לא מדויק
בסימן כה כתב ע"ד האגור שאין לזוז מהתלמוד בגלל זוהר וככלל זה פסקו כל הפסוקים ופשוט. וכן לגבי תפילין דר"ת דהוא מדינא לזוהר פוסק דהוא למפורסם בחסידות. בסימן קעג ויו"ד פט השמיט מהש"ע איסור אכילת בשר אחרי גבינה ובב"י קעג נדחק ליישב שאינו ממש נגד הש"ס אלא מותר להוסף חסידות בזה ע"פ הש"ס גופיה. וכן בסימן ד וצא פסק שהליכה בגלוי הראש היא רק חסידות נגד הזוהר.
יש נושא מה קורה שלפי הפוסקים יוצא דין נגד הזוהר ויש לפלפל בזה בדברי הב"י סימן קמא. והרדב"ז ועוד ס"ל דאזלינן בתר הפוסקים, ובמקום אחר הבאתי שכך ס"ך הרב שלמי ציבור - ראש"ל וראש ישיבת מקובלים בית אל, וי"ס שהקבלה מכריעה. ועיין יבי"א ב א"ח כה ותבו"ש א"ח סז.
ראה כאן התייחסות לפי סדר השו''ע
ב]
ובספר מצרף לחכמה ליש"ר ז"ל (פרק כ) כתב להוכיח שדעת גדולי הפוסקים ובראשם מרן הב''י שלא לחלוק על דברי הזוה''ק וזה לשונו: "ובחפשי אמתחות תוכות הפוסקים ראיתי שבמקומות מעטים נחלקו עם רשב"י וחכמי הקבלה, ואביא אותם הנה ותראה שלפי הרוב חוששים לדבריו:
בטור או"ח סי' ד' כתב הב"י זה לשונו: ומשמע מדברי הרא"ש דלא בעינן כלי לנטילת שחרית כי היכי דבעינן לנטילת ידים לסעודה, וכ"כ בהגהת מרדכי פרק 'אלו דברים' וכ"כ הר"ן בריש פרק 'כל הבשר', ומשמע דה"ה לשאר דברים מעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינם צריכים לנטילת ידים דשחרית, דנטילה זו אינה אלא לנקיות בעלמא [ע"כ]. וכן הוא בהגהת שו"ע למהראי"ס ז"ל: מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ושאר דברים הפוסלים בנטילת הסעודה. ואילו בזוהר פרשת וישב משמע דבעי כלי וכל מילי דבעינן לנטילת ידים דסעודה. אבל תדע שגם הרשב"א כתב בתשובה דכן נהגו להקפיד בנטילת שחרית בכל תנאי נטילת הסעודה, והביא ראיה למנהג מפרק 'כל הבשר' ומפרק 'היה קורא', וגם הב"י הביא דבריו בסי' הנ"ל ע"ע, וכ"כ הר"ד אבודרהם ז"ל:
עוד כתב הב"י על מה שכתב הטור 'וידקדק לערות עליה ג"פ', דלאו דוקא עירוי שהרי בגמרא לא אמרו אלא בת חורין היא ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג"פ ושכשוך רחיצה מיקרי, וכ"כ בתשובת הרשב"א ז"ל ומשכשך ידיו בתוך כלי כו'. ואילו מדברי הזוהר הנ"ל נראה דלא מהני להעביר הזוהמא אלא ע"י עירוי כלי דוקא:
עוד הקשה הב"י שבזוהר פרשת וישב משמע דבעי ליה לבר נש לנטלא ימינא בשמאלא, ואילו בפרשת ויקחו לי תרומה בפסוק 'ועשית שלחן' כתב דבעי לארקא ברישא מימינא לשמאלא. והוא ז"ל רצה לישב ולחלק בין נטילה דשחרית לנטילה דסעודה, וא"כ הוא לא בעינן כל מילי דנטילת סעודה בנטילה דשחרית וכל תנאיה, והוא היפך מה שכתב לעיל ומה שפסק בשו"ע שטוב להקפיד בנטילת ידים דשחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. ושמא י"ל שזה אינו מן המעכבים, אבל מ"מ זה היפך מ"ש הרשב"א ומקפידים בנטילה זו בכל תנאי נטילה בשעת סעודה. ברם מה שתירץ שנית הב"י שם דהכי פירושו דנוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על ימינו תחלה,
ולעולם תחלה נוטל יד ימין מיד שמאל, הוא נכון, אלא שמלשון הרשב"י לא משמע כן. וא"א הגאון נר"ו תירץ בענין אחר בפסק 'דרך ימין', ואיני זוכר:
עוד כתב הב"י שם זה לשונו: ומיהו משום רוח רעה השורה על הידים נראה דגם להרא"ש אפי' היה נעור כל הלילה צריך ליטול ידיו, דרוח רעה השורה על הידים בלילה משמע דלא תלי בשינה כלל. אבל בספר הזוהר פר' וישלח נראה שאין רוח רעה שורה על הידים אלא בשעת שינה שכתוב שם על פס' 'ויותר יעקב לבדו', דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה, וכיון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב כו', וכן משמע ממ"ש לעיל ממאמר של פרשת וישב [ע"כ]:
ונ"ל ששתי טומאות הן, אחת טומאת מת, והיינו בשעת שינה שכיון שאין הנשמה בגוף הטומאה שורה עליו, וכמ"ש ז"ל ששינה אחד מס' למיתה. ואחת טומאת לילה שבו תרמוש כל חיתו יער רוחות הטומאה שממשלתם בלילה, ואפילו האדם נעור כל הלילה הטומאה שורה על ידיו. ועל פי תרוצנו זה אתי שפיר מ"ש בזוהר פר' ויגש והביאו הב"י כאן על משאז"ל שדוד היה מנמנם כסוס כו', דמשמע דאפילו אם ישן ביום צריך ליטול ידיו דהא סתם אמרו כל דנאים שיתין נשמי שלטא ביה סטרא דרוח מסאבא ולא חלקו בין יום ללילה, וצ"ל דמ"ש בזוהר וישלח מאן דנאים בליליא בערסיה, לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט דאפילו כי נאים בלא ערסא ואפילו ביום נמי רוח רעה שורה עליו כל דנאים שיתין נשמי. ולפי זה מ"ש הב"י בשם ספר א"ח השכים בבקר קודם עמוד השחר ונטל ידיו י"א שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאיר היום משום בת מלך השורה על הידים כל הלילה עד היום וכן צריך לשפוך עליהם מים ג"פ, שנראה מדבריו שאפילו היה נעור עד הבקר קאמר שצריך ליטול ידיו פעם אחרת משום בת מלך, אינו חולק על מ"ש הזוהר, ודו"ק:
ובסימן כ"ה סעיף א' כתב הב"י זה לשונו: וכתב האגור בשם ספר הזוהר שאסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית עכ"ל [האגור], ונ"ל שכתב כן משום דאיתא בזוהר בסוף פר' במדבר סיני כו' [ע"כ לש' הב"י]. ועכ"ז כתב הב"י שם זה לשונו:
ונהגו העולם להתעטף בציצית תחלה, ולפי מנהגם הנותנים כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד צריכין ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם עטיפת ציצית כדי שלא יעביר על המצות, דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמו שיתבאר בסי' כ"ח בס"ד, שאני התם דכתיב והיו לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי מקרא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, משום הכי מוטב שיעביר על המצוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא, אבל הכא דאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מאסמכתא בעלמא מוטב שתדחה אסמכתא זו משיעבור על המצוה עכ"ל:
משמע מדבריו שאין להעביר על המצוה ולא חייש למ"ש בספר הזוהר. ושמא י"ל דלכתחלה הוא דקאמר אבל אם פגע בתפילין גם הזוהר מודה דאפשר דראית הרשב"י היא מהאסמכתא, וכיון דנדחית אסמכתא גם דבריו נדחים, ודו"ק:
ועוד כתב שם זה לשונו: והאגור כתב וזה לשונו: ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפר' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת, וזה לשונו: אר"ש תפילין אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקבל שמור, ומה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרווייהו, ולא צריך לאפרשא בשהיה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה.
ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה, ומ"מ העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל [האגור]. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י בספר הזהר היפך ממסקנא דגמרא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דגמרא,
וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רשב"י לא הוו חיישי להו במקום דפליג אגמרא דידן, והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר גמרא הכי ולפיכך פסקו כן [עכ"ל הב"י]:
נראה מדבריו שאין לחוש כלל לדברי הזהר, י"ל שכבר כתב שם הב"י שבימי אותם הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם, ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים, ומ"ש אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומש"ה אין להפסיק ביניהם.
והר"י ן' חביב כתב ששמע ממקובלים אומרים שמצאו בספר הזהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים מהם אותם מאמרים וראה שאין בהם עזר כ"כ לקיים מה שאומרים בשמם, ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים. וכבר פסק הב"י שלא לברך אלא ברכה אחת לבד, שכן הרי"ף והרמב"ם ורש"י מסכימים בזה, וכ"כ הרשב"א שהיו נוהגים בזמנו כדברי קצת הגאונים והרי"ף. ובכל ארץ תוגרמה נוהגים כן, אבל בכל ארץ אשכנז ופולין וארץ קנדיאה נוהגים כר"ת והרא"ש לברך שתים, וכן היה נוהג הר"י ן' חביב ז"ל שהיה ספרדי והיה דר בירושלים תוב"ב, וכן הוא בהדיא בתנחומא:
והר"ם איסרלס ז"ל כתב בהגהת שו"ע זה לשונו:
יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד אגור בשם הזהר סימן פ"ד, ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד. ואני אביא לשון רש"ל על זה אחר כך:
עוד כתב הב"י בסי' זה ז"ל: וביום שיש ס"ת נוהגין העולם שלא לחלוץ תפילין עד שיסלקו ס"ת ויניחוהו בהיכל, וסמכי לה מדכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם,
וביום ר"ח נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלת מוסף, ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה אומרים 'כתר' ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין, כעין מה שאכתוב בסימן ל"א בשם הזוהר במדרש שיר השירים על הנחת תפילין בחול המועד, וכיון שבתפלה זו אומרים 'כתר' אפילו כשמתפלל בלחש ראוי שלא יהיו עליו עכ"ד. ובהגהות שו"ע כתוב: וה"ה בחול המועד ודוקא במקום שאומרים במוסף 'כתר', מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום ע"כ:
אבל מדברי מהרי"ל אין נראה כן, וכן מצאתי כתוב בשם אחד מגדולי אשכנז ז"ל: כתב מהרי"ל בהלכות לולב ז"ל: מהר"י סג"ל סילק רצועות התפילין מקשרי אצבעותיו וקשרם אחורי הפרק שלא יהיו חוצצין בתפיסת האתרוג, וסיום הלל חזר וכרך הרצועות בין קשרי אצבעותיו, וכשהגיע לומר הושענות חזר וסילקם כבראשונה, וכ"כ במנהגים סי' קפ"ו. ומסיים: ומהר"ש לא הקפיד עכ"ל. הרי לך בהדיא שהיו התפילין עליו בשעת מוסף כשאמר הושענות:
ומי שמניח תפילין בחול המועד ומסירן בר"ח בתפילת מוסף לא מצא ידיו ורגליו, וקורא אני עליו הכסיל בחשך הולך, ודבר זה לא נמצא בשום מקום או מנהגים אלא בשו"ע סי' כ"ה כתבו הב"י ונתפשט במדינות אלו ע"י תלמידים שלא שמשו כל צרכם והמון בעלי בתים המתיהרים בידיעתם, וכשראו בשו"ע 'וביום ר"ח חולצין אותם קודם תפלת מוסף' לא דקדקו יותר ואינם יודעין שאין דין זה שייך אלא לאותן שאינם מניחין תפילין בחול המועד, כמ"ש הב"י דהוה ליה ר"ח למוסף חול המועד:
אבל אנן דמניחין תפילין בחול המועד וברוכי נמי מברכינן עלייהו, אע"פ שכתב הב"י בסי' ל"א וכן בספר המוסר בשם הזהר המניח תפילין בחול המועד חייב מיתה, הלא כתב מהרר"ש לוריאה בתשובה זה לשונו: שאפי' עמד רשב"י לפנינו וצוח ככרוכיא לא משגחינן ביה. וכן כתב באשכנז שלא חלצו, וממנהגי אשכנז אין לזוז כאשר קבלו מאבותיהם, שהיתה התורה ירושה להם מימות החורבן, כמו שהעיד הרא"ש כלל כ' סימן כ', ועל כרחין צריכין לפרש כן בדברי רבי עקיבא, ע"כ מ"כ:
עוד כתב הב"י באותו סי' זה לשונו: וכתב עוד ה"ר יונה הנ"ל ומדאמר ר' יוחנן בפ"ב דברכות (י"ד ב') 'הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל',
משמע שגם בתפלה צריך שיתפלל ותפילין בראשו, כתבו הגהות מימוניות בפ"ד בשם העיטור: כך ראינו שהגאונים וכל ראשי הישיבות שאין חולצין עד 'כימי השמים על הארץ' דערבית ע"כ. ונראה שהיו מניחים אותם עליהם כל היום ולא היו חולצים עד אותה שעה, ועכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת ובא לציון, ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר 'יהי רצון מלפניך שנשמור חקיך ומצותיך כו'', משום ההיא דבני מערבא שהיו מברכין על חליצת תפילין אקב"ו לשמור חוקיו, ואע"ג דסבירא לן שאין מברכין על חליצתן כמ"ש בסי' כ"ט, מ"מ כיון דבהא מילתא ליכא ברכה שפיר דמי למעבד רמז לסברת בני מערבא. ולי נראה דאין טעם וריח לדבר זה דכיון דאידחי ליה סברת בני מערבא למה נעשה רמז לה, והעושה רמז לה נראה שסובר דלא אידחי לגמרי ע"כ [דברי הב"י]:
ומהר"ם איסרלס ז"ל כתב בהגהות שו"ע זה לשונו:
ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם ג' קדושות וד' קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, והכי נוהגין המדקדקים, פתח עינים וספר המוסר פ"ד: 
