משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
בשו"ע (סימן תק"ס סעיף א') פסק: "טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת (מצויירת), הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים".
ובמשנ"ב הביא את מנהג זמננו שלא נוהגים לשייר (אגב, למעשה צ"ע במנהג זמננו בכל הדברים המוזכרים בסימן תק"ס, ולא נוהגים בהם):
"ויש מקילין על ידי חול [המעורב בסיד], דסבירא להו דהיכא דעירב חול שוב לא מקרי בשם סיד. והנה בזמנינו לא נהגו לשייר. ואפשר משום דסומכין על היש מקילין". וכתב על זה שהוא דוחק וצ"ע, ופסק שצריך לשייר.
אולם הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה הלכות ד' תעניות (עמ' ת"ל בהערה) כתב "ומכל מקום כעת רגילים לערב חול עם הסיד, ובכה"ג אין צריך לשייר אמה על אמה. כמש"כ מרן הבית יוסף אליבא דהרמב"ם. וכן מבואר להדיא בר"ן (סוף תענית), שאם עירב בו חול או תבן אינו צריך לשייר. ע"כ. וכן כתב הריטב"א בחידושיו לב"ב (ס:) שכל שיש בו תערובת חול מותר, ואין צריך לשייר. ע"כ. וכ"כ הנימוקי יוסף והמאירי (שם) דלא כהב"ח שמצריך גם בזה לשייר אמה על אמה. גם הלום ראיתי להרב ערוך השולחן (סקל"ד) שכתב להקל ע"פ דברי הר"ן, שמכאן יש סמך למנהג רוב ישראל שאין משיירין אמה על אמה".
וכן פסק בילקוט יוסף (חופה וקידושין עמוד תקח, תקט): "יש שנהגו להקל בזמן הזה שלא לשייר אמה על אמה כנגד הפתח, מאחר שהסיד מעורב עם חול. והמקילין בזה יש להם על מה שיסמוכו".
סיבה שניה למנהג זמננו מובאת בשו"ע, שחובת השיור היא על המסייד ולא על הקונה. אמנם המשנ"ב העיר על הסיבה השניה: "בחזקתה – דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו. ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור, חייב לקלוף אמה על אמה" (מגן אברהם).
נמצא שיש שתי סיבות עיקריות למנהג ישראל להקל בזה: א. משום שהסיד מעורב בחול, ואינו נקרא סיד (אבל זה צ"ע כי הסברא הפשוטה אומרת שכל צבע לבן נחשב סיד). ב. משום שחובת השיור היא על המסייד ולא על הקונה, ובזה צ"ע מה דין הקונה דירה מקבלן יהודי.
בשו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תר"מ) חלק על המג"א ופירש ע"פ לשון הרמב"ם שאע"פ שהבונה עשה איסור, אין מצריכים את הקונה לקלוף כיוון שלא עשה איסור:
"קנה בית ולא היה בה שיור כנגד הפתח כדינו, צריך לקלוף אמה או לא, דדילמא הא דתניא לקח חצר מסויידת וכו' הרי היא בחזקתה משום דלא מטרחינן ליה לקלוף כל הכתלים, אבל אמה קולף?... תדע דהא מסיים בהך ברייתא ואם לקח חצר וכו' הרי היא בחזקתה, הא תינח היכא דהוי בנין ישן דאיכא למימר בהתר נבנה קודם חרבן הבית, אבל היכא דהבנין חדש דפשיטא לן דנבנה באיסור, אמאי מוקמי לה אחזקתה? אלא משום דאמרינן כיון דזה הקונה לא עבד איסורא, אזלינן בה לקולא ושבקינן לה אחזקתה".
וכן רבי ניסים הכהן בספרו "מעשה ניסים" (נדפס בתוניס, תרס"ז) דייק מדברי הרמב"ם והשו"ע שרק המסייד עצמו חייב, וממילא גם אם מישהו סייד באיסור שוב אין הקונה חייב לקיים את המצוה במקומו.
גם מהגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה הלכות ד' תעניות משמע שהקונה בית הרי זה בחזקתו ואין צריך לקלוף. וכן פסק בילקוט יוסף הנ"ל: "אם קנה דירה שסיידו אותה ולא שיירו בה אמה על אמה, יש אומרים שמעיקר הדין אינו חייב לגרד אמה על אמה, מאחר שנכנס לדירה אחר שכבר סיידוה, ועיקר החיוב בעת שמסייד. ובפרט בזמן הזה שהסיד מעורב עם חול. ומכל מקום טוב להחמיר לגרד אמה על אמה כנגד הפתח גם באופן כזה".
ובשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' ע"ג) כתב שניתן להקל במקום שיש ספק, כיון שבכל דיני אבלות הכלל הוא שהלכה כדברי המיקל (מו"ק יח, א).
אבל גם אליבא דהמג"א והמשנה ברורה, כתב הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' פ"ו) לדייק מהמילה "ביתו" שחיוב שיור אמה על אמה חל דווקא על בית שדר בו, כמו בחיוב מזוזה הנלמד מהכתוב "ביתך", ולכן הקבלן הבונה בית פטור מלשייר אמה על אמה, וגם הקונה פטור כיון שהדירה נותרת בחזקתה. אמנם יש לחלק בין סוגי הקבלנות - אם בשעת הסיוד כבר שייך הבית לקונה, הרי שהקבלן הוא פועל שלו, וחייב לשייר אמה. משא"כ אם הקונה זוכה בדירה רק בגמר כל עבודות הבנין - הקבלן פטור משום שהוא אינו גר בדירה; והקונה נפטר מכיון שהבית כבר סוייד.
וזה לשונו שם: "ומה שחידש כתר"ה שהבונה בית למוכרו למי שיזדמן לו שאפשר שיהיה נכרי אינו מחוייב להשאיר האמה, וממילא אף שקנאו אח"כ ישראל אינו צריך לקלוף דהוא כמו בלוקח בית מנכרי שא"צ לקלוף כדאיתא במג"א סק"ד כיון דאף שהיה הבונה ישראל לא היה צריך להשאיר, הוא דבר נכון... ואף מה שמשמע מדברי כתר"ה שאף כשאין נכרים שם שודאי יקנה רק ישראל נמי היה מותר שכן הביא מספר מגדל השן, נמי הוא דבר המסתבר... דכיון דבלשון האיסור בתרי ברייתות נאמר ביתו, לא יסוד אדם את ביתו בסיד בברייתא הב' וסד אדם את ביתו ומשייר בו דבר מועט בברייתא הג', שלשון ביתו משמע ביתו שדר בו כמו לשון ביתך שדרשינן במזוזה שהוא דוקא הבית שדר בו... וכיון שלשון ביתו נאמר בהאיסור הוא דוקא בית הדר בו אסרו. וגם הקלו בזה יותר שלא אסרו אף הדר בו אם לא בנאו בעצמו אלא לקח בית בנוי כמו שלא אסרו על הלוקח מעכו"ם, וממילא נמצא שהבונה למכור אף לישראל פטור מלהשאיר האמה בין המוכר הבונה בין הלוקח הדר בו ובין השוכר כדכתב כתר"ה, ומה שבמג"א איתא שחייב לקלוף הוא בקנה בית מישראל שבנה בעצמו לדירתו שנאסר שבזה מצריך את הלוקח לקלוף".
וכן כתב הגר"א נבצאל בספר ירושלים במועדיה (בין המיצרים עמ' רל"ה), שזוהי חובתו של הגר בבית, שישים עיניו ויזכור את החורבן, אך לא של הקבלן שבנה את הבית.
סוף דבר הכל נשמע: הקונה בית מקבלן, אף שהקבלן יהודי - יש לו על מה לסמוך שאינו חייב לשייר אמה על אמה, והוא הנפסק בשו"ע שהלוקח חצר מסויידת אין מחייבים אותו לקלוף, וגם המג"א והמשנ"ב יודו בזה. ואף מנהג ישראל שלא לשייר כלל, יש לו על מה לסמוך, אבל הוא היתר דחוק, והמחמיר תבוא עליו הברכה.
ובמשנ"ב הביא את מנהג זמננו שלא נוהגים לשייר (אגב, למעשה צ"ע במנהג זמננו בכל הדברים המוזכרים בסימן תק"ס, ולא נוהגים בהם):
"ויש מקילין על ידי חול [המעורב בסיד], דסבירא להו דהיכא דעירב חול שוב לא מקרי בשם סיד. והנה בזמנינו לא נהגו לשייר. ואפשר משום דסומכין על היש מקילין". וכתב על זה שהוא דוחק וצ"ע, ופסק שצריך לשייר.
אולם הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה הלכות ד' תעניות (עמ' ת"ל בהערה) כתב "ומכל מקום כעת רגילים לערב חול עם הסיד, ובכה"ג אין צריך לשייר אמה על אמה. כמש"כ מרן הבית יוסף אליבא דהרמב"ם. וכן מבואר להדיא בר"ן (סוף תענית), שאם עירב בו חול או תבן אינו צריך לשייר. ע"כ. וכן כתב הריטב"א בחידושיו לב"ב (ס:) שכל שיש בו תערובת חול מותר, ואין צריך לשייר. ע"כ. וכ"כ הנימוקי יוסף והמאירי (שם) דלא כהב"ח שמצריך גם בזה לשייר אמה על אמה. גם הלום ראיתי להרב ערוך השולחן (סקל"ד) שכתב להקל ע"פ דברי הר"ן, שמכאן יש סמך למנהג רוב ישראל שאין משיירין אמה על אמה".
וכן פסק בילקוט יוסף (חופה וקידושין עמוד תקח, תקט): "יש שנהגו להקל בזמן הזה שלא לשייר אמה על אמה כנגד הפתח, מאחר שהסיד מעורב עם חול. והמקילין בזה יש להם על מה שיסמוכו".
סיבה שניה למנהג זמננו מובאת בשו"ע, שחובת השיור היא על המסייד ולא על הקונה. אמנם המשנ"ב העיר על הסיבה השניה: "בחזקתה – דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו. ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור, חייב לקלוף אמה על אמה" (מגן אברהם).
נמצא שיש שתי סיבות עיקריות למנהג ישראל להקל בזה: א. משום שהסיד מעורב בחול, ואינו נקרא סיד (אבל זה צ"ע כי הסברא הפשוטה אומרת שכל צבע לבן נחשב סיד). ב. משום שחובת השיור היא על המסייד ולא על הקונה, ובזה צ"ע מה דין הקונה דירה מקבלן יהודי.
בשו"ת רדב"ז (חלק ב' סימן תר"מ) חלק על המג"א ופירש ע"פ לשון הרמב"ם שאע"פ שהבונה עשה איסור, אין מצריכים את הקונה לקלוף כיוון שלא עשה איסור:
"קנה בית ולא היה בה שיור כנגד הפתח כדינו, צריך לקלוף אמה או לא, דדילמא הא דתניא לקח חצר מסויידת וכו' הרי היא בחזקתה משום דלא מטרחינן ליה לקלוף כל הכתלים, אבל אמה קולף?... תדע דהא מסיים בהך ברייתא ואם לקח חצר וכו' הרי היא בחזקתה, הא תינח היכא דהוי בנין ישן דאיכא למימר בהתר נבנה קודם חרבן הבית, אבל היכא דהבנין חדש דפשיטא לן דנבנה באיסור, אמאי מוקמי לה אחזקתה? אלא משום דאמרינן כיון דזה הקונה לא עבד איסורא, אזלינן בה לקולא ושבקינן לה אחזקתה".
וכן רבי ניסים הכהן בספרו "מעשה ניסים" (נדפס בתוניס, תרס"ז) דייק מדברי הרמב"ם והשו"ע שרק המסייד עצמו חייב, וממילא גם אם מישהו סייד באיסור שוב אין הקונה חייב לקיים את המצוה במקומו.
גם מהגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה הלכות ד' תעניות משמע שהקונה בית הרי זה בחזקתו ואין צריך לקלוף. וכן פסק בילקוט יוסף הנ"ל: "אם קנה דירה שסיידו אותה ולא שיירו בה אמה על אמה, יש אומרים שמעיקר הדין אינו חייב לגרד אמה על אמה, מאחר שנכנס לדירה אחר שכבר סיידוה, ועיקר החיוב בעת שמסייד. ובפרט בזמן הזה שהסיד מעורב עם חול. ומכל מקום טוב להחמיר לגרד אמה על אמה כנגד הפתח גם באופן כזה".
ובשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' ע"ג) כתב שניתן להקל במקום שיש ספק, כיון שבכל דיני אבלות הכלל הוא שהלכה כדברי המיקל (מו"ק יח, א).
אבל גם אליבא דהמג"א והמשנה ברורה, כתב הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' פ"ו) לדייק מהמילה "ביתו" שחיוב שיור אמה על אמה חל דווקא על בית שדר בו, כמו בחיוב מזוזה הנלמד מהכתוב "ביתך", ולכן הקבלן הבונה בית פטור מלשייר אמה על אמה, וגם הקונה פטור כיון שהדירה נותרת בחזקתה. אמנם יש לחלק בין סוגי הקבלנות - אם בשעת הסיוד כבר שייך הבית לקונה, הרי שהקבלן הוא פועל שלו, וחייב לשייר אמה. משא"כ אם הקונה זוכה בדירה רק בגמר כל עבודות הבנין - הקבלן פטור משום שהוא אינו גר בדירה; והקונה נפטר מכיון שהבית כבר סוייד.
וזה לשונו שם: "ומה שחידש כתר"ה שהבונה בית למוכרו למי שיזדמן לו שאפשר שיהיה נכרי אינו מחוייב להשאיר האמה, וממילא אף שקנאו אח"כ ישראל אינו צריך לקלוף דהוא כמו בלוקח בית מנכרי שא"צ לקלוף כדאיתא במג"א סק"ד כיון דאף שהיה הבונה ישראל לא היה צריך להשאיר, הוא דבר נכון... ואף מה שמשמע מדברי כתר"ה שאף כשאין נכרים שם שודאי יקנה רק ישראל נמי היה מותר שכן הביא מספר מגדל השן, נמי הוא דבר המסתבר... דכיון דבלשון האיסור בתרי ברייתות נאמר ביתו, לא יסוד אדם את ביתו בסיד בברייתא הב' וסד אדם את ביתו ומשייר בו דבר מועט בברייתא הג', שלשון ביתו משמע ביתו שדר בו כמו לשון ביתך שדרשינן במזוזה שהוא דוקא הבית שדר בו... וכיון שלשון ביתו נאמר בהאיסור הוא דוקא בית הדר בו אסרו. וגם הקלו בזה יותר שלא אסרו אף הדר בו אם לא בנאו בעצמו אלא לקח בית בנוי כמו שלא אסרו על הלוקח מעכו"ם, וממילא נמצא שהבונה למכור אף לישראל פטור מלהשאיר האמה בין המוכר הבונה בין הלוקח הדר בו ובין השוכר כדכתב כתר"ה, ומה שבמג"א איתא שחייב לקלוף הוא בקנה בית מישראל שבנה בעצמו לדירתו שנאסר שבזה מצריך את הלוקח לקלוף".
וכן כתב הגר"א נבצאל בספר ירושלים במועדיה (בין המיצרים עמ' רל"ה), שזוהי חובתו של הגר בבית, שישים עיניו ויזכור את החורבן, אך לא של הקבלן שבנה את הבית.
סוף דבר הכל נשמע: הקונה בית מקבלן, אף שהקבלן יהודי - יש לו על מה לסמוך שאינו חייב לשייר אמה על אמה, והוא הנפסק בשו"ע שהלוקח חצר מסויידת אין מחייבים אותו לקלוף, וגם המג"א והמשנ"ב יודו בזה. ואף מנהג ישראל שלא לשייר כלל, יש לו על מה לסמוך, אבל הוא היתר דחוק, והמחמיר תבוא עליו הברכה.
