במחילה מכבודו של הבא"ח כי רב הוא, תמוה מאוד מאוד לטעון כך. וגם אין פה "הוכחה גדולה וראיה עצומה", כי מדובר רק במטבע לשון של חז"ל, שדאגו לאמת דבריהם מול האדם הסקפטי. וגם אם נקטו במטבע זה באופן חד פעמי, אין מזה שמץ ראיה שכל השאר הוא משל.
ונראה שגם הבא"ח לא צידד בזה לגמרי אלא כתב "ראיתי מביאים", ותמך דבריהם בעיקר לגבי מעשיות רבב"ח שלגביהם מקובל לומר שאין הם מעשה שהיה אלא רמזים (וכפי שפירש מוהר"ן ע"פ הסוד, ועוד רבים), ואע"פ שהגמ' לא מציינת זאת במפורש.
ונראה שמקורו במהר"ל, בספרו באר הגולה (באר הרביעי פרק א), וזה לשונו:
"ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה. בפרק הדר (עירובין סג א) אמר שם, כי אסור להורות בפני רבו, וחייב מיתה. איתביה, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפני רבו. אמר לה רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. ואמר רבה בר בר חנא, אותו תלמיד יודא בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. ומתרץ, בפניו היה. ומקשה, והא רחוק ממנו ג' פרסאות קאמר. וליטעמיך, שמו ושם אביו למה לי, אלא שלא תאמר משל היה, עד כאן. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל כשמדברים בדברים נפלאים, כמו זה שרבי אליעזר אמר לא יוציא זה שנתו, וכן היה, ויש לעלות על דעת שהיה משל. לכך זכר שם אביו ומקומו, שכך היה באמת, ולא במשל. ואם כן הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל, כמו שפירשו כאן, הם דברי חכמה, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה. וכל שכן כאשר ימצא בדבריהם דברים שנראים חס ושלום שממעטים מכבודו יתברך, שהם דברים נסתרים. והנה נתחיל להביא קצת מדבריהם מה שהוא זר ויותר קשה מאוד, מה ששמענו וראינו בני אדם מתלוננים, וממנו נקח הבחינה על שאר דברים שאין בהם כל כך קושיא". עכ"ל.
אין כאן אמירה כוללנית על כל המעשיות בש"ס שהם משל בעלמא, אלא רק דברים הנראים רחוקים מן הדעת (כמו מעשיות רבב"ח שלא יתכנו במציאות כלל).
גם הצל"ח כתב בהקדמתו "והוא בעצמו הנמשל בענין דברי אגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד והמדרשות, שכולם המה רק משל, ובתוכם צפון אור גדול... ומבלי הקדמת חומר המאמר לפי הנגלה מהאגדה לא היה יכולת בידינו בעולם העליון לשמוע דברי אלקים חיים הגנוזים במאמרי האגדות, ואז נדע ליתן תודה לרבותינו אשר למדונו מאמרי האגדות, ונכיר בטובה הגדולה שהטיבו עמנו קדמונינו בדברי האגדה שהכניסו בתלמוד ובמדרשים", ע"כ.
אבל הוא אינו מתייחס למעשיות שבש"ס אלא לאגדתות (או למעשיות בנוסח רבב"ח), ובוודאי שאינו סובר שכל המעשיות אינם אלא משל.
ובשו"ת תורה לשמה (סימן שס"ח) כתב הבא"ח, "וכמו דאיתא בעירובין דף ס"ג ע"א תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו וכו' ואמר רבב"ח אר"י אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו וכו' ולטעמיך שמו ושם אביו למה לי אלא שלא תאמר משל היה ע"ש הרי סתמא דהש"ס גילה לנו כאן שיש מאמרים בברייתות ומימרות שהם נזכרים בתלמוד ואינם כפשוטם אלא נאמרו דרך משל ואעפ"י שאין פשוטם תמוה כלל וכ"ש במאמרים התמוהים שהם מוכיחים על עצמם ולהכי לא אצטריך לש"ס לאשמעינן על כל מאמר ומאמר בפ"ע והמשכיל יבין מדעתו".
וההבדל בולט וניכר, דבספרו בן יהוידע כתב בשם 'ראיתי מביאים' על כל מעשיות שבתלמוד, והכא כתב "שיש מאמרים ומימרות" שאינם כפשוטם...
וחלילה לנו לתרץ תירוץ אוטומטי על כל מעשה שבגמ' שלא מובן לנו כל צרכו, שלא היה אלא משל. ויש בזה גם פגם גדול באמונת חכמים. בפרט מעשה שהגמ' מספרת לנו כדי שנלמד ממנו הלכה או מוסר, מה יש ללמוד אם מדובר במשל?
וכן ראיתי שהיה מי שרצה לומר על אותו אחד שלא הכיר באשתו שהיא גידמת עד יום מותה, שזה משל וחידה ולא יתכן במציאות...
מי שנשגב מבינתו איך לא הכיר בה שהיא גידמת, יש לחשוב איך ליישב, ואפשר גם להישאר בצ"ע, אבל לומר שלא היה ולא נברא מחמת קושיה?
ויתכן ש"גידמת" אין פירושה לגמרי ללא יד, אלא שהיה חסר לה כף יד, או שהיו חסרות אצבע או שתיים, וידה היתה קטועה באופן שאינו בולט פיזית במישוש היד, אבל למראה עיניים הוא בולט. ובעלה, שהיה שח עיניים, לא ראה זאת כל ימיו.
וראיה לדבר, שהרי במדרש רבה בפרשת נשא אמרו חז"ל "ונתן על כפיה - מכאן שאם היתה גדמת לא היתה שותה", והרמב"ם בהלכות סוטה פסק (פרק ב הלכה ג) פסק "ונתן על כפיה - פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה", וא"כ גידמת הוא שם כולל לאשה עם בעיה פיזית ביד, ואפילו עקומה.
וכן בביאור "עץ יוסף" על המדרש הנ"ל כתב "אם היתה גידמת. קטועת הכף".
ואגב, גם על דברי אגדתא (ולא מעשה שהיה) שהתקשו בהם התוס', הם לא השתמשו בתירוץ האוטומטי והמוזר שמדובר ב"משל".
לדוגמא, בגמ' ראש השנה דף כ"ג, תוס' ד"ה כמה הוו:
"וקשה היאך אפשר שירושלים הויא טבור של א"י שהיא ד' מאות פרסה על ד' מאות לכל צד, הרי מהלך שני מאות לכל צד הרי מהלך עשרים ימים לאחרון שבירושלים ממהלך עשר פרסאות, ועוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום אחד מן המזרח לירושלים והוא קצה א"י".
משמע שהתוס' הבינו האגדתא כפשוטו, שירושלים היא באמצע ארץ ישראל.
וכן בגמ' חגיגה דף י"ב, תוס' ד"ה מסוף העולם:
"וצ"ע למ"ד פרק מי שהיה טמא (פסחים צד. ושם) כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד היכי קיימי כל הני כוכבים הנראין ברקיע וי"מ שעל ים אוקיינוס הן עומדין כדאמרינן בפרקי דר"א כל השיעורים לא נאמרו רק על שאר ימים אבל ים אוקיינוס בוראו יודע מדתו אך במדרש אחר מצינו ששליש ימים שאמר הוי בים אוקיינוס וכן יסד ה"ר בנימין ביוצר שלו זה הים שליש עולמו במאה וששים ושש ועוד סיימו וצריך למימר שאותו מדרש פליג אההיא דפסחים ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ".
וכן בגמ' חגיגה דף י"ד, תוס' ד"ה נכנסו לפרדס:
"כגון על ידי שם, ולא עלו למעלה ממש, אלא היה נראה להם כמו שעלו".
וראיתי שהביאו מספרי ר' יהודה רבינוביץ מעשה בחזו"א שפעם ישב אצל מרן החזון איש רב מקרובי משפחתו, ובתוך הדברים הגיעו לדבר על מעשה דעוג מלך הבשן הנזכר בחז"ל שנטל הר לזרקו על ישראל, והפטיר אותו רב שהסיפר הוא גוזמא בעלמא ולא יתכן שהיה במציאות. החזון איש לא הגיב.
לאחר תקופה הזדמן שוב אותו רב לביתו של החזון איש, ומיד עם בואו הזהיר החזון איש את אנשי ביתו להחביא את היין כדי שלא ייפסל במגעו, כדיין יין של אפיקורס, אותו ר"מ נפגע מאוד ושאל את החזון איש על מה ולמה הוא נוהג בו כך, ענה לו החזון איש בחדות על שזלזלת בדברי חז"ל, אמר לו אותו רב והרי מצאתי שהרשב"א בחידושי אגדות בסוף ברכות אומר ג"כ על מעשה זה שהוא גוזמא ולא יתכן במציאות, ענה לו החזון איש זכותו של הרשב"א לומר זאת, אבל דבריך שנאמרו כך הם מחמת זלזול וחוסר אמונה בדברי חז"ל הקדושים. ע"כ.
למעשה הרשב"א שם לא אומר שזו גוזמא בעלמא, אלא שהסיפור הוא משלים ורמזים. וזה לשונו:
"תחילה אעירך על ענין ההגדות שבאו בתלמוד ובמדרשים. דע כי באו מהם בלשון עמוק לסיבות רבות, כי לעתים תמצאם ז"ל רומזים ענין פשוט מאד או שאין צורך בו כלל, ועם כל זה יוציאו אותו בלשון זר ועמוק מאד, עד שיחשוב המסתכל שיש בענין ההוא סוד או ענין צורך להסתירו, ואינו, רק כי לעתים יוציאו אותם בלשון זר מאד כדי לחדד לבות התלמידים. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים המטילים השיבוש בדברי החכמים בתחילת המחשבה בצאת הדברים מגדר השגתם ושכלם המועט, כענין שכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וכבר ביאר הרב רבי משה ז"ל שתי הכוונות האלה בהגדות הנעלמות בפתיחת פירושי המשנה שלו.
ועוד יש להם סיבה אחרת גילו אותה הם ז"ל בקצת המדרשים, והוא, כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים ומאריכים בדברי תועלת והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים לבהלם ושיתעוררו משנתם. וזו הסיבה מפורשת להם ז"ל במדרש שיר השירים, בפסוק הנך יפה רעיתי, אמרו שם: רבי היה דורש ונתנמם הציבור, ביקש לעוררם ואמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת, והיה שם תלמיד אחד ור' ישמעאל בר' יוסי שמו, אמר: מאן הות כן, אמר ליה: זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל.
על כן כשתמצאני מפרש דברי הגדה ותחשוב כי ממנה יצא ענין דק לדקות לשון ההגדה וזרות דבריה, ואני מפרש אותה שבאה לעניינים פשוטים מאד, אל תגזור שאי אפשר שהעלימו הענין הפשוט ההוא בלשון אחרת, שכבר הראיתיך בעיניך דרכם בהגדות על הצד הזה לצורך.
ומעתה שמע כוונתם ז"ל בהגדה הזו... וכבר ידעת שנמשלו האבות בדברי הנביאים ל"הרים" כאמרו ריב את ההרים.... ואמרו: "משה כמה הוי עשר", כי כן היתה מידתו של משה רבינו ע"ה כמו שנזכר בשבת, ועל ידי כן לקח כל השיעורין בעשר, ולא שיהא צריך לכל השיעורין, אלא מפני סידור המשל כי הוא ממשיל עוג בגדול קומה מאד עד שעקר הר של שלש פרסאות ושמו על ראשו, על כן המשיל שיעור גובה קרסוליו לשלשים אמה, כי כן דרך המשלים לתפוס פרטים נאותים למשל ההוא שרצה בו הכתוב או החכמים, וכן "עקר ואייתיה ברישיה ובעא למשלפיה", כל אלו דברים נאותים לסידור המשל, לא זולת זה. ואמרו בברייתא "הרואה אבן שרצה עוג להשליך על ישראל" שיראה מנגלהו בביאור שהיתה אבן ממש שרצה לזרוק עליהן... ה"אבן" ששנויה בברייתא היא היתה אבן גדולה ממש, וה"הר" רמז לאברהם אבינו עליו השלום כמו שביארתי". ע"כ.
הרשב"א לא מדבר על המעשיות בש"ס (ובוודאי שלא על כולם), אלא מתייחס לדברי אגדתא מוזרים, "לשון זר ועמוק מאוד". וכנראה נראה בעיניו שעקירת הר היא דבר מופרך אפי' לעוג מלך הבשן. אבל בוודאי אין כוונתו שכל מעשה בש"ס (בפרט מעשה עם מוסר השכל) הוא משל ורמז.
[ובגרסה אחרת של הסיפור, החזו"א למד בחברותא עם הגאון ר' נתן שולמן, והגיעו לאיזה דבר אגדה שצריך ליישבו על השכל, מיד הציצו במהרש"א, וכשקראו שמהרש"א כותב משהו בנוסח שדברי הגמ' הם גוזמא, פלט הגרנ"ש אנחה שנשמע כאנחת רווחה, החזו"א הגיב מיד ובחיוך אמר: מען טאר נישט טרינקען דיין ווין ("אסור לשתות את היין שלך"), דהיינו הביע את ביקורתו על אנחת הרווחה של הרנ"ש. לאמור, עד שהמהרש"א לא החליט (לפי דעתו הרחבה) שזו גוזמא, הרגשת אי נוחות. מעקיצה נעימה זו זה הלך ותפח המעשה בשמועת הבריות עד להרחקת היין בפועל].
