ידועים דברי הבית מנוחה בהלכות שבת אות מ"ח שהובא בכה"ח בסי' שי"ט אות קי"ג וז"ל: כלי הנקרא ליברי"ק שעושין בו משקה מעשב הנקרא ט"י ויש לכלי זה שני פיות אחד רחב והשני פיו קצר וסתום ויש בסתימתו נקבים דקין כדי שיעבור מי הט"י דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של הט"י אלא נשארין תוך הכלי ומי הט"י עובר דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נ"ל דבשבת אסור לשפוך מי הט"י דרך פי הקצר המנוקב הנזכר דהוי ליה מסנן מי הט"י דרך פה הנזכר וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיסונן מי הט"י בו הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מיד, ולכן יש ליזהר ולשפוך מי הט"י בשבת דרך פיו השני הגדול ויכול לערות ממנו בנחת לכלי כדי שישארו עשבי הט"י בהליבריק"ו ע"כ. וכ"פ הבא"ח שנה שניה פרשת בשלח אות י"ח, וציין גם לחיי"א כלל ט"ז אות ט' שכתב: כששותין קאווע [קפה] צריכין ליזהר שלא ישפוך כל הצלול מן הקאווע השחוק דהוי כבורר. ומכ"ש כשאינו שותה עכשיו רק שמסנן לבו ביום. ומכ"ש כשמסנן ע"י כלי שיש בו נקבים קטנים, דאסור אפילו כוונתו לשתותו תיכף, ואפשר שחייב ע"כ[1]. ובספר שביתת השבת [בורר סוף אות כ"ט] כתב שהרב יעקב מאיר מו"ץ דמינסק אמר לו שהוא נזהר בזה עי"ש. ובסוף אות מ"ט כתב: וסיפר לי הרב נטע ווייס שבבית הגאון האמיתי מהריל"ד מבריסק זצ"ל לא היו מכינים לש"ק הסענס של הטייא בכלי בפ"ע רק היו משימים את הכל בהבקבוקים הגדולים, ואפשר שהוא גם מחשש בורר וכן אמר לי הגאון מהרי"ח זוננפעלד שליט"א שראוי לכתחלה להזהר בזה ע"כ. וכ"פ בספר אור לציון ח"ב פל"א אות י"א בפשיטות שאין לערות תה מקומקום שהמים שבו מעורבים בעלי תה, בפרט כשיש בו מסננת עי"ש.
ויש לחדד ולהבהיר את דבריהם, שלפי המבואר בשו"ע בסי' שי"ט סי"ד [ע"פ הגמ' בדף קל"ט ע"ב], אם העלים שוקעים בתחתית – אין המים שמעליהם נקראים 'מעורבים' בעלים, ואין איסור לשופכם, בין אם יש מסננת ובין אם אין מסננת. וכל הנידון מתחיל רק כשהעלים מעורבים ואינם משוקעים, שבזה אם יש מסננת הוי בורר 'בכלי' ואסור אפילו לאלתר. ומבחינה מעשית א"א להתיר על סמך זה שהעלים שוקעים, משום שפעמים רבות ע"י הנענוע והשפיכה שוב ושוב – העלים עולים למעלה ומתערבים, ולא ימלט שמישהו באמצע השבת יכשל בזה ללא משים. ועוד דלאו כו"ע דינא גמירי לבדוק בכל פעם האם המים ירדו למטה ומעורבים בעלים או לא, וגם בזה קרוב לודאי שיכשלו. ועוד שפעמים הזרבובית והמסננת מתחילים מלמטה ואז בכל שפיכה בורר מהעלים המעורבים, ולכן אין להתיר מטעם שהמים נמצאים למעלה מהעלים, דזה מתכון למכשול כמעט ודאי.
אלא שכמה אחרונים דנו מטעמים אחרים להתיר, אולם נראה שטעמי ההיתר קשים מאוד וכפי שנבאר בס"ד;
ובמקום אחר הארכתי שהסמ"ג חולק על הר"ן, ולא כמו שהבינו המ"ב והאג"ט [ע"פ פשטות דברי הרמ"א], והטעם של הר"ן הוא משום רוב בני אדם, ואכן רוב בנ"א לא שותים עם העלים, ובודאי שלדבריו זה אסור. אולם הטעם של הסמ"ג הוא כדכתב הלבוש, ולא תלוי ברוב בני אדם. ולכאורה לפ"ז מותר לסנן את העלים, שהרי יכול לסננן בשיניו. אולם דיוק הבה"ל מדברי הסמ"ג שכתב 'קצת' קיסמין נכון הוא, דאם יש הרבה קיסמין או עלים, אין זו נקראת שתיה כלל, ולכן למעשה גם לדעת הסמ"ג אין להתיר בעלי תה.
ובספר קצות השולחן סי' קכ"ה סוף אות כ"א כתב על דברי השביתת השבת הנ"ל, שא"צ לדברי הלבוש הכא, דעלי הטייא לא דמו כלל לקסמין, דאינם פסולת כלל, וכמה פעמים נותנין עלין בתוך הכוס ומערין עליהן מים חמין וכו' ואין קפידא אם יכנסו לתוך פיו ואח"כ ירוק אותם, וגם אם יבלע אחדים מהם אין בכך כלום, ולכו"ע משתתי בלא סינון ושרי עי"ש. אולם כבר הקשה לנכון חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל במכתבו למרן הגרע"י זצ"ל משנת תשי"ז [הובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א אות ג'], וז"ל: שאע"פ שלאחר שימזגו את המים יחד עם התמצית יקרא הטי שאפשר לשתותו, מנ"ל לחשוב שכיון 'שלאחר' נתינת המים לכוס יהיו צלולים יהיה מותר, שמא כיון שבשעה שמניח בכלי את התמצית ואם לא היו הנקבים הם עכורים דילמא אסור וכו'. ודכותיה לסנן מים או יין עכורים מעטים לתוך יין צלולים מרובים נראה שאסור מסי"ד וכו' שנראה להדיא שאע"פ שהטיפות שירדו אם היו יורדים עם קצת השמרים היה אפשר לשתות את היין עכ"ז אסרינן, דאנן אזלינן בתר התחלה עי"ש. ובסי' קכ"ב שם באות ד' הרב עובדיה לא השיבו על טענה זו, אלא חזר על ההיתר הכתוב בקצות השולחן דמשתתי בהכי [שעליו גופא הקשה בסברא חזקה חכם בן ציון הנ"ל]. וגם בשאר ספריו המאוחרים של מרן הגרע"י זצ"ל [יחו"ד ח"ב סי' נ"א, הליכות עולם ח"ד פרשת בשלח, וחזו"ע ח"ד] לא זכר ממכתב וטענה חזקה זו ולא ענה עליה, וצ"ע[2].
נמצא, שאין להתיר את המסננת הנ"ל מטעם 'משתתי בהכי', דהא לרוב בני אדם התה עם העלים 'שבתיון' לא משתתי בהכי, ושייך 'בהם' ברירה 'בכלי'[3].
בשו"ת יחו"ד ח"ב סי' נ"א הביא בתחלה את דברי הקמ"ר שאם קצת בנ"א שותים כך, אף שרוב בנ"א אין שותים ללא סינון – האיסור הוא רק מדרבנן, וכתב שה"ה בנידון דידן של עלי התה עי"ש. אולם לפי מה שביארו האג"ט והשביתת השבת שהבאנו במקום אחר – אין הדברים דומים, דהתם מיירי ביין עם שמרים שהם גוף אחד ואפשר לשתות את 'כל' היין, ולכן מהתורה אין זה בורר. אבל הכא הם ב' דברים נפרדים וגם לא שותים את הפסולת, ולכן ודאי שהברירה כאן היא מהתורה במסננת [אם לא מקבלים את סברות החזו"א והגרשז"א].
עוד כתב שם שאין מקפידים אם יכנסו כמה עלים לתוך כוס התה, ושכ"כ הקצות השולחן עי"ש. וכבר כתבנו לעיל לתמוה על זה שטענה זו כבר דחה לנכון חכם בן ציון אבא שאול בשנת תשי"ז, שמסתכלים לא על העלים שיצאו לכוס אלא על העלים שבתוך הקומקום ששם נעשית הברירה, ושם ודאי שרובא קפדי, שהרי העלים מרובים, ועל טענה זו לא השיב מרן זצ"ל.
ומה שציין לדברי החזו"א – כבר כתבנו שדבריו מחודשים מאוד ונגד כל האחרונים ונגד הסברא הפשוטה.
ובחזו"ע שבת ד' עמ' רכ"ו – רכ"ט חזר על דבריו ביחו"ד הנ"ל, ובעמ' רכ"ט, לאחר שהביא את דברי החזו"א כתב: והאור לציון נמשך אחר הסברא הראשונה של החזו"א ולא שפיל לסיפיה דקרא שמסקנתו להתיר ע"כ. ובמחכ"ת, דבריו תמוהים, שהרי האור לציון לא הזכיר כלל מדברי החזו"א אלא כתב לאסור 'מסברא בעלמא', והסברא היא כמו שכתב בצעירותו בשנת תשי"ז הנ"ל, ועליה לא התייחס מרן זצ"ל כלל.
אין להתיר מטעם דמשתתי בהכי, משום שהמודד הוא כשהעלים בקומקום ולא לאחר שמזגו לכוס, ובקומקום לא משתתי בהכי.
גם מטעם כלי העומד לברירה מידית אין להתיר כיון שאין לסברא זו יסוד בפוסקים, ואדרבה מבואר לא כך בריב"ש ובאחרונים.
וע"כ נראה שאין להשתמש בקומקום שיש בפיו מסננת כשיש בתוכו 'עלי' תה בשבת.
[1] ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' מ"ו כתב שהמ"ב בס"ק נ"ה שחלק על החי"א שאסר אף ברוצה לשתות לאלתר [ללא המסננת אלא בעצם השפיכה מהכלי], ולא כתב שיש לאסור עכ"פ כשיש בפיו מסננת, נראה שחולק על החי"א בזה, וכתב כן לדייק גם מסתימת דברי הערוך השולחן עי"ש. ודבריו צע"ג להתיר איסור דאורייתא כזה בדיוקים קלושים אלו.
[2]
חילוק בגיל הקטן המצטרף לזימון בין שלשה לעשרה: באור לציון ח"ב פי"ג אות י"א כתב: אפשר לצרף קטן מגיל שש שנים לזימון בשלשה, אבל אין לצרף קטן לזימון בעשרה אלא מגיל תשע שנים ומעלה ע"כ. ובספר מאור ישראל ח"ג עמ' ע"ג כתב על דבריו שאין לזה יסוד כלל רק סברת הכרס עי"ש, והעיר הרה"ג מאיר מאזוז זצ"ל בשו"ת מקור נאמן ח"ג עמ' 77 שמרן זצ"ל במחכ"ת שכח דברי עצמו בשו"ת יבי"א ח"ב או"ח סי' י"ג סוף אות י"א שכתב דבזימון בשם טוב להחמיר עד שיהא בן תשע עי"ש.
אונן שאכל במוצ"ש האם מבדיל ביום ראשון או לא. האור לציון בח"ב פכ"ב ס"י כתב לחדש שאונן במוצ"ש שאכל - יכול להבדיל ביום ראשון, משום שאכל 'בהיתר', וכל מה שטעם אינו מבדיל ביום ראשון זהו משום קנס שעשה איסור עי"ש. ובשו"ת יבי"א ח"ט סי' ק"ח בסוף הערה קמ"ג כתב: מ"ש האור לציון בביאורים, שהטעם משום דהא דקי"ל טעם אינו מבדיל, הוא משום קנס, משא"כ באונן שמותר לו לאכול לא שייך קנס וכו', הוא מיותר, וגם אינו צודק עי"ש. אולם כנראה לא זכר ש'ר את מה שהתכתבו ביניהם בשנת תשי"ז לאחר פטירת בתו של חכם בן ציון, והובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א - קכ"ב, ששם חכם בן ציון כתב לו שכך חידש מעצמו בפטירת בתו הנ"ל ועשה מעשה על פי חידוש זה, ושאל את דעתו של הרב עובדיה, והשיב לו שם: דבריו נכונים בטעמם עי"ש. ובודאי שדבריו שנכתבו בעת מעשה לאחר עיון כל הצורך, בשנת תשי"ז, עדיפי טפי מהשגתו בח"ט הנ"ל.
[3] ובספר ילקוט יוסף סי' שי"ט סוף הערה ל"ב הביא את פסק האור לציון בח"ב שאסר אם עלי התה מעורבים, וכתב: ועיין בב"י סוף סי' שי"ט [ד"ה כתב הרא"ש בתשובה וכו'] שכתב, ונ"ל דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוי מישתתי כלל בלא סינון, משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחין דבלא סינון נמי מישתתי "ע"י הדחק" בלאו האי טעמא נמי שרי, דלאו היינו בורר, כמו שנתבאר בסמוך. עכ"ל הב"י. ומשמע לכאורה דכל שבלא הסינון היה שותה ע"י הדחק נמי שרי. ועיין עוד בלבוש הנ"ל שכתב, יין שהוא צלול ומים שהם צלולים, יכול לסנן במשמרת בשבת. ואפילו אם יש בהם קסמין או קשים אין זה בורר, "הואיל ויכולים לשתותם בלאו הכי" וכו', ולפ"ז א"צ לכך שעלי התה ירדו לתחתית וכו' עי"ש.
אולם דבריו צ"ע, דהב"י שם מיירי ב'סודרין', שזה שינוי, ובזה התיר בראוי ע"י הדחק, אבל 'במשמרת' לא התיר כשראוי ע"י הדחק. וכ"כ המ"ב חילוק זה בס"ק ל"ד ומ' עי"ש. וכבר כתבנו לעיל שבין לדעת הר"ן ובין לדעת הסמ"ג [והלבוש] אין לדמות לעלי תה 'מרובים' בתוך התיון עי"ש.
ויש לחדד ולהבהיר את דבריהם, שלפי המבואר בשו"ע בסי' שי"ט סי"ד [ע"פ הגמ' בדף קל"ט ע"ב], אם העלים שוקעים בתחתית – אין המים שמעליהם נקראים 'מעורבים' בעלים, ואין איסור לשופכם, בין אם יש מסננת ובין אם אין מסננת. וכל הנידון מתחיל רק כשהעלים מעורבים ואינם משוקעים, שבזה אם יש מסננת הוי בורר 'בכלי' ואסור אפילו לאלתר. ומבחינה מעשית א"א להתיר על סמך זה שהעלים שוקעים, משום שפעמים רבות ע"י הנענוע והשפיכה שוב ושוב – העלים עולים למעלה ומתערבים, ולא ימלט שמישהו באמצע השבת יכשל בזה ללא משים. ועוד דלאו כו"ע דינא גמירי לבדוק בכל פעם האם המים ירדו למטה ומעורבים בעלים או לא, וגם בזה קרוב לודאי שיכשלו. ועוד שפעמים הזרבובית והמסננת מתחילים מלמטה ואז בכל שפיכה בורר מהעלים המעורבים, ולכן אין להתיר מטעם שהמים נמצאים למעלה מהעלים, דזה מתכון למכשול כמעט ודאי.
אלא שכמה אחרונים דנו מטעמים אחרים להתיר, אולם נראה שטעמי ההיתר קשים מאוד וכפי שנבאר בס"ד;
האם שייך להתיר מדין 'משתתי בהכי'
בספר כה"ח פלאג'י סי' ל"א אות כ"א הביא בקצרה את דברי הבית מנוחה וכתב: ובמקום אחר השבתי על דבריו ואכמ"ל עי"ש. ולא פירש שיחתו. ובספר שביתת השבת באות כ"ט כתב שלא ראינו נזהרים בזה וצ"ע עי"ש. ובאות מ"ט כתב: ואפשר מה שנוהגין להקל בזה משום דמשתתי הכי גם בעוד העלין שם ע"י שיסנן בשניו, וכמש"ל במלאכת מרקד אות י"א בשם הלבוש, אבל לפי פירוש הב' שם יהיה אסור בזה עי"ש. והיינו, שהרמ"א בס"י העתיק את דברי הסמ"ג שמים שיש בהם קיסמין דקין מותר לסנן במשמרת הואיל וראויין לשתותן בלאו הכי. וביאר הלבוש בסט"ז: משום דאפשר למשתי אותו המשקה 'ע"י הדחק' בעוד הקשין והקסמין בתוכם והיה יכול לסנן המשקה בדרך שתיה בין שיניו עי"ש, ולפ"ז גם כאן יכול לסנן את העלים בין שיניו. אולם האג"ט שהביא שם תמה עליו, וכתב שפירוש הוא כפשוטו הואיל 'ורוב בני אדם' אינן מקפידין על הקיסמין אינו מלאכה עי"ש. וכן מתבאר מדברי המ"ב בס"ק ל"ה שכתב: איתא בסמ"ג 'קצת' קסמין, והכונה דאלו היו הרבה אין ראוי לשתות כך 'לרוב בני אדם בלי סינון' עי"ש, ונראה ביאורו כפי שכתב האג"ט, דאינו מטעם 'הסינון בין השיניים', אלא מטעם שלא מקפידים על הסינון כיון שזה 'קצת' קסמין 'דקין', וא"כ שפיר כתב השביתת השבת שלפירוש זה אין היתר להשתמש במסננת הנ"ל, דהא רוב בנ"א מקפידין שלא לשתות בלי הסינון, אע"פ שיכולים ע"י הדחק לסנן את העלים.ובמקום אחר הארכתי שהסמ"ג חולק על הר"ן, ולא כמו שהבינו המ"ב והאג"ט [ע"פ פשטות דברי הרמ"א], והטעם של הר"ן הוא משום רוב בני אדם, ואכן רוב בנ"א לא שותים עם העלים, ובודאי שלדבריו זה אסור. אולם הטעם של הסמ"ג הוא כדכתב הלבוש, ולא תלוי ברוב בני אדם. ולכאורה לפ"ז מותר לסנן את העלים, שהרי יכול לסננן בשיניו. אולם דיוק הבה"ל מדברי הסמ"ג שכתב 'קצת' קיסמין נכון הוא, דאם יש הרבה קיסמין או עלים, אין זו נקראת שתיה כלל, ולכן למעשה גם לדעת הסמ"ג אין להתיר בעלי תה.
ובספר קצות השולחן סי' קכ"ה סוף אות כ"א כתב על דברי השביתת השבת הנ"ל, שא"צ לדברי הלבוש הכא, דעלי הטייא לא דמו כלל לקסמין, דאינם פסולת כלל, וכמה פעמים נותנין עלין בתוך הכוס ומערין עליהן מים חמין וכו' ואין קפידא אם יכנסו לתוך פיו ואח"כ ירוק אותם, וגם אם יבלע אחדים מהם אין בכך כלום, ולכו"ע משתתי בלא סינון ושרי עי"ש. אולם כבר הקשה לנכון חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל במכתבו למרן הגרע"י זצ"ל משנת תשי"ז [הובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א אות ג'], וז"ל: שאע"פ שלאחר שימזגו את המים יחד עם התמצית יקרא הטי שאפשר לשתותו, מנ"ל לחשוב שכיון 'שלאחר' נתינת המים לכוס יהיו צלולים יהיה מותר, שמא כיון שבשעה שמניח בכלי את התמצית ואם לא היו הנקבים הם עכורים דילמא אסור וכו'. ודכותיה לסנן מים או יין עכורים מעטים לתוך יין צלולים מרובים נראה שאסור מסי"ד וכו' שנראה להדיא שאע"פ שהטיפות שירדו אם היו יורדים עם קצת השמרים היה אפשר לשתות את היין עכ"ז אסרינן, דאנן אזלינן בתר התחלה עי"ש. ובסי' קכ"ב שם באות ד' הרב עובדיה לא השיבו על טענה זו, אלא חזר על ההיתר הכתוב בקצות השולחן דמשתתי בהכי [שעליו גופא הקשה בסברא חזקה חכם בן ציון הנ"ל]. וגם בשאר ספריו המאוחרים של מרן הגרע"י זצ"ל [יחו"ד ח"ב סי' נ"א, הליכות עולם ח"ד פרשת בשלח, וחזו"ע ח"ד] לא זכר ממכתב וטענה חזקה זו ולא ענה עליה, וצ"ע[2].
נמצא, שאין להתיר את המסננת הנ"ל מטעם 'משתתי בהכי', דהא לרוב בני אדם התה עם העלים 'שבתיון' לא משתתי בהכי, ושייך 'בהם' ברירה 'בכלי'[3].
האם שייך להתיר מדין שאין זה 'כברה ממש' אלא דין 'יד' יש לכלי זה
החזו"א בסי' נ"ג ד"ה מן האמור נלמד, לאחר שכתב בתחלה לאסור בזה, כתב: ומיהו אפשר שאין כאן שימוש בכברה ממש אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי, רק כדין ברירה ביד דמותר שנוטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מיד ע"כ. וכבר כתבו תלמידיו שכך היה נוהג למעשה בביתו, אף שכתב זאת בדרך 'אפשר' – עיין מה שציין הפסקי תשובות בסי' שי"ט הערה 316. אולם סברא זו צ"ע, וכפי שנתקשו בה רבים – עי' בספר ארחות שבת פ"ג הערה ע"ט, וכל גדולי האחרונים הנ"ל פשיטא להו שזהו איסור גמור, ובפשטות זהו איסור דאורייתא ממש של כלי שעומד לברירה. וכבר כתב תה"ד הידוע בסי' נ"ז: אפס הואיל וכתב בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה עי"ש, אף שהאיסור הוא 'כנגד סברת הלב' וכפי שכתב שם, וכ"ש כאן שהוא להיפך, שההיתר הוא כנגד סברת הלב, שיש סברא פשוטה שזה כן נקרא בורר בכלי, וכך דעת רוב האחרונים, ולדון מסברא בעלמא [שאינה ברורה כלל] נגד כל האחרונים בחשש דאוריתא – קשה הרבה יותר מדינא דתה"ד הנ"ל.האם שייך להתיר מדין כלי העומד לברירה לצורך 'מיידי' אינו חשוב כלי
כתב השש"כ בפ"ג הערה ק"מ: ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דכלי המיוחד לברור לצורך מידי בלבד, אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי, ולכן מותר לשפוך תמצית תה דרך מסננת שבפי התיון, או להוציא שקית תה מן הכוס, הגם שטיפות תמצית התה מטפטפות מן השקית, וכמו שמותר לברור ביד משום טעמא דדרך אכילה בכך, וכמו שמותר לקלוף בסכין אפילו פסולת מתוך אוכל, וכעי"ז מובא סי' שכא סע' יב בביה"ל ד"ה מידי, דכמו שמותר לברור ביד סמוך לאכילה מטעם דדרך אכילה בכך, כך מותר לחתוך בכלי סמוך לאכילה, ולא אסר משום טוחן, והה"נ בני"ד דשרי ע"י כלי אשר בשום אופן אין בוררין בו אלא לשימוש מידי וכו'. אולם בח"א כלל טז סי' ט חושש גם בכה"ג וכתב דאפשר דגם חייב, וכן בעוד אחרונים, וצ"ע ע"כ. ומה שהקשה השש"כ מהחי"א – לעיל הבאנו שעוד רבים מהאחרונים כתבו כדבריו, ולפ"ז תגדל התימה לחלוק בסברא בעלמא על כל האחרונים הנ"ל בחשש איסור דאוריתא של ברירה בכלי 'המיוחד'. וכל הראיות שהביא אינם על כלי 'המיוחד לברירה', ואין מהם ראיה להתיר בתיון. וביותר, שבשו"ת מגדנות אליהו ח"ג סי' מ"ח הקשה על חילוקו של הגרשז"א מדברי הריב"ש הידועים בסי' קפ"ד שכתב לגבי גרידת גבינה וכדומה בפומפיה, שביו"ט מותר, ושונה מריחיים של פלפלין שאסור, וז"ל: אלא שבזה אפשר לחלק דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן 'הרבה ביחד' ומשום הכי דמי לעובדין דחול, 'אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו'. ומ"מ נראה שאפילו בי"ט צריך לעשות איזה שנוי וכו', 'אבל בשבת נראה שאסור בלי ספק' עי"ש, הרי שגם בפומפיה שטוחנים בה 'לשעתו' אסר בכלי המיוחד, וכתב המגדנות אליהו: ושאלתי זאת להגאון הנ"ל בעצמו והודה לי עי"ש. וא"כ נוספה ראיה ברורה מהריב"ש כנגד סברא זו, ולא רק דברי האחרונים, ולכן גם על סברא זו א"א לסמוך, בפרט לא בחשש דאוריתא.משא ומתן בדברי מרן הגרע"י זצ"ל בענין זה
בשו"ת יחו"ד ח"ב סי' נ"א הביא בתחלה את דברי הקמ"ר שאם קצת בנ"א שותים כך, אף שרוב בנ"א אין שותים ללא סינון – האיסור הוא רק מדרבנן, וכתב שה"ה בנידון דידן של עלי התה עי"ש. אולם לפי מה שביארו האג"ט והשביתת השבת שהבאנו במקום אחר – אין הדברים דומים, דהתם מיירי ביין עם שמרים שהם גוף אחד ואפשר לשתות את 'כל' היין, ולכן מהתורה אין זה בורר. אבל הכא הם ב' דברים נפרדים וגם לא שותים את הפסולת, ולכן ודאי שהברירה כאן היא מהתורה במסננת [אם לא מקבלים את סברות החזו"א והגרשז"א].
עוד כתב שם שאין מקפידים אם יכנסו כמה עלים לתוך כוס התה, ושכ"כ הקצות השולחן עי"ש. וכבר כתבנו לעיל לתמוה על זה שטענה זו כבר דחה לנכון חכם בן ציון אבא שאול בשנת תשי"ז, שמסתכלים לא על העלים שיצאו לכוס אלא על העלים שבתוך הקומקום ששם נעשית הברירה, ושם ודאי שרובא קפדי, שהרי העלים מרובים, ועל טענה זו לא השיב מרן זצ"ל.
ומה שציין לדברי החזו"א – כבר כתבנו שדבריו מחודשים מאוד ונגד כל האחרונים ונגד הסברא הפשוטה.
ובחזו"ע שבת ד' עמ' רכ"ו – רכ"ט חזר על דבריו ביחו"ד הנ"ל, ובעמ' רכ"ט, לאחר שהביא את דברי החזו"א כתב: והאור לציון נמשך אחר הסברא הראשונה של החזו"א ולא שפיל לסיפיה דקרא שמסקנתו להתיר ע"כ. ובמחכ"ת, דבריו תמוהים, שהרי האור לציון לא הזכיר כלל מדברי החזו"א אלא כתב לאסור 'מסברא בעלמא', והסברא היא כמו שכתב בצעירותו בשנת תשי"ז הנ"ל, ועליה לא התייחס מרן זצ"ל כלל.
סיכום
גדולי האחרונים אסרו להשתמש בתיון שיש בפיו מסננת משום חשש בורר דאוריתא בכלי המיוחד לברירה, וכך פשטות הסברא והסוגיות.אין להתיר מטעם דמשתתי בהכי, משום שהמודד הוא כשהעלים בקומקום ולא לאחר שמזגו לכוס, ובקומקום לא משתתי בהכי.
גם מטעם כלי העומד לברירה מידית אין להתיר כיון שאין לסברא זו יסוד בפוסקים, ואדרבה מבואר לא כך בריב"ש ובאחרונים.
וע"כ נראה שאין להשתמש בקומקום שיש בפיו מסננת כשיש בתוכו 'עלי' תה בשבת.
[1] ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' מ"ו כתב שהמ"ב בס"ק נ"ה שחלק על החי"א שאסר אף ברוצה לשתות לאלתר [ללא המסננת אלא בעצם השפיכה מהכלי], ולא כתב שיש לאסור עכ"פ כשיש בפיו מסננת, נראה שחולק על החי"א בזה, וכתב כן לדייק גם מסתימת דברי הערוך השולחן עי"ש. ודבריו צע"ג להתיר איסור דאורייתא כזה בדיוקים קלושים אלו.
[2]
עוד מקומות שמרן הגרע"י זצ"ל לא זכר בזקנותו דברים שהסכים לדעת חכם בן ציון בצעירותו
חילוק בגיל הקטן המצטרף לזימון בין שלשה לעשרה: באור לציון ח"ב פי"ג אות י"א כתב: אפשר לצרף קטן מגיל שש שנים לזימון בשלשה, אבל אין לצרף קטן לזימון בעשרה אלא מגיל תשע שנים ומעלה ע"כ. ובספר מאור ישראל ח"ג עמ' ע"ג כתב על דבריו שאין לזה יסוד כלל רק סברת הכרס עי"ש, והעיר הרה"ג מאיר מאזוז זצ"ל בשו"ת מקור נאמן ח"ג עמ' 77 שמרן זצ"ל במחכ"ת שכח דברי עצמו בשו"ת יבי"א ח"ב או"ח סי' י"ג סוף אות י"א שכתב דבזימון בשם טוב להחמיר עד שיהא בן תשע עי"ש.
אונן שאכל במוצ"ש האם מבדיל ביום ראשון או לא. האור לציון בח"ב פכ"ב ס"י כתב לחדש שאונן במוצ"ש שאכל - יכול להבדיל ביום ראשון, משום שאכל 'בהיתר', וכל מה שטעם אינו מבדיל ביום ראשון זהו משום קנס שעשה איסור עי"ש. ובשו"ת יבי"א ח"ט סי' ק"ח בסוף הערה קמ"ג כתב: מ"ש האור לציון בביאורים, שהטעם משום דהא דקי"ל טעם אינו מבדיל, הוא משום קנס, משא"כ באונן שמותר לו לאכול לא שייך קנס וכו', הוא מיותר, וגם אינו צודק עי"ש. אולם כנראה לא זכר ש'ר את מה שהתכתבו ביניהם בשנת תשי"ז לאחר פטירת בתו של חכם בן ציון, והובא בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קכ"א - קכ"ב, ששם חכם בן ציון כתב לו שכך חידש מעצמו בפטירת בתו הנ"ל ועשה מעשה על פי חידוש זה, ושאל את דעתו של הרב עובדיה, והשיב לו שם: דבריו נכונים בטעמם עי"ש. ובודאי שדבריו שנכתבו בעת מעשה לאחר עיון כל הצורך, בשנת תשי"ז, עדיפי טפי מהשגתו בח"ט הנ"ל.
[3] ובספר ילקוט יוסף סי' שי"ט סוף הערה ל"ב הביא את פסק האור לציון בח"ב שאסר אם עלי התה מעורבים, וכתב: ועיין בב"י סוף סי' שי"ט [ד"ה כתב הרא"ש בתשובה וכו'] שכתב, ונ"ל דלא איצטריך להאי טעמא אלא בתולעים דלא הוי מישתתי כלל בלא סינון, משום דאיכא למיחש שמא יבלע אחד מהם דאסור, אבל אם היו קשין וקמחין דבלא סינון נמי מישתתי "ע"י הדחק" בלאו האי טעמא נמי שרי, דלאו היינו בורר, כמו שנתבאר בסמוך. עכ"ל הב"י. ומשמע לכאורה דכל שבלא הסינון היה שותה ע"י הדחק נמי שרי. ועיין עוד בלבוש הנ"ל שכתב, יין שהוא צלול ומים שהם צלולים, יכול לסנן במשמרת בשבת. ואפילו אם יש בהם קסמין או קשים אין זה בורר, "הואיל ויכולים לשתותם בלאו הכי" וכו', ולפ"ז א"צ לכך שעלי התה ירדו לתחתית וכו' עי"ש.
אולם דבריו צ"ע, דהב"י שם מיירי ב'סודרין', שזה שינוי, ובזה התיר בראוי ע"י הדחק, אבל 'במשמרת' לא התיר כשראוי ע"י הדחק. וכ"כ המ"ב חילוק זה בס"ק ל"ד ומ' עי"ש. וכבר כתבנו לעיל שבין לדעת הר"ן ובין לדעת הסמ"ג [והלבוש] אין לדמות לעלי תה 'מרובים' בתוך התיון עי"ש.