חז"ל כזה, וצ"ל שס"ל ספר ירך יעקב הנ"ל שקבלה בידם כן, אבל לפי האמור לעיל אין הכרח לכך.
מצות ישוב א"י מקיים בכל רגע
כמו"כ יש לציין שהגמ' בכתובות הנ"ל לא איירי כלל בהגדרת מצות ישוב א"י מתי מקיים המצוה אלא שיש מעלה למי שהולך ד"א בא"י שזוכה לעוה"ב אבל לעולם מצות ישוב א"י מקיים בכל רגע, וכמש"כ בספר חרדים (פרק נט) משמיה דהרמב"ן במניין תרי"ג מצות שכתב, "ישיבת א"י, כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה זו". ע"כ. ולא חילק דרק אם נקבר בה לבסוף או שדעתו להשתקע שם מקיים המצוה, משמע דבכל גווני מקיים המצוה. [ואף דבספר המצוות שלו (מצוה עשה ד הנוספות) מנה מצוה זו בכלל המצות "והורשתם את הארץ וישבתם בה" ולכאורה משמע דוקא אם מתיישב שם מקיים מצוה, אמנם, ראיתי בשו"ת באר משה (סוף ח"ז בקונטרס דיני א"י עמ' שכה) שנשאל אם יש מצוה לעלות לא"י לשם טיול וכתב דמלשון הרמב"ן הנ"ל בפשטות אין שום מצוה לעלות לשם טיול כי המצוה בישיבה על מנת לכבוש. על כל פנים אין הכרח לפרש כן אלא גם אם עולה אך ורק כדי שיזכה לישב על אדמת אבותינו יום יומיים, קיים מצות ישיבת א"י - גם בלא כיבוש א"י. ע"ש].
וזה דלא כמש"כ בתשובות מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח), דאחר שדן שם אי איכא מצוה בעלייה לא"י או דוקא לדור שם, כתב ואפילו תימא שזכות הוא לו מזה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב מ"מ מצות עשה ליכא, ועוד דההיא מתפרש בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה דהכי משמע רישא דקרא, וכו'. ע"ש. וכן לא כמש"כ בכנה"ג (אע"ז סי' עה ס"ק כז) דלעלות לא"י ע"ד לחזור אע"פ שזכות היא לו אין שום מצוה. ע"ש. גם מהרמב"ם דהביא הך דמהלך ד"א בא"י קודם שהביא ההיא דנקבר בה מוכח דלא כמהרי"ט. [והגם דהרמב"ם בס' המצוות השמיט מצווה זו, אין זה משום דס"ל שישוב א"י אינו נוהג בזמן הזה, אלא כמש"כ הגר"ח פלאג"י בשו"ת נשמת כל חי (ח"י סי' מח) שאף הרמב"ם מודה להלכה לדברי הרמב"ן ומה שלא מנה ישיבת ארץ ישראל למצוות עשה משום שהיא מצווה כוללת לכמה מצוות התלויות בארץ, וכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות (שורש ד) שאין למנות מצווה כוללת במניין המצוות. ע"ש].
גם בתשובת הריב"ש (סי' קא) חזינן דתפס דהמהלך ד' אמות בא"י היינו אפי' בלא נקבר בה. ע"ש. וכן בספר בנימין זאב (סי' פה) כתב 'וכמדומה לי שראיתי בשלט"ג ואיני זוכר מקומו איה, שאפילו על דעת לחזור ההליכה לא"י מצוה, וכו'. ע"ש. [אמנם באמת בשלטי גיבורים עמ"ס שבועות (רי"ף ח א) כתב איפכא דאין מצווה ללכת לא"י ע"מ לשוב, והביא שם דכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם, דמה מצווה יכול להיות בהולך לא"י ע"מ לשוב, מי ביקש זאת מידו רמוס חציריו. וע"ע בהפלאה (כתובות קי: ד"ה פירש"י) ובאוצר הפוסקים (סי' כ, קונטרס ישוב ארץ ישראל סק"ו)]. וכן דלא כשו"ת שרגא המאיר (ח"ח פט) שכתב דדווקא מי שמגיע לארץ ישראל ויושב בה במשך שלושים יום מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. וכן בשו"ת פני משה (ח"א סי' ה) כתב שאף בעלייה לחוד מקיים מצוה. וכן מבואר במ"ב (סי' רמח סקכ"ח) שפסק דאף הגעה לארץ ישראל לביקור למעט זמן נחשבת היא למצווה כיוון דמהלך בארץ, דז"ל: והעולה לארץ ישראל י"א דהוא דוקא כדי להתיישב בה, וי"א דאפילו ע"מ לחזור, דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה, ובפרט לפי מה שהיקל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה. וכן איתא בספר נשמת כל חי (ח"א סי' נ). וכן העלה בכף החיים (סי' רמח סקמ"ה) בשם ספר פתח הדביר (אות יג). [וקצ"ע מדברי הרמב"ן שכתב שבכל רגע ורגע שיושב בא"י מקיים מצוה ולא רק בהילוך ד"א, וצ"ל דאם דעתו להשתקע מקיים מצוה בכל רגע ואם לאו מקיים המצוה רק בהילוך ד"א]. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד, סי' ה א"ב) שעצם ההליכה בארץ ישראל היא מצווה, אפי' להלך בה הר"ז כבר דבר מצוה.
[ובמנוחת אמת (עמ' עד) כתב דה"ה בנסיעה מקיים מעלה זו, דקי"ל בקידושין (לג:) רכוב כמהלך ועי' שבת (ה:) תוד"ה אגוז, ושבת (קנג.), וט"ז (סי' רמ"ב ס"ק יא). וכן בס' שמחת מרדכי פ' מסעי (עמוד רצ"ד) הביא ששאל מרבינו הגרח"ק זצ"ל וז"ל: בגמ' בכתובות (קיא.) א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מה גדר הקיום של מצוה זו, האם רק בהליכה מקיימים מצוה זו או גם בנסיעה ברכב? והשיב רבינו, רכוב כמהלך. ע"כ. ודלא כמו שהביא בספר שלהי דקייטא (סי' כ) בשם הגר"ש קסלר זצ"ל דהיה חוכך בדעתו האם גם כשנוסע בא"י מקיים הענין דד"א בא"י, או דלמא דדוקא המהלך זוכה לעוה"ב. וכיו"ב דנו הפוסקים אם יש שכר פסיעות ע"י נסיעה, דבשו"ת תורה לשמה (סי' מ) מבואר שיש מצוה דוקא ברגל והוכיח כן מחגיגה (ג.) וסוטה (כב.). ע"ש. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' כא אות א) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' יז). אולם בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' סח) כתב שהיות ורכוב כמהלך דמי גם בנסיעה ברכב יש שכר פסיעות אם נוסע לבית כנסת מרוחק יותר. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סי' יז)].
וכן מבואר בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' נו) שכל שעה שנמצא בארץ ישראל מקיים בזה מצווה. ע"ש. וכן העלו בשו"ת עשה לך רב (ח"ב סי' לה), ובשו"ת מעיל צדקה (סי' כו) הביא כי יש עניין לעלות לארץ ישראל אף שבדעתו לחזור. וכן בשו"ת אבני דרך (ח"ו סי' קלב) הסיק בזה"ל: א"כ אם מי שהוא עולה, אפילו רק לזמן קצר ודעתו לחזור, לא ימלט שלא יסייע קצת בישוב העולם, הן באכילה ושתיה ולינה והן בסחורה, ועכ"פ הוא מניח שם מעט מזומן איש איש לפי השגתו ובזה הוא מסייע בישוב הארץ שהוא בכלל המצוה, ועכ"פ אם יעשה שם שום מלאכה ואפילו בעבודת האדמה או באומניות יקיים בזה המצוה של ישוב. וע"כ לפע"ד אין שום ספק מי שעולה רק לזמן ומסייע בישוב הארץ הרי הוא בכלל המצוה ומקיים המצוה באותה שעה כפי שיטת הרמב"ן והח"ס. ע"ש. ועיין בזה בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סי' קכו), ובספר מציון תצא תורה (עמ' תרמז). ועיין אגרות חזו"א (ח"ב אות עו) ושו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' פא) ובשו"ת אך טוב לישראל (ח"א סי' יד).
ובהיותי בזה יש ולהקשות מהא דאיתא מנחות (מג:) דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ע"כ. ולכאורה יש לשאול מה הוא מחפש מצוות, הרי כל רגע הוא מקיים מצות ישוב א"י, ואין לומר שכוונת דוד הייתה למצוות שמקיים בגופו דוקא כמו ציצית ותפילין וכיו"ב, זה אינו, דמלבד זה די"ל דגם מצות ישוב א"י הוי בגופו דכולו מתיישב בתוכה, בר מן דין, המ"א (סי' כ"א סק"ב) הביא דבכתבי האר"י כתוב ע"פ הסוד שיש לשכב בט"ק, ודייק כן האר"י ז"ל מזה שדוד המלך לא אמר כן כשהלך לישון בלילה מוכח שדוד המלך ישן עם טלית קטן, וכתב ע"ז המג"א ודבריו דברי קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה די"ל דבלילה עכ"פ היה לו מזוזה בפתחו ומשא"כ במרחץ אין מזוזה [ועיין תוס' בב"ק נו: ד"ה בההיא הנאה דמוכח להדיא שמקיימין מצות מזוזה בכל רגע שיש לו מזוזה בפתחו, ועיין בקובץ העמק (לו, עמ' נא) דהביא כן מהגאון רבי ישראל מסלנט זיע"א שהוכיח כן, ועיין ברע"א מהדו"ק סי' ט], ואל תאמר שדוקא מצוה בגופו הקפיד דוד משא"כ מזוזה שאינו בגופו דהרי בגמ' מבואר שאם היה לו מזוזה היה די לו. ע"כ. (ע"פ מחצית השקל שם). הרי דאפי' מצוה שאינה על גופו ממש די לו לדוד המלך. [ומש"כ בשו"ת הלכתא מבי דינא (עמ' רעז) לדחות דברי המג"א דלא נזכר בקיום מצות מזוזה דיליה משום דיש לומר שכוונת דוד היתה למצוות שמקיים בגופו דוקא כמו ציצית ותפילין, וכיו"ב, ע"כ. נראה דלא ראה דברי המג"א בפנים שהוכיח מהסוגיא דאינו כן. אולם שו"ר שכדבריו כתב ליישב בברכ"י (סי' ח סק"ז ד"ה ולעיקר), וז"ל: ולעיקר קושיית הרב מגן אברהם על ראיית האר"י, אפשר לומר דלשון הבריתא דקתני 'יראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה' משמע ליה דעל מצוה שעל גופו קאמר ראה עצמו עומד ערום כגון ציצית ותפילין דפשטן של דברים הכי משמע. ע"ש].
ונראה דצ"ל דנהי דאפי' מצוה שאינה על גופו היה די לו, רצה דוד המלך שעכ"פ שהמצוה תסובב אותו שיראה אותה כדי שיזכיר לו את מצוותיו של ה', משא"כ מצות ישוב א"י שלא רואים אותה מוחשית. שו"ר שכ"כ בשו"ת בדבר אברהם (ח"א סי' לז), שבמצות מעקה מחוייב בודאי גם כשאינו בביתו ובלבד שנמצאים שם אחרים שם ויש לחוש לנפילתם, ואם כן מסתמא היו לו מקומות הצריכים מעקה וכן כיו"ב, ואפ"ה אמר אוי לי שאני ערום, משום דלא חשיב אלא מצוות שסובבין את גוף האדם כלשון הברייתא במנחות הנ"ל. ע"ש. [ועיין מור וקציעה (סי' כ) שכ' לתמוה על דברי האר"י הנ"ל שאיך הו"א שדוד יפשוט טליתו הרי הוא היה יושן רק שיתין נשמיה].
מקיים המצוה בראיית הארץ
ולסיום אציין למש"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' קפט) שאף עצם 'ראיית' הארץ היא מצווה, כפי שביקש משה רבינו (דברים ג כה) "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון", וע"כ דלראות את הארץ נמי הוה מצוה, שהרי בגמרא במסכת סוטה (יד.) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. ע"ש. הרי דמשה רבנו לא התאוה לארץ משום פריה או שום תענוג עוה"ז גשמי ח"ו (שיכול אולי להתקיים על ידי צפייה בלבד), אלא משום מצוות התלויות בארץ, ואי נימא דהראייה לא הוה מצוה אמאי נתאוה לה והתפלל על כל פנים לראותה. וכ"כ בספר נתיבות ישראל (ח"ב ס' פח) שיש צד של מצווה בראיית דברים נפלאים ויפים שברא הקב"ה בעולמו, ובודאי הראיה את ארץ החמדה יש עניין של מצווה. ע"ש. וכ"כ בשומר אמת (עה''ת פ' וזאת הברכה). ועי' בחת''ס (דרשות של''ו ב').
איתא במסכת כתובות (קיא.) "ורוח להולכים בה", א"ר ירמיה בר אבא אמר רב יוחנן 'כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא'. וכ"פ הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה הי"א). הרי דלא מוזכר כלל בגמרא שיש מצוה מיוחדת במהלך ד' אמות 'חדשות'. ובאמת שראיתי בספר בליקוטי יהודה [פ' עקב דף קנ''ד ד''ה ארץ] שכתב 'וכן מורגל בפומא דאינשי שבאים למקום שלא היו בא''י שזכו ללכת ד''א חדשות בא''י'. ע"ש. הרי שכתב כן רק בשם מרגלי בפומיה דאינשי, ולא בשם חז"ל. וכן בספר שלהי דקייטא (סי' כ) תמה על מה דעמא דבר לומר 'ד' אמות חדשות בארץ ישראל', דבש"ס לא מוזכר כלל דהמהלך בד"א 'חדשות' בא"י, וכן תמה על מה שמסופר מהגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהיה מהלך כל יום ויום עוד ד"א שלא הלך בהם מעולם, פעם לצד מזרח עד שהרחיק, וחזר והילך לצד מערב, וכן הלאה, וצ"ע מה שהקפיד ללכת ד"א שלא הלך בהם עדיין בן עוה"ב. והביא ששאל את הגר"ח קניבסקי זצ"ל על ענין זה, והשיב: דלא שמענו מקור לד"א 'חדשות' בא"י, נמצא שהמהלך ד' אמות חדשות בא"י אשר לא הלך בהם מעולם כגון בטיולים ומסעות לא חידש כאן יותר מהליכה הלוך ושוב במקום מגוריו. ע"ש. וכן כתב לי הרה"ג שמעון ויסברג שליט"א, שרבנו הגרח"ק זצ"ל אמר לו שאין מקור לדבר זה של ד''א חדשות, וכן שמע ממרן הגר''ד לנדו שליט''א שאין מצוה לטייל בא''י. עכ"ד.
ועי' בס' כל משאלותיך פ' מסעי (עמוד תקי''ד) ששאל את הגרח"ק זצ"ל, הנה אמרו במסכת כתובות כל המהלך ארבע אמות בארץ מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ומקובל לומר לאחד שהגיע למקום בארץ ישראל שלא הלך שם 'נייע ד"א אין א"י', היינו, ד' אמות חדשות בארץ ישראל, האם דווקא אמות חדשות? השיב רבינו, אין שום נפק"מ בין חדשות לישנות. ע"כ.
וכן בס' שמחת מרדכי פ' מסעי (עמוד רצ"ד) הביא ששאל מרבינו הגרח"ק זצ"ל, בענין הליכה ארבע אמות בא"י, האם המצוה דוקא במקומות שלא הלך אף פעם או גם במקומות שהולך כל יום מקיים מצוה זו ואם נאמר שגם הליכות במקומות שהלך יש קיום מצוה האם גם כשלא צריך ללכת לשום מקום והולך סתם מקיים מצוה זו? והשיב רבינו, כולם, ע"כ. ובשו"ת אז נדברו (חלק יא סי' לד) כתב, משום מצות ישוב ארץ ישראל אין שום דין להכיר את הארץ, ובלומדי תורה יש בזה ביטול תורה. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סי' קב ענף ד). ודלא כמו שציטט בספר תורת אהרן (פרשת ואתחנן עמ' תקפג) את הגמ' בכתובות (קיא.) כל ההולך ארבע אמות 'חדשות' בארץ ישראל מכפרין לו על כל עונותיו.
וכן העיר בזה בספר מנוחת אמת (לרב מרדכי גרוס עמ' עד) שכתב, בזה"ל: ועניין הנאמר שהליכה ארבע אמות "חדשות" בארץ ישראל היא מעלה, לא נמצא לו מקור שיש ענין גדול יותר ב'חדשות', אלא הוא משום דמרגיש בזה 'חביבות' ארץ ישראל, וכמבואר בב"ר (לט ע"פ לך לך והוא שם ברש"י) ולמה לא גילה לו את הארץ, כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. ע"ש. [וכן מצינו כיו"ב בגמרא במגילה (כט.) הנכנס לבית הכנסת כדי שלא יעשה קפנדריא, מצוה להכנס בפתח זה ולצאת בפתח אחר, וכתב הר"ן שהטעם הוא משום חיבוב מצוה. וכ"ה במ"ב (סי' קנא ס"ק כא)]. וכן בשו"ת מהרי"ט (יו"ד ח"ב סי' כ"ח) כתב שאע"פ שאין מצווה ממנין תרי"ג מצוות ללכת בארץ ישראל, מכל מקום זכות היא להראות חביבות ארץ ישראל על ידי שמהלכים בתוכה ורואים מעלת הארץ ומקומות הקדושה שבה. [ומשמע במהרי''ט שהוא להראות חביבות ארץ ישראל על ידי שמהלכים בתוכה ורואים מעלת הארץ ומקומות הקדושה שבה, וזה י''ל דאיכא שפיר חביבות גם בראייה גרידא ללא הליכה בתוכה, ועיין להלן מש"כ על ראיית א"י גרידא]. וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' תיח) הוכיח מעירובין (ל.) דאיכא מעלה לטייל כדי לאכול מהפירות שהוא חיבוב ארץ ישראל. ע"ש. עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר אשדות הפסגה (עמ' תקפב) 'שכל מקום בא"י חביב בפנ"ע ועד היום נמצאים זקנים שנתגדלו בארץ הקודש, והם מחפשים בכל יום ללכת ד' אמות חדשות בארץ ישראל מפני גודל חביבות הארץ. עכ"ד.
ויעויין ברמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"י) שהביא להלכה שיש לחבב א"י, וז"ל: גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי א"י ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר תהלים (ק"ב ט"ו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", עכ"ל. (עיין מ"ב סי' תע"ז סק"ה). [ועי' בס' כל משאלותיך (פ' מסעי עמוד תקי''ד) ששאל את הגרח"ק זצ"ל, האם הליכת ד"א בא"י עצה טובה, דין, או הנהגה, כי הרמב"ם העתיק זה להלכה, השיב רבינו, זו עצה טובה, והר"מ שהזכרת הוא בהלכות מלכים שמעתיק את מה שכתוב בגמרא כתובות (קי"א א'), ובלשונו, אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. ע''כ].
וכן מבואר בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' צג), שכתב, "והרי יש מצוה לטייל ד' אמות בא"י, ובפרט לבני נוער שהטיול מחבב עליהם את הארץ". וכן בספר שילהי דקייטא הנ"ל הביא ג"כ דכבר כ' הריטב"א והרמב"ן (ריש גיטין) דחוץ מקדושת א"י וממצות ישוב א"י יש דין 'חביבות' א"י וכהא דמעשיות התנאים ואמוראים בסוף כתובות דמנשקי כיפי דעכו, וא"כ ודאי המסיירים בא"י להכירה ולחבבה יש בזה חשיבות גדולה לא פחות מהרבה פעולות של רשות שאנשים חושבים זה לענין גדול וכדו'. ע"ש.
וכל הנראה זהו סיבת הנהגתם של כמה גדולים שמצינו שהקפידו על ד"א חדשים וכמו שהביא בספר יוסף קדישא תולדות ר' יוסף קרישבסקי (עמ' שיז) דמובא שהרה"ק רבי שלומק"ה מזוועהיל זצ"ל האריך בדרכו והסביר שדרך זו היא חדשה אצלו וחביבה אצלו מפני ארבע אמות חדשות בארץ ישראל. ע"ש. וכיו''ב ראיתי בס' תורת חיים על מרן הגרי''ח זוננפלד זצ''ל (הנהגות כלליות סכ''א) מס' בטוב ירושלים (עמ' שצ"ו) שהרבה ללכת רגלי על אדמת ארץ ישראל ונימוקו עמו שהליכה זו על אדמת הקודש חביבה עליו.
וכן בספר השקדן (ח"ג עמ' 53) הביא שמסופר על הגרי"ש אליישיב זצ"ל מפי השמועה שפעם אחת יצא מאהל שרה עם ידידו רבי שכנא קולדצקי, ובמקום לצאת מהשער לרחוב סלונים לכיוון הבית ביקשו ר' שכנא ללכת מהדרך השניה סימטא מקבילה, החלו ללכת ובאמצע מלמל רבינו ארבע אמות חדשות בארץ ישראל. ע"ש.
וכן בספר מעשה איש (ח"ב עמ' ריט) סיפר שהוזמן הגאון החזון איש לשמש סנדק בברית מילה שהתקיים בכפר אברהם בפתח תקווה, הרב ישראל זינגר היה המבצע, לקח מונית ונסע עמו, כשבאו לקירבת מקום, הגיעו לאתר שעדיין לא נסלל בו כביש, וכמה עשרות מטרים עד למקום הברית היה מקום חולות. הנהג סירב לנסוע על החולות, ור' ישראל זינגר הפציר בו לאמור: היהודי שיושב לידך הוא הגאון החזון איש... והגאון החזון איש הגיב מיד: עזוב אותו אל תבקש אנחנו נלך ד' אמות חדשות בארץ ישראל. ע"כ.
וכן העיד גם הגר''ד פרנקל ז''ל, הובא בספר זכר לדוד (ח''ב עמוד קמ''ה), שהלך עם מרן החזו''א בתענית אסתר ברחוב עזרא, ואמר החזון איש שהולך ד''א חדשות בא''י.
וכעת ראיתי בס' דולה ומשקה (עניני שונים עמוד ק''ח, ובדפוסים אחרים הוא בעמ' 408) ששאל מרבינו זצ"ל האם יש מצוה של הליכה ד' אמות חדשות בא"י, שיש פתגם שאומרים כשמגיעים למקום חדש בא"י 'ד' אמות חדשות בארץ ישראל', ונסתפקו כמה ספיקות בענין זה מהו האי ענינא, האם הוא ענין בעלמא או הוא קיום מצוה של מצוה קיומית, ואם הוא מצוה קיומית האם הוא דאורייתא או דרבנן, והאם צריך לטרוח בשביל קיום מצוה זו וללכת עוד ועוד ד' אמות חדשות בא"י, או שרק אם מזדמן לו דרך חדשה ישמח בזה, והשיב רבינו זצ"ל, אין כזה מאמר והוא הבל הבלים.
והביא שם בהערה, וז"ל: שאלתי לרבנו שמובא במעשה איש שמרן החזו"א פעם אחת נסע לסנדקאות והמונית עצרה רחוק מהאולם והתבטא החזו"א שאנו זוכים ללכת ד' אמות חדשות בא"י, ומוכח שדעת החזו"א שיש ענין של ד' אמות חדשות, וכתב על זה רבינו זצ"ל, אין למדין ממעשיות.
ומ"מ אם נימא דאיכא בזה חביבות, נראה דיש מעלה זו אפי' בהליכה פחות מד' אמות, והעולם טעו ונקטו ד"א, משום הגמ' דכתובות הנ"ל.
ועתה מצאתי בספר ירך יעקב (למהר"י פייתוסי, פ' מסעי סוף אות א' שחי לפני מאתים שנה) שכתב, וז"ל: שמעתי מאנשי ארץ ישראל שקבלה בידם, דמ"ש "כל ההולך ארבע אמות בא"י מוחלין לו על כל עוונותיו", ר"ל על כל הליכת ד' אמות 'חדשים' שעדיין לא הלך בהם מקודם, מוחלין לו על כל עוונותיו. דלפ"ז ניחא מחקירתנו אם אמת היה הדבר לקבלה זו. וכו'. עכ"ל.
אמנם כתב עליו הגאון ר' יצחק חי בוכבזא בספר לחם לפי הטף (מערכת א' אות מה), ואחרי הסליחה רבה מעיקרא מאמר זה דכל ההולך ד' אמות בא"י מוחלין לו על כל עוונותיו ליתיה בשום מקום אלא הכי אתמר בסוף כתובות (קיא.) "כל הדר" בא"י שרוי בלא עון. וממילא אזדא לה אותה קבלה. וכי אתמר ההיא מלתא דד' אמות הכי אתמר התם, א"ר יוחנן כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ובדבר זה לא שייכא אותה קבלה כלל, דכיון דבהליכת ד' אמות הובטח לו שהוא בן העוה"ב, כי ילך ד' אמות חדשים מאי אהנו ליה להבטיחו עוד פעם אחרת והלא כבר מובטח ועומד הוא מהליכה ראשונה. ומהתימה שהוא שם הביא דברי הש"ס דכתובות באותו דף באותו עמוד ולא הרגיש בזה. עכ"ל.
אולם אחר המחילה הרבה, אמנם נכון הוא דלא איתא הכי בגמ', מ"מ מה שהקשה בקושייתו השניה דכי ילך ד' אמות חדשים מאי אהני ליה, י"ל בפשיטות שבתחילה שהלך מחלו לו על עוונותיו דעשה קודם לכן, אך על מה שיעשה לא מחלו לו, וע"ז קאמר דאם ילך בד' אמות חדשים שעדיין לא הלך בהם מקודם מוחלין לו על אותם העוונות שעשה ביני וביני.
שו"ר להגאון הגדול ר' שמעון חירארי זצוק"ל בספרו שמחים בצאתם (על הגדה של פסח, עמ' תעט) שכתב ליישב קושיית הרב לחם לפי הטף הנ"ל (השניה) כמש"כ לעיל, שמתחילה שהלך מחלו לו על כל עוונותיו שהיו ואילו על מה שיעשה לא מחלו. ותירץ עוד ע"פ מ"ש הלחם לפי הטף עצמו (במערכת ש אות ח). ע"ש. ותירץ גם קושייתו הראשונה [שהקשה דהא דאיתא בגמ' בכתובות (קיא.) ששרוי בלא עוון זה נאמר על "הדר" בא"י אך על ההולך ד' אמות בא"י נאמר שהוא בן העולם הבא ולא כתוב שנמחלו לו כל עוונותיו], וזת"ד: דהרי בן העולם הבא אם לא נמחלו עוונותיו "מאן עייל בר רשעה לשם"? על כרחך שנמחלו עוונותיו, נמצא שמה שאמרו "נמחלים עוונותיו" ו"בן העולם הבא" הכל אחד, ובזה נתקיימה הקבלה. עכ"ד. וע"ע שם שהאריך בזה, וסיים: ואין לסתור קבלה שבידם חס ושלום בשביל הקושיות, אלא אם קבלה נקבל. ע"כ. ומ"מ אכתי יש לחלק בין 'נמחלין עוונותיו' ל'בן העוה"ב' ע"פ מש"כ המאירי על דברי המשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, דאחר שנידונים על מעשיהם, לא נדחים מנחלת ה'. ע"ש. א"כ הכא נמי י"ל יהיה בן העוה"ב אחר שיקבל עונשו על העבירות, ואין ראיה ש'נמחלין עוונתיו'. אמנם גם אם אין קושיות על כך אין לנו אלא דברי הראשונים דמבואר מדבריהם שמצות ישוב א"י מקיימים בכל גווני אפי' בד"א שאינם חדשים וכלקמיה.
ומכאן יש לתמוה על מה שמצאתי בקובץ אור ישראל (מ''א מדור שפתי ישנים דף כ''ה) בשם רבי דוד יקותיאל הכהן [מחכמי צפת הקדמונים] שיש איסור לציין קבר ידוע לפי שיש מצוה בכל הילוך מחדש בא"י והמציין שלא לצורך מונע הילוך ד' אמות חדשות. ע''ש. (וע''ש בהערות הערה ע' וכן בקובץ מ''ג עמוד רל''ו), וע''ע בס' כבוד לאיש לרח''מ אלישר (סוף דרוש א ד''ה חזרתי) שהביא כן מחז''ל 'כל ההולך ד' אמות חדשות בא''י נמחלין לו כל עונותיו'. ע"ש. ולהאמור לא מצינו מאמר חז"ל כזה, וצ"ל שס"ל ספר ירך יעקב הנ"ל שקבלה בידם כן, אבל לפי האמור לעיל אין הכרח לכך.
מצות ישוב א"י מקיים בכל רגע
כמו"כ יש לציין שהגמ' בכתובות הנ"ל לא איירי כלל בהגדרת מצות ישוב א"י מתי מקיים המצוה אלא שיש מעלה למי שהולך ד"א בא"י שזוכה לעוה"ב אבל לעולם מצות ישוב א"י מקיים בכל רגע, וכמש"כ בספר חרדים (פרק נט) משמיה דהרמב"ן במניין תרי"ג מצות שכתב, "ישיבת א"י, כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה זו". ע"כ. ולא חילק דרק אם נקבר בה לבסוף או שדעתו להשתקע שם מקיים המצוה, משמע דבכל גווני מקיים המצוה. [ואף דבספר המצוות שלו (מצוה עשה ד הנוספות) מנה מצוה זו בכלל המצות "והורשתם את הארץ וישבתם בה" ולכאורה משמע דוקא אם מתיישב שם מקיים מצוה, אמנם, ראיתי בשו"ת באר משה (סוף ח"ז בקונטרס דיני א"י עמ' שכה) שנשאל אם יש מצוה לעלות לא"י לשם טיול וכתב דמלשון הרמב"ן הנ"ל בפשטות אין שום מצוה לעלות לשם טיול כי המצוה בישיבה על מנת לכבוש. על כל פנים אין הכרח לפרש כן אלא גם אם עולה אך ורק כדי שיזכה לישב על אדמת אבותינו יום יומיים, קיים מצות ישיבת א"י - גם בלא כיבוש א"י. ע"ש].
וזה דלא כמש"כ בתשובות מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח), דאחר שדן שם אי איכא מצוה בעלייה לא"י או דוקא לדור שם, כתב ואפילו תימא שזכות הוא לו מזה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב מ"מ מצות עשה ליכא, ועוד דההיא מתפרש בנקבר שם אלא שלא הספיק לדור ולישב בה דהכי משמע רישא דקרא, וכו'. ע"ש. וכן לא כמש"כ בכנה"ג (אע"ז סי' עה ס"ק כז) דלעלות לא"י ע"ד לחזור אע"פ שזכות היא לו אין שום מצוה. ע"ש. גם מהרמב"ם דהביא הך דמהלך ד"א בא"י קודם שהביא ההיא דנקבר בה מוכח דלא כמהרי"ט. [והגם דהרמב"ם בס' המצוות השמיט מצווה זו, אין זה משום דס"ל שישוב א"י אינו נוהג בזמן הזה, אלא כמש"כ הגר"ח פלאג"י בשו"ת נשמת כל חי (ח"י סי' מח) שאף הרמב"ם מודה להלכה לדברי הרמב"ן ומה שלא מנה ישיבת ארץ ישראל למצוות עשה משום שהיא מצווה כוללת לכמה מצוות התלויות בארץ, וכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות (שורש ד) שאין למנות מצווה כוללת במניין המצוות. ע"ש].
גם בתשובת הריב"ש (סי' קא) חזינן דתפס דהמהלך ד' אמות בא"י היינו אפי' בלא נקבר בה. ע"ש. וכן בספר בנימין זאב (סי' פה) כתב 'וכמדומה לי שראיתי בשלט"ג ואיני זוכר מקומו איה, שאפילו על דעת לחזור ההליכה לא"י מצוה, וכו'. ע"ש. [אמנם באמת בשלטי גיבורים עמ"ס שבועות (רי"ף ח א) כתב איפכא דאין מצווה ללכת לא"י ע"מ לשוב, והביא שם דכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם, דמה מצווה יכול להיות בהולך לא"י ע"מ לשוב, מי ביקש זאת מידו רמוס חציריו. וע"ע בהפלאה (כתובות קי: ד"ה פירש"י) ובאוצר הפוסקים (סי' כ, קונטרס ישוב ארץ ישראל סק"ו)]. וכן דלא כשו"ת שרגא המאיר (ח"ח פט) שכתב דדווקא מי שמגיע לארץ ישראל ויושב בה במשך שלושים יום מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. וכן בשו"ת פני משה (ח"א סי' ה) כתב שאף בעלייה לחוד מקיים מצוה. וכן מבואר במ"ב (סי' רמח סקכ"ח) שפסק דאף הגעה לארץ ישראל לביקור למעט זמן נחשבת היא למצווה כיוון דמהלך בארץ, דז"ל: והעולה לארץ ישראל י"א דהוא דוקא כדי להתיישב בה, וי"א דאפילו ע"מ לחזור, דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה, ובפרט לפי מה שהיקל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה. וכן איתא בספר נשמת כל חי (ח"א סי' נ). וכן העלה בכף החיים (סי' רמח סקמ"ה) בשם ספר פתח הדביר (אות יג). [וקצ"ע מדברי הרמב"ן שכתב שבכל רגע ורגע שיושב בא"י מקיים מצוה ולא רק בהילוך ד"א, וצ"ל דאם דעתו להשתקע מקיים מצוה בכל רגע ואם לאו מקיים המצוה רק בהילוך ד"א]. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד, סי' ה א"ב) שעצם ההליכה בארץ ישראל היא מצווה, אפי' להלך בה הר"ז כבר דבר מצוה.
[ובמנוחת אמת (עמ' עד) כתב דה"ה בנסיעה מקיים מעלה זו, דקי"ל בקידושין (לג:) רכוב כמהלך ועי' שבת (ה:) תוד"ה אגוז, ושבת (קנג.), וט"ז (סי' רמ"ב ס"ק יא). וכן בס' שמחת מרדכי פ' מסעי (עמוד רצ"ד) הביא ששאל מרבינו הגרח"ק זצ"ל וז"ל: בגמ' בכתובות (קיא.) א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מה גדר הקיום של מצוה זו, האם רק בהליכה מקיימים מצוה זו או גם בנסיעה ברכב? והשיב רבינו, רכוב כמהלך. ע"כ. ודלא כמו שהביא בספר שלהי דקייטא (סי' כ) בשם הגר"ש קסלר זצ"ל דהיה חוכך בדעתו האם גם כשנוסע בא"י מקיים הענין דד"א בא"י, או דלמא דדוקא המהלך זוכה לעוה"ב. וכיו"ב דנו הפוסקים אם יש שכר פסיעות ע"י נסיעה, דבשו"ת תורה לשמה (סי' מ) מבואר שיש מצוה דוקא ברגל והוכיח כן מחגיגה (ג.) וסוטה (כב.). ע"ש. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' כא אות א) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' יז). אולם בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' סח) כתב שהיות ורכוב כמהלך דמי גם בנסיעה ברכב יש שכר פסיעות אם נוסע לבית כנסת מרוחק יותר. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סי' יז)].
וכן מבואר בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' נו) שכל שעה שנמצא בארץ ישראל מקיים בזה מצווה. ע"ש. וכן העלו בשו"ת עשה לך רב (ח"ב סי' לה), ובשו"ת מעיל צדקה (סי' כו) הביא כי יש עניין לעלות לארץ ישראל אף שבדעתו לחזור. וכן בשו"ת אבני דרך (ח"ו סי' קלב) הסיק בזה"ל: א"כ אם מי שהוא עולה, אפילו רק לזמן קצר ודעתו לחזור, לא ימלט שלא יסייע קצת בישוב העולם, הן באכילה ושתיה ולינה והן בסחורה, ועכ"פ הוא מניח שם מעט מזומן איש איש לפי השגתו ובזה הוא מסייע בישוב הארץ שהוא בכלל המצוה, ועכ"פ אם יעשה שם שום מלאכה ואפילו בעבודת האדמה או באומניות יקיים בזה המצוה של ישוב. וע"כ לפע"ד אין שום ספק מי שעולה רק לזמן ומסייע בישוב הארץ הרי הוא בכלל המצוה ומקיים המצוה באותה שעה כפי שיטת הרמב"ן והח"ס. ע"ש. ועיין בזה בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סי' קכו), ובספר מציון תצא תורה (עמ' תרמז). ועיין אגרות חזו"א (ח"ב אות עו) ושו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' פא) ובשו"ת אך טוב לישראל (ח"א סי' יד).
ובהיותי בזה יש ולהקשות מהא דאיתא מנחות (מג:) דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ע"כ. ולכאורה יש לשאול מה הוא מחפש מצוות, הרי כל רגע הוא מקיים מצות ישוב א"י, ואין לומר שכוונת דוד הייתה למצוות שמקיים בגופו דוקא כמו ציצית ותפילין וכיו"ב, זה אינו, דמלבד זה די"ל דגם מצות ישוב א"י הוי בגופו דכולו מתיישב בתוכה, בר מן דין, המ"א (סי' כ"א סק"ב) הביא דבכתבי האר"י כתוב ע"פ הסוד שיש לשכב בט"ק, ודייק כן האר"י ז"ל מזה שדוד המלך לא אמר כן כשהלך לישון בלילה מוכח שדוד המלך ישן עם טלית קטן, וכתב ע"ז המג"א ודבריו דברי קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה די"ל דבלילה עכ"פ היה לו מזוזה בפתחו ומשא"כ במרחץ אין מזוזה [ועיין תוס' בב"ק נו: ד"ה בההיא הנאה דמוכח להדיא שמקיימין מצות מזוזה בכל רגע שיש לו מזוזה בפתחו, ועיין בקובץ העמק (לו, עמ' נא) דהביא כן מהגאון רבי ישראל מסלנט זיע"א שהוכיח כן, ועיין ברע"א מהדו"ק סי' ט], ואל תאמר שדוקא מצוה בגופו הקפיד דוד משא"כ מזוזה שאינו בגופו דהרי בגמ' מבואר שאם היה לו מזוזה היה די לו. ע"כ. (ע"פ מחצית השקל שם). הרי דאפי' מצוה שאינה על גופו ממש די לו לדוד המלך. [ומש"כ בשו"ת הלכתא מבי דינא (עמ' רעז) לדחות דברי המג"א דלא נזכר בקיום מצות מזוזה דיליה משום דיש לומר שכוונת דוד היתה למצוות שמקיים בגופו דוקא כמו ציצית ותפילין, וכיו"ב, ע"כ. נראה דלא ראה דברי המג"א בפנים שהוכיח מהסוגיא דאינו כן. אולם שו"ר שכדבריו כתב ליישב בברכ"י (סי' ח סק"ז ד"ה ולעיקר), וז"ל: ולעיקר קושיית הרב מגן אברהם על ראיית האר"י, אפשר לומר דלשון הבריתא דקתני 'יראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה' משמע ליה דעל מצוה שעל גופו קאמר ראה עצמו עומד ערום כגון ציצית ותפילין דפשטן של דברים הכי משמע. ע"ש].
ונראה דצ"ל דנהי דאפי' מצוה שאינה על גופו היה די לו, רצה דוד המלך שעכ"פ שהמצוה תסובב אותו שיראה אותה כדי שיזכיר לו את מצוותיו של ה', משא"כ מצות ישוב א"י שלא רואים אותה מוחשית. שו"ר שכ"כ בשו"ת בדבר אברהם (ח"א סי' לז), שבמצות מעקה מחוייב בודאי גם כשאינו בביתו ובלבד שנמצאים שם אחרים שם ויש לחוש לנפילתם, ואם כן מסתמא היו לו מקומות הצריכים מעקה וכן כיו"ב, ואפ"ה אמר אוי לי שאני ערום, משום דלא חשיב אלא מצוות שסובבין את גוף האדם כלשון הברייתא במנחות הנ"ל. ע"ש. [ועיין מור וקציעה (סי' כ) שכ' לתמוה על דברי האר"י הנ"ל שאיך הו"א שדוד יפשוט טליתו הרי הוא היה יושן רק שיתין נשמיה].
מקיים המצוה בראיית הארץ
ולסיום אציין למש"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' קפט) שאף עצם 'ראיית' הארץ היא מצווה, כפי שביקש משה רבינו (דברים ג כה) "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון", וע"כ דלראות את הארץ נמי הוה מצוה, שהרי בגמרא במסכת סוטה (יד.) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. ע"ש. הרי דמשה רבנו לא התאוה לארץ משום פריה או שום תענוג עוה"ז גשמי ח"ו (שיכול אולי להתקיים על ידי צפייה בלבד), אלא משום מצוות התלויות בארץ, ואי נימא דהראייה לא הוה מצוה אמאי נתאוה לה והתפלל על כל פנים לראותה. וכ"כ בספר נתיבות ישראל (ח"ב ס' פח) שיש צד של מצווה בראיית דברים נפלאים ויפים שברא הקב"ה בעולמו, ובודאי הראיה את ארץ החמדה יש עניין של מצווה. ע"ש. וכ"כ בשומר אמת (עה''ת פ' וזאת הברכה). ועי' בחת''ס (דרשות של''ו ב').
