מפורסמים דברי הגמרא במסכת סוטה (לו:), וברש"י (כאן, בקצרה): תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, ואשת פוטיפר אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי", באותה שעה באתה דיוקנו של יעקב אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב (משלי כ"ט ג') "ורועה זונות יאבד הון". מיד: "ותשב באיתן קשתו" (בראשית מ"ט כ"ד), א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו. וכתבו התוספות (שם), בשם רבינו משה הדרשן, שחז"ל דקדקו כן מן המקרא "ואין איש מאנשי הבית שם בבית" דמשמע דוקא מאנשי הבית לא היה שם, מכלל דאיש אחר שחלוק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם, וזהו דמות דיוקנו של יעקב אביו. ואיתא בירושלמי (פ"ב דהוריות ה"ה), "ויפוזו זרועי ידיו" אמר רב חונה בשם רב מתנה: הרים יוסף את עיניו וראה דמות דיוקנו של יעקב אבינו ומיד נתבטל חשקו לחטוא, רבי אבין אמר אף דמות דיוקנה של רחל ראה שנא' "משם רועה אבן ישראל". ובמדרש (ילקו"ש רמז קמ"ו, והביאו המהרש"א שם) הלשון: שבא הקב"ה ליוסף בדמות אביו יעקב.
והנה העירני ידידי הגאון רבי מיכאל שמואל רביע שליט"א מדוע דוקא יוסף הצדיק זכה שנראתה לו דמות דיוקנו של יעקב בבואו לחטוא כביכול, להפרישו מאיסור, ואילו השבטים הקדושים בשעה שבאו למכור את יוסף, לא נראתה להם דמות דיוקנו של יעקב, והלא עוון מכירת יוסף לכאו' חמור יותר מעוון אשת פוטיפר, וכמ"ש רבותינו ביומא (ט:), שקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. שו"ר בעיון הפרשה (בפרשתן, גיליון רל"ד התשפ"ו) שג"כ הקשו כן
[1]. ואחר דרישה וחקירה מצאתי שקושיא זו מקורה טהור בדברי מרן החת"ס (שבת מט:).
ויש להוסיף שהרי בעוון מכירת יוסף נשתעבדו ישראל במצרים, כמבואר במסכת שבת (י:), ומגילה (טז:), דאמר רב בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ובמדרש תהלים (י', ג'), אמר ר' חנין, אמר הקב"ה לשבטים אתם מכרתם אותו לעבד שנא' (תהלים ק"ה, י"ז) "לעבד נמכר יוסף", חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה בליל הסדר עבדים לפרעה במצרים. וכן פירש רש"י (בפרשתן), עה"פ "אלה תולדות יעקב", אלה יישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל יישוב, סיבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה, עי"ז נתגלגלו וירדו למצרים. וכתבו המפרשים, שמפני שהמכירה היתה ע"י צאן, כדכתיב "וילכו לרעות צאן אביהם בשכם", לפיכך ע"י צאן ירדו למצרים, "כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך". ורבינו יוסף חיים זיע"א בספרו עוד יוסף חי (שמות א'), ביאר שמטעם זה היה השעיבוד מתחילה בפה רך מרצון, ואח"כ בכח, כמו בעוון מכירת יוסף, שהאחים הראו לו מתחילה פנים יפות, ולכן לא נזהר מהם, ואח"כ זרקוהו לבור ומכרוהו. והגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ מאמרים (מאמר מעשי אבות סימן לבנים אות ז'), ביאר טעם עלילות הדם בפסח בכל הגלויות, שהוא דבר מפלאי ההשגחה, כי אין בעלילה זו שמץ אמת, אלא הוא מידה במידה בעוון "ויטבלו את הכתונת בדם". ובמדרש אסתר רבה (פרשה ז') איתא, שאף גזירת להשמיד להרוג ולאבד בימי המן הרשע, היה בעוון מכירת יוסף. וכן ראיתי לאברבנאל במאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא (פרק ד'): "שים את עון בית ישראל עליו", שנענשו בגלות מצרים בית ישראל, שים על ליבך ועיין בו, והוא אומרו "עוון" בלשון יחיד, לרמוז אל עוון מכירת יוסף, שבעבורו נתחייבו כל הגלות. וראה עוד מה שהארכתי בזה בחיבורי "אשכול יוסף" הגדש"פ, (עה"פ "ועבדום וענו אותם"). וא"כ צ"ב מדוע לא נראה דמות דיוקנו של יעקב לשבטים הקדושים בבואם למכור את יוסף הצדיק, למנוע העוון המר הזה וכל גלות מצרים?
[1] והוסיפו להקשות מדוע לא נראתה דמות דיוקנו של יעקב ליהודה במעשה תמר, אך לפענ"ד מיהודה ותמר לק"מ, דלא נחשב מעשה זה לעוון כלל, וכמבואר בראשונים ובמפרשים בכמה דרכים מדוע היה מעשה זה בהיתר גמור, משא"כ מכירת יוסף אף שהשבטים דנו אותו למיתה, וכמו שהארכתי בחיבורי "אשכול יוסף" (ח"א בפרשתן מערכה ג') בי"א ביאורים מכח מה דנו השבטים את יוסף למיתה, מ"מ הלא טעו בהוראתם, וכפי שלבסוף הודו וביקשו את סליחתו, וגם מבואר בחז"ל שעשרה הרוגי מלכות באו לכפר עוון מכירת יוסף, וכנ"ל שכל הגלות בעטיה של עוון מכירת יוסף. שוב ראיתי שקושיא זו שורשה בדברי החת"ס בחי' לשבת ושם הקשה ג"כ מיהודה ותמר, ולהאמור הכל ניחא.