אני רוצה להתייחס לשאלה שהועלתה בשלבים מוקדמים יותר של הדיון: בחורה יר"ש של"ע נולדה למשפחה לא טובה - מה יכולה לעשות?
אכן השאלה נוגעת ללב, ומציגה טרגדיה לא נעימה וכואבת, אבל ראוי להסתכל לשורשי הבעיה.
זה בעיה מודרנית, אף אחד מרבותינו ואבותינו לא התמודד עימה, ועיון קל מגלה את הסיבה, מעולם לא היה אירוע של אדם שמנסה להיכנס למקום שאינו מתאים לו מבחינה רוחנית - וסיבותיו מעוררות חשד. מי שנכנס לשעריה של ישיבת החתם סופר, או הבן איש חי, או הרשב"א - מעולם לא היה חשוד בחוסר יראת שמים או חוסר כנות, עצם זה שהוא הגיע לכאן, הנכונות שלו לבוא בשעריה של הישיבה ולקבל את תורת ראש הישיבה – כבר הוכיח שכוונותיו טובות, לא היה מקום או טעם לבדוק בציציותיו.
כמובן שגם לזה היו חריגות, אבל שום חריגה לא דומה לתופעה המהממת שקורת לנגד ענינו בדור האחרון. אלפי ועשרות אלפים שרוצים להגיע למוסד שגדול עליהם, שלא מתאים לכוונותיהם ולהשקפותיהם, ונמצא כמה וכמה רמות מעל מה שהם תופסים מעצמם – ועדיין רוצים בכל מאודם להתקבל אליו.
ראש ישיבה חשובה יכול להיות בטוח שאם ינקוט מדיניות של 'כל מבקש ה' יבוא אל משה' ימצא את עצמו מתמודד עם אלפים שיבואו לישיבה רק כדי לאכול לשתות ולהשוויץ שהם לומדים בפוניבז', מאור התורה או רש"י, הסטיגמה הזו שבאה במובהק מחוץ לבית המדרש, מאנשים שלא טעמו טעם תורה ויראה ורק רוצים להצטרף לגל ההצלחה התורני – היא זו שמעכירה את כל אופיו של הרישום וקבלת התלמידים למוסדות.
ברור שמאז ומעולם היו ישיבות שדגלו בסינון תלמידים מול ישיבות שפתחו את שעריהם, והמחלוקת העתיקה בין רשב"ג לר"א תוכיח, אבל שם כמו שם סמכו על השכל הישר ותחושת המיצוי העצמי שתשליך אחר כבוד כל מי שלא יתאים לישיבה, רוחה וסיגנונה.
החיצוניות הזו הולידה שורת טרגדיות נוראית, ושלחה את מנהלי המוסדות להתמודד בקרקע איומה, כשהם צריכים לשלוח החוצה אנשים שהם יודעים בוודאות שיש בניהם כאילו שיהיו למאורות גדולים – פשוט כי זה הדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות עכשיו.
אם תשאל את דעתי אותה תלמידה אומר לה שאכן, היא מתמודדת בשדה קשה, שמציאות והטבע האנושי המקולקל עיצבו, ואם היא רוצה לנצח שתשים לב שבראש כל מוסד חינוכי (עכ"פ ברובם הגדול) עומדים אנשים שלקחו את מקצוע החינוך כשליחות. שרוצים באמת ובתמים שהיא תזכה לגדול ולהתעלות כשאיפתה הטהורה, מה שהיא צריכה זה לעקוף את המערכת, להכיר את האנשים הרלוונטיים הכרות אינטימית ולא אמצעית, שיהיה לה רבנית \מורה \שכנה \ סתם דמות דגולה שמלווה אותה ומאמינה בה, וכשהיא תלך למנהלי המוסדות – שמכירים אותה ומאמינים בה – הם יאמינו בך, וכשהם יאמינו בך באמת שום דבר לא יעצור אותך.
זו בהחלט טרגדיה, אבל האשמים בה אינם מנהלי המוסדות שעושים בדיוק מה שהם יכולים, האשמים בה הם אנחנו, אנשי הכבוד והסטיגמה, אלו שמוכנים לשרוף את נעוריהם \ חייהם \חיי בניהם \ תלמודם – רק כדי שידעו שבעיני החברה החיצונית והחלולה יש להם 'מעמד', ישיבה חשובה או מוסדות טובים. גאווה גאווה גאווה. מלא כל הארץ כבודה.
ואסיים בקריאתו של הנביא: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא!".
