כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,072
עניין כללי בימים טובים ביחס לשבת
כל ימי הקודש, כל הימים טובים והחגים, יש להם עניין כללי. יש משהו שמאחד את כל החגים יחד. הרמב"ם בתחילת הלכות יום טוב כותב על ששת הימים האסורים במלאכת עבודה (ראשון ואחרון של פסח, ראשון ואחרון של סוכות, ושבועות) שהם נקראים "ימים טובים", זהו שם כללי שיש להם, חוץ מהשם הפרטי של כל חג בתורה.
השם הכללי הזה נובע בעצם מיסוד של קדושת שבת. כפי שדיברנו על קדושת שבת, היסוד הכללי שלה הוא כדי שתהיה השפעה של קדושה לתוך ימי החול. השפעה של קדושה כללית, של קדושה של מעלה, של התרוממות, של קרבת השם יתברך בתוך ימי החול, כדי שיהיה הכוח וההערה והקדושה להתמודד עם העבודה הסדירה בימי החול.
ואומנם, גזרה החוכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש. ונתנו לנו ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש, אומנם כולו למטה ממדרגת השבת. קדושתם פחותה מקדושת שבת. רואים את זה בעניין השביתה. בשבת השביתה מוחלטת מכל ל"ט מלאכות, וביום טוב השביתה היא רק ממלאכת עבודה, ולא ממלאכת אוכל נפש. גם חומר העונש על מלאכה בשבת שונה מיום טוב. אבל היסוד, ההשפעה של הימים האלו, מחייבת לנתק מן העסק העולמי לפי איסור המלאכה שלהם. ועל ידי זה יש את כוח הקדושה לשאר ימות השנה. כל יום טוב נותן השפעת קדושה עד היום טוב הבא מסוגו, אבל גם השפעה כללית עד היום טוב הבא אחריו בסדר השנה.
השוואה בין קדושת שבת לקדושת ימים טובים - המקור
יש הבדל עמוק מאוד בין קדושת שבת לקדושת ימים טובים. הבית יוסף מדבר על כך באופן כללי ואומר שקדושת שבת וחשובותה גדולה יותר ממעלת המועדים, ששבת היא קודש ממש. בשבת עם ישראל מתעלה להיות בדרגה הכי גבוהה עם הקדוש ברוך הוא, וביום טוב זו דרגה אחרת.
מצד אחד, צריכים את הקדושה העליונה של שבתות שתיתן השראה של קדושה לכל ימות החול. אבל גם יש תועלת, ואפילו בחינה מסוימת, של תועלת פרטית, כשיש קדושה שאינה כל כך גבוהה כמו שבת, אלא קדושה של ימים טובים. כשהקדושה לא עליונה כל כך, יש יותר אפשרות לייחס (להתקשר) בקדושה הזאת. יש לה קדושה הזאת יותר שייכות אלינו, וממילא אנחנו יכולים יותר לקבל השפעה ממנה.
אבל הנקודה העיקרית והעמוקה ביותר היא מה שאנו אומרים בברכה: בשבת מברכים "מקדש השבת". בימים טובים מברכים "מקדש ישראל והזמנים". למה בשבת לא מזכירים את ישראל? כי קדושת שבת היא קדושה בעצם הבריאה. מעצם בריאת העולם, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו. הקדושה של שבת קיימת מעצם בריאת העולם, והיא לא קשורה לישראל דווקא. אחר כך הקדוש ברוך הוא מסר את קדושת השבת לישראל, וגוי ששובת בשבת חייב מיתה (אחרי מתן תורה). כשנמסרה קדושת שבת לישראל, זה לא שהם יוצרים את הקדושה, אלא יש פה השפעה של קדושה מצד הקדוש ברוך הוא, והם זוכים לקבל אותה. הם מתעלים לקדושה הזאת על ידי הכנה ושמירה.
מה שאין כן בימים טובים, אומרים "מקדש ישראל והזמנים". למה צריך להוסיף את השם ישראל? כי ישראל מקדשים אותם, "אשר תקראו אותם מקראי קדש". חז"ל דורשים "אשר תקראו אתם". זה לא רק שישראל קובעים את הזמן של המועד על ידי קידוש החודש ועיבור השנה. אלא ממילא כל קביעות הקדושה של היום טוב היא באמת על ידי ישראל, "אשר תקראו אותם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מותים, אתם אפילו מזידים". גם יום כיפור, שהוא קדושה יותר גדולה, תלוי בישראל: "מקדש ישראל ויום הכיפורים".
שורש הקדושה של היום טוב נובע מהגורם שיצרו ישראל. יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות - אלו אירועים שהתרחשו על ידי ישראל. הגורם של שבת הוא הבריאה ("שבתו שבת"). בזמננו, אף שהמועדים נקבעים על ידי הלוח הקבוע, הרמב"ן והרמב"ם מסבירים שהלל השני קבע וקידש את החודשים והימים הטובים האלה עד ימות המשיח, כך ששורש הקדושה עדיין באמת על ידי ישראל.
עניין פרטי בכל יום טוב
מלבד הקידוש הכללי של ימים טובים שנמשך מיום טוב ליום טוב, ישנם עוד עניינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלו, כפי עניינו ושורשו. שורש כל העניינים הפרטיים הללו הוא "סדר שסדרה חוכמה עליונה". כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים במהלך הבריאה. יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות, יום כיפור - אלו תהליכים שהיו בזמנם בבריאה על ידי יצירת עם ישראל. התורה נתנה את הכוח שיהיה מחזור שנתי, שתהיה התעוררות מחודשת של אותם אורות שהיו בתהליך הכללי של הבריאה.
וזה מה שהוא אומר: "בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מאין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקיבלו". התולדה של התיקון שהיה בזמן מתן תורה, למשל, מתחדשת היום על ידי מי שמקבל את האור הזה, עמל עליו, שומר את היום טוב ומתכונן אליו. הוא מקבל השראה ממתן תורה. אותו הדבר השראה מיציאת מצרים, מסוכות, מיום כיפור. בכל שנה חוזר אותו התהליך. לפי זה, ההשפעה הפרטית של כל יום טוב היא מפסח לפסח, משבועות לשבועות, מסוכות לסוכות, מיום כיפור ליום כיפור. מתחדש בעם ישראל, ובכל אחד באופן פרטי, תהליך היצירה והבניין של עם ישראל שהיה על ידי יציאת מצרים, מתן תורה וכו'.
הקדושה הייחודית של שבועות - הקשר לספירת העומר
וכעת, נתבונן בעניין הייחודי של שבועות. בעצם שם היום בתורה הוא "חג השבועות". מדוע נקרא כך? כי ספרו ספירת העומר, ספרו שבעה שבועות, כדי להגיע ליום מתן תורה. החינוך מסביר שיציאת מצרים הייתה תכליתה מתן תורה, וישראל צוו לספור להראות את החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף.
השם "חג השבועות" הוא "תליה עצומה מאוד". החג נקרא על שם ההכנה שלו. אתה עושה מההכנה את התוצאה. זה לא שיש יום קבוע מראש (יום מתן תורה), ואנחנו סופרים אליו. הפשטות בפסוקים, כפי שמבארים המהר"ל, עבודת הקודש והזוהר, היא שהקדוש ברוך הוא ציווה את ישראל: "תספרו שבע שבועות, ועל ידי זה שתספרו שבע שבועות, תזכו למתן תורה!". זה יביא אתכם למתן תורה!. מתי זה מתן תורה? מתי שגומרים לספור שבע שבועות. התוצאה היא מהתכלית לספור שבע שבועות.
הספירה היא ספירה של טהרה והתעלות. הזוהר אומר שצריכים להיטהר עוד יותר מיציאת מצרים. זו ספירה כפולה, עבודה של ספירה. עובדים על 49 פנים, 49 שערים. עובדים באופן יסודי על כל ספירה מהשבע, שבע פעמים (7X7=49). על ידי זה מגיעים למתן תורה.
היום החמישים לעומת 49 יום
התורה אומרת "תספרו חמישים יום". אבל למעשה סופרים 49 יום, ועל ידי שסופרים 49, מגיעים ליום החמישים. הפסוק אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". רש"י והמפרשים עומדים על כך: "תספרו חמישים יום" - עד ולא עד בכלל, הם 49 יום.
המהר"ל בגבורת השם ובתפארת ישראל, וכך הזוהר ועבודת הקודש, מבארים את הדבר. למה אומרים "תספרו חמישים יום" אם סופרים 49? אומר המהר"ל, אם היה כתוב "תספרו 49 יום ולמחר תקריבו", היה נראה שיום החמישים נבדל לגמרי מ-49 ולא שייך אליהם כלל. אבל הוא שייך אל 49 יום, אף על גב שאין היום החמישים נכנס עמהם במספר הימים. דבר זה נורא עמוק בחכמה. "תספרו חמישים יום" כי זה המשך של הימים ההם. אבל לא סופרים את היום הזה כי הוא נבדל מהימים האלה.
הוא יום לעצמו. המהר"ל מסביר שתורה לא יכלה להינתן עד שיספרו 50 יום. למה 50? "אין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף". לפי כך צריכה הספירה עד 50, "כי אז הוא בא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל". התורה היא משער ה-50 שהוא נבדל מן האדם. לפי כך, מספר ה-50 ראוי למעלה נבדלת שכלית, כי המספר 50 נבדל מן המספר הקודם (49). וראוי לקבל אז את התורה השכלית שהוא נבדל מן הגוף.
היום החמישים הוא לא בכלל 49, כי לא סופרים אותו. הוא נבדל מעצמו כמו השכל שהוא נבדל. אבל מצד שני, הוא לא לגמרי מנותק מהם. אם בכלל לא היו מזכירים 50, היה נראה מנותק. כשאומרים "יום 50", זה אומר שהוא בנוי על ה-49. 49 אנחנו עשינו (ספרנו), אבל את ה-50 אנחנו לא עושים.
עבודת הקודש מסביר זאת בלשון דומה. סופרים 49 יום כדי להמשיך את האורות של 49 שערי בינה. והשער ה-50, שהוא הכתר של כל שאר השערים, אינו צריך למספר התחתונים של הנבראים. כי הוא מתעורר מעצמו להשלים ולהכתיר את התיקון הגמור שנעשה על ידינו. זה סוד "ויהי נועם השם אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו". הנועם העליון ששורה על מעשה ידי התחתונים ומשלימו.
זאת אומרת, אדם סופר, עמל, קונה עוד מדרגה ועוד מדרגה בעבודתו הפרטית. את המדרגה הזאת שקונה על ידי הספירה, קונים בעצמנו על ידי העבודה הפרטית שלנו. וגם את היום של מתן תורה... לא לגמרי אנחנו פועלים אותו. זה כבר השפעה ממנו יתברך.
התורה - מעל הטבע, אך קשורה אליו
התורה היא מעל הטבע. אם הייתה לגמרי מעל הטבע, לא היינו צריכים הכנה שלנו בכלל. אם היינו משיגים אותה בטבע, זה גם לא נכון. התורה היא שכל נבדל, היא לא מהגוף. אבל היא מתחברת אל הגוף. זה הכוח של מתן תורה לישראל. אנחנו עושים הכנה (עמל של 49 יום), וסוף סוף על ידי ההכנה הזאת, תהיה השראה מלמעלה. על ידי 49, חל עלינו ההשראה של ה-50. את ה-50 אנחנו לא סופרים כי לא אנחנו יוצרים אותו. ה-50 הוא מעל הטבע, הוא לא קשור אלינו לגמרי, אבל על ידי 49 אנחנו מגיעים ל-50.
סיכום הייחודיות של שבועות
מתוך כל זה אנחנו מבינים את העניין. יום מתן תורה הוא לא יום מסוים שהיה צריך להיות, ואנחנו סופרים כדי להגיע אליו, ובמקרה זה שבעה שבועות. יום מתן תורה זה מתי שאנחנו ממלאים בעצמנו את כל המדרגות ואת כל המעלות של שבעה שבועות. שזה 49 מעלות שהתורה נכנסה בהם. כשאנחנו מתעלים ומגיעים לדרגה של 50 (הכתר של 49 שערי בינה, כמו שאומר עבודת הקודש), אז חלה ההערה של מתן תורה.
לכן התורה קוראת ליום הזה "חג השבועות", ובפרשת אמור "תספרו חמישים יום והקרבתם". וביום הביכורים. הגמרא קוראת לו "עצרת", שזה נקרא שמתחברים עם הקדוש ברוך הוא ועם ישראל באהבה, וזה על ידי תורה.
הקורבנות המיוחדים - שתי הלחם
מה המצוות המיוחדות בשבועות שקשורות להערה הפרטית של היום הזה? ישנם הקורבנות המיוחדים: שתי הלחם. התורה מדברת על זה בפרשת אמור, לא בפרשת פנחס (שמזכירה את הקורבנות הכלליים ליום טוב). שתי הלחם באים יחד עם שבעה כבשים, פרים ואילים לזבח שלמים. בגמרא יש קורבנות שבאים בגלל הלחם, וקורבנות שבאים בגלל היום. הקורבנות הללו בגלל שתי הלחם קשורים להארה המיוחדת שיש ביום הזה.
כמו שבפסח, ביום הראשון של ספירת העומר, מביאים קורבן העומר משעורים. ועל זה בונים מדרגות. והספירה קרויה ספירת העומר, כי זו ספירה לעומר השעורים, שבונים עליו מדרגות עד שמגיעים ומקריבים "מנחה חדשה להשם" - שתי הלחם מחיטים. השעורים הם מאכל בהמה, והחיטים הם מאכל אדם. עם ישראל היה צריך לעלות מדרגת בהמה לדרגת אדם. הספירה היא ספירת מתן תורה, אבל היא נקראת ספירת העומר, כי אנחנו עולים מדרגות מן העומר עד שאנחנו מתעלים ומתרוממים ומעלים את העומר ל-50 דרגות מעל, ואז יהיה מתן תורה.
התאריך של שבועות
השולחן ערוך אומר שחג השבועות הוא "ביום חמישים לספירת העומר". הביאור הלכה שם אומר שלא נתפרש בתורה תאריך של החודש. הגמרא מפורש אומרת ששבועות יכול לחול בחמישה, שישה או שבעה בסיוון, תלוי בעיבור החודש של ניסן ואייר. מתי מתן תורה? בדיוק מתי שמתחדשת ההארה של מתן תורה, ביום החמישים ליציאת מצרים. כשממלאים את מדרגות שבעת השבועות, ומגיעים למדרגה של 50, של הכתר שמעל 49 שערי בינה, אז תהיה ההערה של מתן תורה.
העניין עם ימי ההגבלה שמשה רבנו הוסיף יום, וזה לכאורה דחה את מתן תורה ליום ה-51 - זה היה בשביל ההערה הראשונה. בשביל ההערה שמתחדשת כל שנה, מספיק 50 יום. האור מתעורר ביום ה-50.
לסיכום, קדושת שבועות, אף שהיא בכלל קדושת יום טוב שהיא למטה מקדושת שבת, קדושתה הייחודית טמונה בכך שהיא אינה קדושה של יום קבוע מראש אלא קדושה שהיא תוצאה והשלמה של עבודתנו והתעלותנו במשך 49 ימי ספירת העומר. זהו היום החמישים, דרגה נבדלת של שכל (התורה), שחלה עלינו כהשפעה מלמעלה, בעקבות הכנתנו ועמלנו. שמו "חג השבועות" והמצווה לספור "חמישים יום" מדגישים את הקשר המהותי הזה לתהליך ההכנה וההגעה לדרגה הנבדלת הזו.
כל ימי הקודש, כל הימים טובים והחגים, יש להם עניין כללי. יש משהו שמאחד את כל החגים יחד. הרמב"ם בתחילת הלכות יום טוב כותב על ששת הימים האסורים במלאכת עבודה (ראשון ואחרון של פסח, ראשון ואחרון של סוכות, ושבועות) שהם נקראים "ימים טובים", זהו שם כללי שיש להם, חוץ מהשם הפרטי של כל חג בתורה.
השם הכללי הזה נובע בעצם מיסוד של קדושת שבת. כפי שדיברנו על קדושת שבת, היסוד הכללי שלה הוא כדי שתהיה השפעה של קדושה לתוך ימי החול. השפעה של קדושה כללית, של קדושה של מעלה, של התרוממות, של קרבת השם יתברך בתוך ימי החול, כדי שיהיה הכוח וההערה והקדושה להתמודד עם העבודה הסדירה בימי החול.
ואומנם, גזרה החוכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש. ונתנו לנו ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש, אומנם כולו למטה ממדרגת השבת. קדושתם פחותה מקדושת שבת. רואים את זה בעניין השביתה. בשבת השביתה מוחלטת מכל ל"ט מלאכות, וביום טוב השביתה היא רק ממלאכת עבודה, ולא ממלאכת אוכל נפש. גם חומר העונש על מלאכה בשבת שונה מיום טוב. אבל היסוד, ההשפעה של הימים האלו, מחייבת לנתק מן העסק העולמי לפי איסור המלאכה שלהם. ועל ידי זה יש את כוח הקדושה לשאר ימות השנה. כל יום טוב נותן השפעת קדושה עד היום טוב הבא מסוגו, אבל גם השפעה כללית עד היום טוב הבא אחריו בסדר השנה.
השוואה בין קדושת שבת לקדושת ימים טובים - המקור
יש הבדל עמוק מאוד בין קדושת שבת לקדושת ימים טובים. הבית יוסף מדבר על כך באופן כללי ואומר שקדושת שבת וחשובותה גדולה יותר ממעלת המועדים, ששבת היא קודש ממש. בשבת עם ישראל מתעלה להיות בדרגה הכי גבוהה עם הקדוש ברוך הוא, וביום טוב זו דרגה אחרת.
מצד אחד, צריכים את הקדושה העליונה של שבתות שתיתן השראה של קדושה לכל ימות החול. אבל גם יש תועלת, ואפילו בחינה מסוימת, של תועלת פרטית, כשיש קדושה שאינה כל כך גבוהה כמו שבת, אלא קדושה של ימים טובים. כשהקדושה לא עליונה כל כך, יש יותר אפשרות לייחס (להתקשר) בקדושה הזאת. יש לה קדושה הזאת יותר שייכות אלינו, וממילא אנחנו יכולים יותר לקבל השפעה ממנה.
אבל הנקודה העיקרית והעמוקה ביותר היא מה שאנו אומרים בברכה: בשבת מברכים "מקדש השבת". בימים טובים מברכים "מקדש ישראל והזמנים". למה בשבת לא מזכירים את ישראל? כי קדושת שבת היא קדושה בעצם הבריאה. מעצם בריאת העולם, ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו. הקדושה של שבת קיימת מעצם בריאת העולם, והיא לא קשורה לישראל דווקא. אחר כך הקדוש ברוך הוא מסר את קדושת השבת לישראל, וגוי ששובת בשבת חייב מיתה (אחרי מתן תורה). כשנמסרה קדושת שבת לישראל, זה לא שהם יוצרים את הקדושה, אלא יש פה השפעה של קדושה מצד הקדוש ברוך הוא, והם זוכים לקבל אותה. הם מתעלים לקדושה הזאת על ידי הכנה ושמירה.
מה שאין כן בימים טובים, אומרים "מקדש ישראל והזמנים". למה צריך להוסיף את השם ישראל? כי ישראל מקדשים אותם, "אשר תקראו אותם מקראי קדש". חז"ל דורשים "אשר תקראו אתם". זה לא רק שישראל קובעים את הזמן של המועד על ידי קידוש החודש ועיבור השנה. אלא ממילא כל קביעות הקדושה של היום טוב היא באמת על ידי ישראל, "אשר תקראו אותם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מותים, אתם אפילו מזידים". גם יום כיפור, שהוא קדושה יותר גדולה, תלוי בישראל: "מקדש ישראל ויום הכיפורים".
שורש הקדושה של היום טוב נובע מהגורם שיצרו ישראל. יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות - אלו אירועים שהתרחשו על ידי ישראל. הגורם של שבת הוא הבריאה ("שבתו שבת"). בזמננו, אף שהמועדים נקבעים על ידי הלוח הקבוע, הרמב"ן והרמב"ם מסבירים שהלל השני קבע וקידש את החודשים והימים הטובים האלה עד ימות המשיח, כך ששורש הקדושה עדיין באמת על ידי ישראל.
עניין פרטי בכל יום טוב
מלבד הקידוש הכללי של ימים טובים שנמשך מיום טוב ליום טוב, ישנם עוד עניינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלו, כפי עניינו ושורשו. שורש כל העניינים הפרטיים הללו הוא "סדר שסדרה חוכמה עליונה". כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים במהלך הבריאה. יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות, יום כיפור - אלו תהליכים שהיו בזמנם בבריאה על ידי יצירת עם ישראל. התורה נתנה את הכוח שיהיה מחזור שנתי, שתהיה התעוררות מחודשת של אותם אורות שהיו בתהליך הכללי של הבריאה.
וזה מה שהוא אומר: "בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מאין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקיבלו". התולדה של התיקון שהיה בזמן מתן תורה, למשל, מתחדשת היום על ידי מי שמקבל את האור הזה, עמל עליו, שומר את היום טוב ומתכונן אליו. הוא מקבל השראה ממתן תורה. אותו הדבר השראה מיציאת מצרים, מסוכות, מיום כיפור. בכל שנה חוזר אותו התהליך. לפי זה, ההשפעה הפרטית של כל יום טוב היא מפסח לפסח, משבועות לשבועות, מסוכות לסוכות, מיום כיפור ליום כיפור. מתחדש בעם ישראל, ובכל אחד באופן פרטי, תהליך היצירה והבניין של עם ישראל שהיה על ידי יציאת מצרים, מתן תורה וכו'.
הקדושה הייחודית של שבועות - הקשר לספירת העומר
וכעת, נתבונן בעניין הייחודי של שבועות. בעצם שם היום בתורה הוא "חג השבועות". מדוע נקרא כך? כי ספרו ספירת העומר, ספרו שבעה שבועות, כדי להגיע ליום מתן תורה. החינוך מסביר שיציאת מצרים הייתה תכליתה מתן תורה, וישראל צוו לספור להראות את החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף.
השם "חג השבועות" הוא "תליה עצומה מאוד". החג נקרא על שם ההכנה שלו. אתה עושה מההכנה את התוצאה. זה לא שיש יום קבוע מראש (יום מתן תורה), ואנחנו סופרים אליו. הפשטות בפסוקים, כפי שמבארים המהר"ל, עבודת הקודש והזוהר, היא שהקדוש ברוך הוא ציווה את ישראל: "תספרו שבע שבועות, ועל ידי זה שתספרו שבע שבועות, תזכו למתן תורה!". זה יביא אתכם למתן תורה!. מתי זה מתן תורה? מתי שגומרים לספור שבע שבועות. התוצאה היא מהתכלית לספור שבע שבועות.
הספירה היא ספירה של טהרה והתעלות. הזוהר אומר שצריכים להיטהר עוד יותר מיציאת מצרים. זו ספירה כפולה, עבודה של ספירה. עובדים על 49 פנים, 49 שערים. עובדים באופן יסודי על כל ספירה מהשבע, שבע פעמים (7X7=49). על ידי זה מגיעים למתן תורה.
היום החמישים לעומת 49 יום
התורה אומרת "תספרו חמישים יום". אבל למעשה סופרים 49 יום, ועל ידי שסופרים 49, מגיעים ליום החמישים. הפסוק אומר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". רש"י והמפרשים עומדים על כך: "תספרו חמישים יום" - עד ולא עד בכלל, הם 49 יום.
המהר"ל בגבורת השם ובתפארת ישראל, וכך הזוהר ועבודת הקודש, מבארים את הדבר. למה אומרים "תספרו חמישים יום" אם סופרים 49? אומר המהר"ל, אם היה כתוב "תספרו 49 יום ולמחר תקריבו", היה נראה שיום החמישים נבדל לגמרי מ-49 ולא שייך אליהם כלל. אבל הוא שייך אל 49 יום, אף על גב שאין היום החמישים נכנס עמהם במספר הימים. דבר זה נורא עמוק בחכמה. "תספרו חמישים יום" כי זה המשך של הימים ההם. אבל לא סופרים את היום הזה כי הוא נבדל מהימים האלה.
הוא יום לעצמו. המהר"ל מסביר שתורה לא יכלה להינתן עד שיספרו 50 יום. למה 50? "אין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף". לפי כך צריכה הספירה עד 50, "כי אז הוא בא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל". התורה היא משער ה-50 שהוא נבדל מן האדם. לפי כך, מספר ה-50 ראוי למעלה נבדלת שכלית, כי המספר 50 נבדל מן המספר הקודם (49). וראוי לקבל אז את התורה השכלית שהוא נבדל מן הגוף.
היום החמישים הוא לא בכלל 49, כי לא סופרים אותו. הוא נבדל מעצמו כמו השכל שהוא נבדל. אבל מצד שני, הוא לא לגמרי מנותק מהם. אם בכלל לא היו מזכירים 50, היה נראה מנותק. כשאומרים "יום 50", זה אומר שהוא בנוי על ה-49. 49 אנחנו עשינו (ספרנו), אבל את ה-50 אנחנו לא עושים.
עבודת הקודש מסביר זאת בלשון דומה. סופרים 49 יום כדי להמשיך את האורות של 49 שערי בינה. והשער ה-50, שהוא הכתר של כל שאר השערים, אינו צריך למספר התחתונים של הנבראים. כי הוא מתעורר מעצמו להשלים ולהכתיר את התיקון הגמור שנעשה על ידינו. זה סוד "ויהי נועם השם אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו". הנועם העליון ששורה על מעשה ידי התחתונים ומשלימו.
זאת אומרת, אדם סופר, עמל, קונה עוד מדרגה ועוד מדרגה בעבודתו הפרטית. את המדרגה הזאת שקונה על ידי הספירה, קונים בעצמנו על ידי העבודה הפרטית שלנו. וגם את היום של מתן תורה... לא לגמרי אנחנו פועלים אותו. זה כבר השפעה ממנו יתברך.
התורה - מעל הטבע, אך קשורה אליו
התורה היא מעל הטבע. אם הייתה לגמרי מעל הטבע, לא היינו צריכים הכנה שלנו בכלל. אם היינו משיגים אותה בטבע, זה גם לא נכון. התורה היא שכל נבדל, היא לא מהגוף. אבל היא מתחברת אל הגוף. זה הכוח של מתן תורה לישראל. אנחנו עושים הכנה (עמל של 49 יום), וסוף סוף על ידי ההכנה הזאת, תהיה השראה מלמעלה. על ידי 49, חל עלינו ההשראה של ה-50. את ה-50 אנחנו לא סופרים כי לא אנחנו יוצרים אותו. ה-50 הוא מעל הטבע, הוא לא קשור אלינו לגמרי, אבל על ידי 49 אנחנו מגיעים ל-50.
סיכום הייחודיות של שבועות
מתוך כל זה אנחנו מבינים את העניין. יום מתן תורה הוא לא יום מסוים שהיה צריך להיות, ואנחנו סופרים כדי להגיע אליו, ובמקרה זה שבעה שבועות. יום מתן תורה זה מתי שאנחנו ממלאים בעצמנו את כל המדרגות ואת כל המעלות של שבעה שבועות. שזה 49 מעלות שהתורה נכנסה בהם. כשאנחנו מתעלים ומגיעים לדרגה של 50 (הכתר של 49 שערי בינה, כמו שאומר עבודת הקודש), אז חלה ההערה של מתן תורה.
לכן התורה קוראת ליום הזה "חג השבועות", ובפרשת אמור "תספרו חמישים יום והקרבתם". וביום הביכורים. הגמרא קוראת לו "עצרת", שזה נקרא שמתחברים עם הקדוש ברוך הוא ועם ישראל באהבה, וזה על ידי תורה.
הקורבנות המיוחדים - שתי הלחם
מה המצוות המיוחדות בשבועות שקשורות להערה הפרטית של היום הזה? ישנם הקורבנות המיוחדים: שתי הלחם. התורה מדברת על זה בפרשת אמור, לא בפרשת פנחס (שמזכירה את הקורבנות הכלליים ליום טוב). שתי הלחם באים יחד עם שבעה כבשים, פרים ואילים לזבח שלמים. בגמרא יש קורבנות שבאים בגלל הלחם, וקורבנות שבאים בגלל היום. הקורבנות הללו בגלל שתי הלחם קשורים להארה המיוחדת שיש ביום הזה.
כמו שבפסח, ביום הראשון של ספירת העומר, מביאים קורבן העומר משעורים. ועל זה בונים מדרגות. והספירה קרויה ספירת העומר, כי זו ספירה לעומר השעורים, שבונים עליו מדרגות עד שמגיעים ומקריבים "מנחה חדשה להשם" - שתי הלחם מחיטים. השעורים הם מאכל בהמה, והחיטים הם מאכל אדם. עם ישראל היה צריך לעלות מדרגת בהמה לדרגת אדם. הספירה היא ספירת מתן תורה, אבל היא נקראת ספירת העומר, כי אנחנו עולים מדרגות מן העומר עד שאנחנו מתעלים ומתרוממים ומעלים את העומר ל-50 דרגות מעל, ואז יהיה מתן תורה.
התאריך של שבועות
השולחן ערוך אומר שחג השבועות הוא "ביום חמישים לספירת העומר". הביאור הלכה שם אומר שלא נתפרש בתורה תאריך של החודש. הגמרא מפורש אומרת ששבועות יכול לחול בחמישה, שישה או שבעה בסיוון, תלוי בעיבור החודש של ניסן ואייר. מתי מתן תורה? בדיוק מתי שמתחדשת ההארה של מתן תורה, ביום החמישים ליציאת מצרים. כשממלאים את מדרגות שבעת השבועות, ומגיעים למדרגה של 50, של הכתר שמעל 49 שערי בינה, אז תהיה ההערה של מתן תורה.
העניין עם ימי ההגבלה שמשה רבנו הוסיף יום, וזה לכאורה דחה את מתן תורה ליום ה-51 - זה היה בשביל ההערה הראשונה. בשביל ההערה שמתחדשת כל שנה, מספיק 50 יום. האור מתעורר ביום ה-50.
לסיכום, קדושת שבועות, אף שהיא בכלל קדושת יום טוב שהיא למטה מקדושת שבת, קדושתה הייחודית טמונה בכך שהיא אינה קדושה של יום קבוע מראש אלא קדושה שהיא תוצאה והשלמה של עבודתנו והתעלותנו במשך 49 ימי ספירת העומר. זהו היום החמישים, דרגה נבדלת של שכל (התורה), שחלה עלינו כהשפעה מלמעלה, בעקבות הכנתנו ועמלנו. שמו "חג השבועות" והמצווה לספור "חמישים יום" מדגישים את הקשר המהותי הזה לתהליך ההכנה וההגעה לדרגה הנבדלת הזו.
