במח' ר''מ ורבנן האם נח' בשחיטה לחצאין או בשחיטה עושה ניפול.
נתבאר במשנה מחלוקת ר'מ ורבנן ובמשנה ובבריתא נראה שביאור המחלוקת האם יש שחיטה או טפילות לחצאין ואילו בהמשך הסוגיא מבואר האם שחיטה עושה ניפול או לא ובפשטות אפש''ל שהכל ענין אחד שכיון שאין שחיטה לחצאין הרי זה מוגדר ששחיטה עושה ניפול שכאילו האבר נחתך קודם שחיטה,אע''פ שלכאורה לא שייך לומר זאת בר''ל דס''ל שנח' גם באבר המדולדל אבל באמת כבר מתבאר מדברי התוס' בד''ה מאי טעמא שאם רבנן אוסרים ממילא גם טמא ואילו לפי ר' יוחנן בזה רמ מודה שבאבר המדולדל ר''מ מודה שאסור וטהור כיון שזה גופה.
ויש לשאול לפי דרך זו אם כן מה הגמרא פושטת שאין שחיטה עושה ניפול מהא שזה מצוות פרוש בלבד דהיינו איסור דרבנן בלבד והלא ידענו שאבר המדולדל הוא דרבנן ואפ''ה הבנו שלר''מ שאין שחיטה לחצאין צריך להיות טמא ומה ראיה היא זו כנגד לישנא קמא שבאמת אפשר לומר שהוי דרבנן ובלשנא קמא ס''ל לר' יוחנן שלכו''ע ראוי לטמאות כיון שליתא בחזרה ומה ראיה איכא ואפשר לומר שהגמרא היה פשוט לה הסברא שבדבר שגופא לא שיך לגזור ואם ר' יוחנן ס''ל שבאבר המדולדל לכו''ע אסור בהכרח שס''ל דאוריתא ובזה הוכחנו כנגדו שזה רק דרבנן ודוחק. ולפי דרך זו יש הבדל בין מיתה עושה ניפול לבין שחיטה עושה ניפול שהלא פשוט מיתה עושה ניפול הוא בוודאי דאורייתא שהלא מבואר שיש לאבר המדולדל דין אמה''ח מהתורה ואילו שחיטה עושה ניפול באבר המדולדל הוא דין דרבנן.
אלא ששמעתי להקשות על דרך זו קושיא עצומה שהרי לומדים מפסוק שאין שחיטה עושה ניפול ומבואר שבאבר המדולדל העושה ניפול אינו בגלל השחיטה לחצאין שהוא מדרבנן אלא סברא דאוריתא כמו מיתה עושה ניפול ולענ''ד יש לדון בקושיא זו שאפש''ל שהדרשה קאי על אין שחיטה עושה ניפול באבר היוצא שם הוא דאוריתא וקאי לרבנן ולא לר''מ ורבנן באבר המדולדל כעין דאוריתא תקון אבל אם נימא שהדרשה קאי גם על אבר המדולדל קשה
ושמעתי לבאר בזה דרך חדשה שבאמת יש ב' ענינים האחד הוא דין שחיטה לחצאין והשני הוא דין שחיטה עושה ניפול והוא ענין מציאותי כמו מיתה עושה ניפול שכיון שהאבר הוא פחות מחובר ממילא המיתה לא בו וגם השחיטה לא פועלת בו והיא סברא דאוריתא וזהו סברת ר' יוחנן בלישנא קמא שבאבר המדולדל לכו'ע שחיטה עושה ניפול והוי דאוריתא והראיה לכך שאם קאי על שחיטה לחצאין מדוע שרבנן יודו שבאבר המדולדל לא יהיה שחיטה לחצאין ומאי שנא מאבר היוצא אלא בהכרח שס'ל ששחיטה עושה ניפול שהוא מהתורה שאנחנו רואים את המדולדל כלא קיים וממילא מובנת ההוכחה של הגמרא מהברייתא שכתוב שהוא מדרבנן אבל לפי לשנא בתרא שחולקים באבר היוצא ובאבר המדולדל לכו''ע טהור שם מדברים על דין אחר שאין שחיטה לחצאין שהיא יכולה להיות גם מדרבנן וכמו שביארו התוס' וכמש''נ ונמצא שבלישנא קמא דר' יוחנן דין שחיטה עושה ניפול מהתורה ובלשנא בתרא הוא דין שחיטה לחצאין שהו דין דרבנן [באבר המדולדל אבל באבר היצא הוי דאורייתא שאיסורו דאורייתא] שבאבר המדולדל לכו''ע אמרינן שחיטה לחצאין ובדעת ר'ל לא נתבאר מה כוונתו במה שאמר כשם שחולקים באבר היוצא כך חולקים באבר המדולדל האם כוונתו לשחיטה לחצאין או לשחיטה עושה ניפול.
נתבאר במשנה מחלוקת ר'מ ורבנן ובמשנה ובבריתא נראה שביאור המחלוקת האם יש שחיטה או טפילות לחצאין ואילו בהמשך הסוגיא מבואר האם שחיטה עושה ניפול או לא ובפשטות אפש''ל שהכל ענין אחד שכיון שאין שחיטה לחצאין הרי זה מוגדר ששחיטה עושה ניפול שכאילו האבר נחתך קודם שחיטה,אע''פ שלכאורה לא שייך לומר זאת בר''ל דס''ל שנח' גם באבר המדולדל אבל באמת כבר מתבאר מדברי התוס' בד''ה מאי טעמא שאם רבנן אוסרים ממילא גם טמא ואילו לפי ר' יוחנן בזה רמ מודה שבאבר המדולדל ר''מ מודה שאסור וטהור כיון שזה גופה.
ויש לשאול לפי דרך זו אם כן מה הגמרא פושטת שאין שחיטה עושה ניפול מהא שזה מצוות פרוש בלבד דהיינו איסור דרבנן בלבד והלא ידענו שאבר המדולדל הוא דרבנן ואפ''ה הבנו שלר''מ שאין שחיטה לחצאין צריך להיות טמא ומה ראיה היא זו כנגד לישנא קמא שבאמת אפשר לומר שהוי דרבנן ובלשנא קמא ס''ל לר' יוחנן שלכו''ע ראוי לטמאות כיון שליתא בחזרה ומה ראיה איכא ואפשר לומר שהגמרא היה פשוט לה הסברא שבדבר שגופא לא שיך לגזור ואם ר' יוחנן ס''ל שבאבר המדולדל לכו''ע אסור בהכרח שס''ל דאוריתא ובזה הוכחנו כנגדו שזה רק דרבנן ודוחק. ולפי דרך זו יש הבדל בין מיתה עושה ניפול לבין שחיטה עושה ניפול שהלא פשוט מיתה עושה ניפול הוא בוודאי דאורייתא שהלא מבואר שיש לאבר המדולדל דין אמה''ח מהתורה ואילו שחיטה עושה ניפול באבר המדולדל הוא דין דרבנן.
אלא ששמעתי להקשות על דרך זו קושיא עצומה שהרי לומדים מפסוק שאין שחיטה עושה ניפול ומבואר שבאבר המדולדל העושה ניפול אינו בגלל השחיטה לחצאין שהוא מדרבנן אלא סברא דאוריתא כמו מיתה עושה ניפול ולענ''ד יש לדון בקושיא זו שאפש''ל שהדרשה קאי על אין שחיטה עושה ניפול באבר היוצא שם הוא דאוריתא וקאי לרבנן ולא לר''מ ורבנן באבר המדולדל כעין דאוריתא תקון אבל אם נימא שהדרשה קאי גם על אבר המדולדל קשה
ושמעתי לבאר בזה דרך חדשה שבאמת יש ב' ענינים האחד הוא דין שחיטה לחצאין והשני הוא דין שחיטה עושה ניפול והוא ענין מציאותי כמו מיתה עושה ניפול שכיון שהאבר הוא פחות מחובר ממילא המיתה לא בו וגם השחיטה לא פועלת בו והיא סברא דאוריתא וזהו סברת ר' יוחנן בלישנא קמא שבאבר המדולדל לכו'ע שחיטה עושה ניפול והוי דאוריתא והראיה לכך שאם קאי על שחיטה לחצאין מדוע שרבנן יודו שבאבר המדולדל לא יהיה שחיטה לחצאין ומאי שנא מאבר היוצא אלא בהכרח שס'ל ששחיטה עושה ניפול שהוא מהתורה שאנחנו רואים את המדולדל כלא קיים וממילא מובנת ההוכחה של הגמרא מהברייתא שכתוב שהוא מדרבנן אבל לפי לשנא בתרא שחולקים באבר היוצא ובאבר המדולדל לכו''ע טהור שם מדברים על דין אחר שאין שחיטה לחצאין שהיא יכולה להיות גם מדרבנן וכמו שביארו התוס' וכמש''נ ונמצא שבלישנא קמא דר' יוחנן דין שחיטה עושה ניפול מהתורה ובלשנא בתרא הוא דין שחיטה לחצאין שהו דין דרבנן [באבר המדולדל אבל באבר היצא הוי דאורייתא שאיסורו דאורייתא] שבאבר המדולדל לכו''ע אמרינן שחיטה לחצאין ובדעת ר'ל לא נתבאר מה כוונתו במה שאמר כשם שחולקים באבר היוצא כך חולקים באבר המדולדל האם כוונתו לשחיטה לחצאין או לשחיטה עושה ניפול.