משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 4,431
בדף ב' איתא שאשה נקנית בשלוש דרכים ואחד מהם ביאה, אבל בדף י"ב איתא דרב מנגיד על דמקדש בביאה, וביארו הראשונים שהוא משום חציפות ופריצות.
ולא מובן: אם הקב"ה שהוא נותן התורה הורה לנו בתורתו שאפשר לקדש בביאה, ולא ראה בזה פריצות, כיצד באו חז"ל וקבעו שיש בזה פריצות ואסור?
ונראה ליישב שאמנם באופן עקרוני אין זו פריצות (ועיין בריטב"א שם שתמה דהרי בעדי יחוד סגי וא"כ אין זו פריצות) ולכן כל עוד היה נהוג כך, לא היתה בזה בעיה.
אבל ברבות הימים כאשר נהגו כולם לקדש בכסף, אם אחד יחליט פתאום לקדש בביאה, יש בזה פריצות כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם, ולכן באו חז"ל ואסרו זאת.
אגב ראיתי שהגאון רבי שלמה קלוגר (חכמת התורה, תולדות) מבאר לפי זה את הפסוק (בראשית כה, כ), 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה', דקיחה איקרי קנין, וכפי שמבואר שבחילת המסכת, שמכך לומדים קנין כסף בקידושין, ואף יצחק אבינו כבר קיים את כל התורה כולה ואף מצות מדרבנן, כמו שאמרו חז"ל (יומא כח, ב) על אברהם אבינו, ולכן יצחק לא בא עליה מיד, אלא בתחילה 'בקחתו' דהיינו שקידשה, ורק אחר כך בא עליה.
אבל הגאון רבי יוסף ענגיל נוקט בפשיטות דעד שלא ניתנה תורה לא היו כסף ושטר קנין בכלל, ולא היה אז שייך כלל לקדש בכסף ושטר. ועל פי זה ביאר את דברי המדרש בילקוט שמעוני (בראשית רמז פט) שדרשו מהפסוק הנאמר על שרה (בראשית כ, ג) 'והיא בעולת בעל' - מכאן שאפשר לקדש בביאה, ומשמע שאברהם קידש את שרה בביאה.
וביבמות נ"ב לענין מאמר ביבמה, ובפרט בדברי ר"ת בתוס' שם משמע דלא כדבריי, וז"ל התוס': דמקדש בביאה - אר"ת דאפי' ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה.
ואפשר לבאר בפשטות שברבות השנים התרגלו לסדר זה שעורכים אירוע קודם הביאה ביבמה (כמו שרגילים היום לערוך אירוסין לפני החתונה, למרות שאין להם שום משמעות חוץ מהחלפת מתנות הדדית) ובאו חז"ל והעניקו לזה משמעות, שחובה לקדש קודם לכן, כדי שלא תהיה תחילת קניינו בכך וכפי שכתבתי, כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם.
ומישהו טען לי דהתורה העמידה את משפטי הקידושין מצד מה נכון שיחול קידושין, ויש שייכות בין איש לאשה ע"י ביאה שמחמת כך נכון לחול תורת קידושין, אך לענין הנהגה הראויה לאדם לא נאמר שכך ראוי, ומה ראוי הוא כבר ענין שחז"ל קבעו
וזהו פלפול בעלמא, כי בפשטות מדאורייתא אשה נקנית בשלושה דברים, ורב הוא הראשון שאסר על כך (כידוע, מזמן מתן תורה עד זמנו של רב - עברו הרבה מים בנהר).
ולא מובן: אם הקב"ה שהוא נותן התורה הורה לנו בתורתו שאפשר לקדש בביאה, ולא ראה בזה פריצות, כיצד באו חז"ל וקבעו שיש בזה פריצות ואסור?
ונראה ליישב שאמנם באופן עקרוני אין זו פריצות (ועיין בריטב"א שם שתמה דהרי בעדי יחוד סגי וא"כ אין זו פריצות) ולכן כל עוד היה נהוג כך, לא היתה בזה בעיה.
אבל ברבות הימים כאשר נהגו כולם לקדש בכסף, אם אחד יחליט פתאום לקדש בביאה, יש בזה פריצות כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם, ולכן באו חז"ל ואסרו זאת.
אגב ראיתי שהגאון רבי שלמה קלוגר (חכמת התורה, תולדות) מבאר לפי זה את הפסוק (בראשית כה, כ), 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה', דקיחה איקרי קנין, וכפי שמבואר שבחילת המסכת, שמכך לומדים קנין כסף בקידושין, ואף יצחק אבינו כבר קיים את כל התורה כולה ואף מצות מדרבנן, כמו שאמרו חז"ל (יומא כח, ב) על אברהם אבינו, ולכן יצחק לא בא עליה מיד, אלא בתחילה 'בקחתו' דהיינו שקידשה, ורק אחר כך בא עליה.
אבל הגאון רבי יוסף ענגיל נוקט בפשיטות דעד שלא ניתנה תורה לא היו כסף ושטר קנין בכלל, ולא היה אז שייך כלל לקדש בכסף ושטר. ועל פי זה ביאר את דברי המדרש בילקוט שמעוני (בראשית רמז פט) שדרשו מהפסוק הנאמר על שרה (בראשית כ, ג) 'והיא בעולת בעל' - מכאן שאפשר לקדש בביאה, ומשמע שאברהם קידש את שרה בביאה.
וביבמות נ"ב לענין מאמר ביבמה, ובפרט בדברי ר"ת בתוס' שם משמע דלא כדבריי, וז"ל התוס': דמקדש בביאה - אר"ת דאפי' ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה.
ואפשר לבאר בפשטות שברבות השנים התרגלו לסדר זה שעורכים אירוע קודם הביאה ביבמה (כמו שרגילים היום לערוך אירוסין לפני החתונה, למרות שאין להם שום משמעות חוץ מהחלפת מתנות הדדית) ובאו חז"ל והעניקו לזה משמעות, שחובה לקדש קודם לכן, כדי שלא תהיה תחילת קניינו בכך וכפי שכתבתי, כי מעשהו יעורר ענין ויהיה בזה זילות וכיעור שכך היא תחילת קניינו וכמבואר בראשונים שם.
ומישהו טען לי דהתורה העמידה את משפטי הקידושין מצד מה נכון שיחול קידושין, ויש שייכות בין איש לאשה ע"י ביאה שמחמת כך נכון לחול תורת קידושין, אך לענין הנהגה הראויה לאדם לא נאמר שכך ראוי, ומה ראוי הוא כבר ענין שחז"ל קבעו
וזהו פלפול בעלמא, כי בפשטות מדאורייתא אשה נקנית בשלושה דברים, ורב הוא הראשון שאסר על כך (כידוע, מזמן מתן תורה עד זמנו של רב - עברו הרבה מים בנהר).
