משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
איתא בגמ:' "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא".
וראיתי מבארים שאם אדם יושב בתענית על עוונותיו, כפי התיקונים שנתנו המקובלים, שפיר דמי, אבל המצער עצמו לחינם, נקרא חוטא.
ולכאורה צ"ע כי גם הנזיר רוצה להוסיף קדושה וטהרה ולכן הופך לנזיר, וא"כ גם לו יש כוונה טובה ואין זה לחינם, והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ומדוע נקרא חוטא.
וכן ביבמות דף ס"ב, "אמר ריב"ל: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה - נקרא חוטא, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך".
וצ"ע משני המקומות הללו, כיצד מובא בספרים שיש ענין 'קדש עצמך במותר לך', כגון רבינו בחיי (ויקרא י"ט) "ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאות ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל: "קדש עצמך במותר לך". וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר שלא פורש אלא מהיין בלבד נקרא קדוש, שנאמר: (במדבר ו, ה) "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ועוד הרבה כיו"ב בספרי מוסר. וכן מצינו בחלק מגדולי ישראל כמו הגראי"ל שטיינמן שנמנע בתוקף מאכילת קוטג' (כמדומני) שהוא נחשב למעדן מיותר, ואפילו כשהיה נצרך.
(ואציין לרש"י בסנהדרין דף נ"ג, שקדש עצמך במותר לך הוא איסורי דרבנן, שניות מדברי סופרים, והבו דלא להוסיף עלה).
וכיצד כל הנ"ל מתיישב עם גמ' מפורשת שהמצער עצמו מכל דבר נקרא חוטא.
ואולי י"ל בדוחק שצריך לעבוד על עצמו שלא תהיה לו תאווה כלל וממילא גם לא יצטער ולא ירגיש חסרון כלל, אבל אם מצטער, נקרא חוטא. ועיין בדברי מוהר"ן שצדיק האמת קשה לו ענין התשמיש כמו ברית מילה כי זיכך עצמו לגמרי, וכן לגבי תאוות אחרות מצינו בצדיקים שלא הרגישו טעם אוכל וממילא גם לא ציערו עצמם.
ועוד י"ל דזו גופא המחלוקת בין האמוראים בתענית שם, האם נקרא חוטא או נקרא קדוש, ויש שתי גישות ביהדות לענין הזה (אבל קשה איך רבינו בחיי השמיט הדעה שנקרא חוטא).
ובתוס' בתענית דף י"א הקשו ותירצו "מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור".
וראיתי לר' חיים פלטיאל (תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג, במדבר פרק ו) שכתב וז"ל, "מאשר חטא על הנפש. פשטיה דקרא חטא בזה שבא על הנפש שהזהרתי על נפש מת לא יבא. ר' אלעזר אומר שציער עצמו מן היין, והר"י דלעיל קרא ליה קדוש והכא קרי ליה חוטא. ותירץ דוודאי קדוש נקרא מיהו יש בו קצת חטא כדאמרינן המתענה בשבת קורעין לו גזר דינו אפי' הכי אמ' ליתיב בתענית לתעניתו. מי' לא קשיא דודאי הנהנה מן העולם הזה נקרא קדוש כדאשכן גבי הלל פ"ב דביצה דאמר מידה אחרת הייתה בו שכל מעשיו לשם שמים ברוך יי יום יום, וכן ריש לקיש דאמר לברתיה כריסי כרי וכד שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם. ומי שאינו נהנה נקרא קדוש כדאשכחן גבי ר' דנקרא רבינו הקדוש לפי שלא נהנה מן העולם אלא כדאיתא במסכת שבת דיש אדם נולד במזל צדק אותו יהיה כשר ואינו צריך יותר מדאי לכוף יצרו והנולד במזל מאדים יהיה רע והשתא הנולד במזל מאדים והוא רע וכופה את יצרו ביותר אותו נקרא קדוש והנולד במזל צדק דאין צריך לכוף את יצרו כולי האי ומצער נפשיה יותר מן הצורך נקרא חוטא ולהכי נזיר פעמים נקרא חוטא ופעמים נקרא קדוש משום דמדבר בכל אדם, וכן אמר ישעיה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדק וטוב לו".
וראיתי מבארים שאם אדם יושב בתענית על עוונותיו, כפי התיקונים שנתנו המקובלים, שפיר דמי, אבל המצער עצמו לחינם, נקרא חוטא.
ולכאורה צ"ע כי גם הנזיר רוצה להוסיף קדושה וטהרה ולכן הופך לנזיר, וא"כ גם לו יש כוונה טובה ואין זה לחינם, והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ומדוע נקרא חוטא.
וכן ביבמות דף ס"ב, "אמר ריב"ל: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה - נקרא חוטא, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך".
וצ"ע משני המקומות הללו, כיצד מובא בספרים שיש ענין 'קדש עצמך במותר לך', כגון רבינו בחיי (ויקרא י"ט) "ומפני זה נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאות ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר, וכן אמרו רבותינו ז"ל: "קדש עצמך במותר לך". וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר שלא פורש אלא מהיין בלבד נקרא קדוש, שנאמר: (במדבר ו, ה) "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ועוד הרבה כיו"ב בספרי מוסר. וכן מצינו בחלק מגדולי ישראל כמו הגראי"ל שטיינמן שנמנע בתוקף מאכילת קוטג' (כמדומני) שהוא נחשב למעדן מיותר, ואפילו כשהיה נצרך.
(ואציין לרש"י בסנהדרין דף נ"ג, שקדש עצמך במותר לך הוא איסורי דרבנן, שניות מדברי סופרים, והבו דלא להוסיף עלה).
וכיצד כל הנ"ל מתיישב עם גמ' מפורשת שהמצער עצמו מכל דבר נקרא חוטא.
ואולי י"ל בדוחק שצריך לעבוד על עצמו שלא תהיה לו תאווה כלל וממילא גם לא יצטער ולא ירגיש חסרון כלל, אבל אם מצטער, נקרא חוטא. ועיין בדברי מוהר"ן שצדיק האמת קשה לו ענין התשמיש כמו ברית מילה כי זיכך עצמו לגמרי, וכן לגבי תאוות אחרות מצינו בצדיקים שלא הרגישו טעם אוכל וממילא גם לא ציערו עצמם.
ועוד י"ל דזו גופא המחלוקת בין האמוראים בתענית שם, האם נקרא חוטא או נקרא קדוש, ויש שתי גישות ביהדות לענין הזה (אבל קשה איך רבינו בחיי השמיט הדעה שנקרא חוטא).
ובתוס' בתענית דף י"א הקשו ותירצו "מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור".
וראיתי לר' חיים פלטיאל (תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג, במדבר פרק ו) שכתב וז"ל, "מאשר חטא על הנפש. פשטיה דקרא חטא בזה שבא על הנפש שהזהרתי על נפש מת לא יבא. ר' אלעזר אומר שציער עצמו מן היין, והר"י דלעיל קרא ליה קדוש והכא קרי ליה חוטא. ותירץ דוודאי קדוש נקרא מיהו יש בו קצת חטא כדאמרינן המתענה בשבת קורעין לו גזר דינו אפי' הכי אמ' ליתיב בתענית לתעניתו. מי' לא קשיא דודאי הנהנה מן העולם הזה נקרא קדוש כדאשכן גבי הלל פ"ב דביצה דאמר מידה אחרת הייתה בו שכל מעשיו לשם שמים ברוך יי יום יום, וכן ריש לקיש דאמר לברתיה כריסי כרי וכד שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם. ומי שאינו נהנה נקרא קדוש כדאשכחן גבי ר' דנקרא רבינו הקדוש לפי שלא נהנה מן העולם אלא כדאיתא במסכת שבת דיש אדם נולד במזל צדק אותו יהיה כשר ואינו צריך יותר מדאי לכוף יצרו והנולד במזל מאדים יהיה רע והשתא הנולד במזל מאדים והוא רע וכופה את יצרו ביותר אותו נקרא קדוש והנולד במזל צדק דאין צריך לכוף את יצרו כולי האי ומצער נפשיה יותר מן הצורך נקרא חוטא ולהכי נזיר פעמים נקרא חוטא ופעמים נקרא קדוש משום דמדבר בכל אדם, וכן אמר ישעיה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדק וטוב לו".
