לחצו כאן – תרומה לשמואל

חסרה נחמת כל, כי יאוש צמח בלבותם, ונעקד בם עקוד

אלישמע

חבר קבוע
הצטרף
10/4/25
הודעות
843
אני פותח אשכול, בנושא קצת רגיש - אבל לדעתי נחוץ ביותר.

העוון הידוע שהרבה נכשלים בו, והרבה שואלים את עצמם מספר שאלות שראויות לליבון (נתקלתי באחד כזה לאחרונה, ולכן החלטתי להעלות).

התסכול

א.
חז"ל אומרים (יומא ח ט): "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ע"כ. והחטא הזה שהוא חזק מאד וממכר וקשה ליגמל ממנו, א"כ הנכשל בו הוא בבחי' 'האומר אחטא ואשוב' שאין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ב. כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב-ג): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ", ע"כ. ולפי זה, ננעלו דלתות התשובה מהחוטא הזה, כיון שיודע שיכשל שוב.

ג. כתב הזה"ק (ויחי ריט ע"ב): "לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה, בר מהאי", ע"כ. הרי שאין לעון זה תשובה.

ד. מפורסם בשם המקובלים שכל תורתו הולכת לסט"א.

ומעתה למה להתאמץ ולחזור בתשובה, ומה התועלת בלימוד התורה, אחר שבלא"ה לא יועיל והכל ילך לסט"א, עדיף להמשיך וליהנות ולא לרשת תרתי גהינם.

אבל באמת זו טעות. ונחלק זאת לארבעה חלקים (א' האומר אחטא ואשוב. ב' עד שיעיד עליו יודע תעלומות. ג' לחטא זה אין תשובה. ד' תורתו הולכת לסט"א).

האומר אחטא ואשוב.

"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב" אין הכוונה "לחוטא ונכשל חוטא ונכשל", אלא הכוונה לאדם שאומר בכוונה תחילה 'אעשה חטא' ואח"כ אחזור עליו בתשובה.
הנכשלים בחטא הנ"ל, אינם אומרים זאת, אלא להיפך הם אומרים 'הלואי ויכולתי להתגבר', וגם כשנכשלים, לבם כואב להם מאד. ופעמים רבות גם מנסים את כוחם להתגבר, וכשקרה והצליחו הם שמחים בכך, וכשנכשלו הם כואבים. זה ודאי לא בבחינת 'האומר אחטא ואשוב'.

גם הסיפא "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אין פירושה "אין מקבלין אותו בתשובה", אלא פירושה "מקשים עליו את הדרך לעשות תשובה". כלומר מגלגלים שהוא פשוט לא יספיק לעשות תשובה. משמע, שאפי' זה שחטא ע"מ לשוב, לוּ יתאמץ מאד ויצליח לעשות תשובה, תשובתו תתקבל. וא"כ כ"ש בנידון שלנו.

בא וראה שאפי' על המשך המשנה שם, "אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר", ששם לכאו' הוא מפורש שאפי' אם יצום ויעשה תשובה, לא יתכפר. עכ"ז כתב הרמב"ם בפיה"מ "האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר, כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולפיכך לא יעזרהו ה' שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום", ע"כ. הרי שאם יתאמץ ויצליח לעשות תשובה, תשובתו תתקבל. וא"כ כ"ש בנידו"ד שהוא אפי' לא בבחי' "אין מספיקין" (וכ"ש שאינו בבחינת "אין מכפר") שאם יחזור בתשובה, תשובתו תתקבל. (גם תדקדק בדברי הרמב"ם, 'אין יוה"כ מכפר, כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. ע"כ. הרי להדיא, שהפשט ב'אין מספיקין בידו לעשות תשובה' הוא, שאין מסייעין אותו מלמעלה, אך לא שאם יתאמץ לא יקבלוהו).

גם דברי הברטנורא שם, "אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימני אין מספיקין בידו וכו', שכיון שעבר עבירה ושנה בה שוב אינו פורש ממנה לפי שדומה עליו היתר", ע"כ. אינם דומים לענייננו, שם מדובר באדם שיודע שהוא חוטא, ובכ"ז חוטא מרצון על סמך התשובה שיעשה אח"כ, אחד כזה יכול להיות לו כהיתר עד שלא יפרוש כלל. אבל אדם שלא ידע שזה אסור (כמו שהרבה לא יודעים זאת), או אדם שלא רוצה לחטוא, רק הוא הולך בעל כרחו נטול חושים בגלל גודל התאוה וחוטא, ואח"כ הוא מלא מרירות וכאב על מה שעשה. או אדם שחשב שלא תועיל לו התשובה ולכן המשיך, כל אלו א"א לומר עליהם שנעשה להם כהיתר עד שלא יפרשו יותר. ובמציאות אנו רואים שהם מנסים להינצל מהחטא הזה. לכל היותר הם לא פורשים בגלל שקשה להם, ולא בגלל שהם חושבים שזה מותר. ואדם כזה שחוזר בתשובה ומתחרט, אלא שיודע שמחר יפול שוב, ודאי לא שייך לכל זה, רק שייך לטענה הבאה מדברי הרמב"ם בהל' תשובה. ועל כך אי"ה בחלק הבא.
 
עד שיעיד עליו יודע תעלומות

מה שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב הל' ב-ג): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ", ע"כ.

אמת שדברי הרמב"ם קשים מאד, ולכאו' נועלים דלתות התשובה בפני חטא גדול כזה בו התאוה חזקה וגוברת ביותר. אבל, ברצוני לצטט מדברי הרב דסלר (קונ' 'תטהרו' עמ' ל-לא) וז"ל...

בהשקפה ראשונה נראה מדברי הרמב"ם, שעזיבת החטא והחרטה צריכים להביא את האדם לידי מצב שבו הוא מובטח לגמרי שלא יחטא עוד בחטא זה, עד שאפילו הקב"ה שחותמו אמת יכול להעיד עליו בבירור שלא יחטא עוד לעולם. ולא עוד, אלא שרק זוהי התשובה, וכל זמן שלא הגיע לידי כך, עדיין אין תשובתו תשובה, אין עזיבתו עזיבה ואין חרטתו חרטה.

ובכן, חושב לו אדם לעצמו, וכי תשובתי בשנה שעברה עמדה בתנאים אלו... ומה לי ולצרה הזאת...

אבל הבה ונתבונן:

וכי יעלה על הדעת לומר שבעל תשובה הוא מעתה משולל מכח הבחירה ??

האם עליו לא נאמר "אל תאמן בעצמך עד יום מותך"??

היתכן שמצות התשובה אשר נתחייב בה האדם היא עד כדי לסלק מעצמו את כח הבחירה לצמיתות??

וכי ביד האדם לעשות זאת?!


- ואני הקטן מוסיף, הרי מצות התשובה שייכת גם על חטא בשוגג, וחטא בשוגג פירושו, או שהאדם לא ידע שהיום שבת, או שלא ידע שמעשה פלוני אסור לעשותו בשבת. ומעתה היאך אפשר להגיד שיעיד עליו יודע תעלומות שלעולם לא ישכח שהיום שבת ??? -

כאן מביא הרב דסלר מהלך ראשון שאינו נוגע כ"כ לענייננו, ואני מדלג עליו ועובר למהלך השני...

מהלך נוסף נמצא בדברי הגאון בעל "נתיבות המשפט" שביאר את דברי הרמב"ם באופן פשוט ונפלא מאד. וכך כתב:

נראה פשוט, כי האדם מקודם עשותו העבירה, הוא שוה בבחירתו לטוב או לרע, אבל אחר עשותו החטא, שורה עליו רוח טומאה ומלפפתו עד שמחטיא שנית, וכו'. ולזה אמר, שישוב כל כך עד שיעיד עליו יודע תעלומות - פירוש שכבר סר החטא מדעתו עד שמכח העבירה לא ישוב עליו, רק הוא בבחירה שוה כמקודם.

ולדבריו מדוייק מאד לשון הרמב"ם במה שכתב "ויעיד עליו יודע תעלומות", ולא כתב "שיעיד עליו יודע עתידות", כי אין הרמב"ם מדבר כאן מצד ידיעת העתיד, שהקב"ה יודע אם בעתיד יחטא האדם או לא, כי זה אינו נוגע לעשיית התשובה של ההוה, וגם אם בעתיד יחטא שוב ח"ו, אין זו סיבה לפגום בתשובה שעושה עכשיו, אלא הרמב"ם מדבר על ידיעת ההוה, שהקב"ה יודע את מעמקי הלב של האדם, והוא יכול להעיד אם באמת כעת בתשובתו עזב האדם את חטאו לגמרי, וקיבל על עצמו בלב שלם שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם.

ומעתה אין מקום ליאוש ודכדוך, והרגשת חוסר אונים התוקפת הרבה פעמים את האדם כשמתעורר לעשות תשובה, כשהוא נזכר בכל הפעמים שקיבל על עצמו לשוב בתשובה שלימה ולבסוף טפחה המציאות על פניו, ונשאר כמו שהיה (עכ"פ כך הוא סבור).

כי ראשית יבדוק האדם את עצמו באותם הדברים שהוא לקוי בהם, מה הם החלקים הקלים שבהם יוכל לקבל על עצמו קבלה אמיתית וכנה [בלי נדר], וכפי שנתבאר באריכות בפרק ראשון, והרי יוכל לעזוב את חטאו באותם החלקים עזיבה גמורה, עד שיעיד עליו הקב"ה שיודע את התעלומות שבליבו - שאכן קיבל על עצמו בלב שלם שלא ישוב עוד לחטא זה לעולם, ושלא נשאר בו שום רושם מהחלקים האלו של החטא, ואז יזכה מיד לכפרה גמורה על אותם החלקים, וכמו שהארכנו שם.

אמנם כאן עלינו לברר היטב, מה היא קבלה אמיתית בלב שלם, וכיצד מגיעים לזה. כי דעת לנבון נקל, שכדי שיעיד עליו יודע תעלומות, לא די בהחלטה הבאה ממחשבה של רגע אחד, מתוך איזו התרגשות חולפת, כי כדי שהקבלה תוכל להחשב עזיבה גמורה של החטא, על האדם להכין את עצמו היטיב בחרטה ובקבלה באופן שיביא אצלו לשינוי אמיתי ובר קיימא, אפילו כלפי חלק אחד מהחטא.


ואני הקטן מוסיף ראייה לדברי הרב דסלר, שהרי יוה"כ אינו מכפר בלי תשובה כידוע. והנה את אותם עבירות שהזכרנו ביוה"כ האחד, אנו חוזרים מזכירים ביוה"כ הבא. כלומר מסדרי התפילה הבינו שעלינו לשוב בנו מאותם החטאים עצמם ששבנו מהם שנה שעברה, וזה קשה, הרי אם התשובה היתה אמיתית, א"כ היאך חזרנו על אותם חטאים? ואם היא לא היתה כ"כ חזקה, א"כ היא לא הועילה, אז על מה בכלל חזרנו בתשובה? ולמה אנו אומרים בכלל וידוי ביוה"כ? − אבל לפי דברי הרב דסלר לכאו' הכל מובן.

צא ולמד מאנשי נינוה, שהפסוק מעיד עליהם "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג י), ועכ"ז אמרו חז"ל (פרד"א פרק מ"ג) כי אח"כ שבו למעשיהם הרעים הרבה מאד, (ואין לומר דאומות העולם שאני, דא"כ למה תיקנו רז"ל להפטיר בנבואה זו ביוה"כ, אם תשובתם אינה נוגעת אלינו).

ועכ"פ אני חושב, שאדם שמנסה למצוא מזור לחטאו, ומחפש דרכי תשובה, ומחפש עצות לינצל מהיצר ולשכך את גודל התאוה, הוא בודאי אינו נחשב בבחי' 'טובל ושרץ בידו' שכתב הרמב"ם. רק צריך למצוא עצה לינצל מן החטא, או לפחות מחלק מסויים בחטא, כלשונו של הרב דסלר, ואז תשובתו תחשב תשובה אמיתית וגמורה, גם אם חלילה עלול ליכשל עוד פעם.
 
לחטא זה אין תשובה

ומ"ש הזהר "לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי", ע"כ. אין צורך להאריך בזה, שהרי אפי' אם באמת היתה כונת הזהר שאין תשובה כלל, הנה ברמב"ם (הל' תשובה ג יד) נפסק להלכה "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה", ומקורו בחז"ל ובמקראות, א"כ גם אם בזהר כתוב אחרת הרי לא נפסק כן להלכה, ומה לנו להקשות קושיות ממה שאינו להלכה.

גם בסה"ק האריכו לבאר כוונת הזהר, ואני לא רואה צורך להאריך בדבריהם הק', רק אסתפק בדברי הזה"ק עצמו בפרשת ויחי (דף סב.) מצוה לפרסם: "תא חזי כל חטאוי דבר נש כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא ארחיה ואפיק זרעא על ארעא מחביל ליה ומחביל ארעא ועליה כתיב (ירמיה ב') נכתם עונך לפני וכתיב ביה (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע בר בתשובה סגי". ע"כ. כלומר, גם לדעת הזה"ק 'תשובה מרובה' מועילה. רק צריך לברר מהי אותה תשובה מרובה.

ובשו"ת מהרשד"ם (ח"א סי' נח) כתב, וז"ל: "מצאתי בזהר רות (אות יב) וז"ל, ואף דעביד עובדין בישין ואוליד בנין בישין בסטרא דמסאבא כד אושיד זרעיה לארעא, אבל בתיובתא שלימתא ואוליף אורייתא כולא ימחל ליה", עכ"ל. כלומר, 'תשובה שלמה' בצירוף לימוד כל התורה, יועילו. רק צריך לברר מהי אותה תשובה שלמה, ומהו לימוד כל התורה.

כמו"כ צריך לחפש עצות לינצל מן היצר. עד כאן לענין התשובה.
 
אמת שדברי הרמב"ם קשים מאד, ולכאו' נועלים דלתות התשובה בפני חטא גדול כזה בו התאוה חזקה וגוברת ביותר.
נראה שלא כתבת מה בדיוק הקושי בד' הרמב"ם.
ואם כוונתך לשאלה המפורסמת, איך יתכן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לעולם. עי' בנו"כ על הדף שהבינוהו באופ"א, ולפי דבריהם לק"מ.
 
נראה שלא כתבת מה בדיוק הקושי בד' הרמב"ם.
ואם כוונתך לשאלה המפורסמת, איך יתכן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לעולם. עי' בנו"כ על הדף שהבינוהו באופ"א, ולפי דבריהם לק"מ.
לא התכוונתי לשאלה הפילוסופית הזו,
התכוונתי לשאלה הפשוטה ביותר, שלפי פשט דברי הרמב"ם מי שחוזר וחוטא תשובתו אינה תשובה, א"כ חבל להתאמץ (ע"פ רוב)...
 
ה
לא התכוונתי לשאלה הפילוסופית הזו,
התכוונתי לשאלה הפשוטה ביותר, שלפי פשט דברי הרמב"ם מי שחוזר וחוטא תשובתו אינה תשובה, א"כ חבל להתאמץ (ע"פ רוב)...
היכן זה כתוב ברמב"ם?
תראה את ביאור נושרי עליו ותראה שזה בכלל לא כוונתו.
 
היכן זה כתוב ברמב"ם?

במקום שציינתי.


תראה את ביאור נושרי עליו ותראה שזה בכלל לא כוונתו.

נו, אז אתה יודע איפה זה כתוב.
ואם נושאי כליו הוצרכו לפרש, אז כנראה שריהטת דבריו כך משמע.
הבעייה, שנושאי כליו כלל לא פירשו, ויש לחפש בספרים שאינם על הרמב"ם שהזכירוהו אגב גררא וביארו דבריו (וגם הם מועטים), וכמו שהבאתי.
 
במקום שציינתי.




נו, אז אתה יודע איפה זה כתוב.
ואם נושאי כליו הוצרכו לפרש, אז כנראה שריהטת דבריו כך משמע.
הבעייה, שנושאי כליו כלל לא פירשו, ויש לחפש בספרים שאינם על הרמב"ם שהזכירוהו אגב גררא וביארו דבריו (וגם הם מועטים), וכמו שהבאתי.
הם מבארים כך בפשטות.
ראית דבריהם?
 
כסף משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון:
לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת איך הקדוש ברוך הוא יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:
ובקונ' המצורף הביאו שכ"כ בס' חסידים סי' כ. וע"ש דברים נפלאים.
 

קבצים מצורפים

כסף משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון:

הכ"מ שואל, מה הראייה מהפסוק "ולא נאמר עוד" לכך ש"יעיד עליו יודע תעלומות", הרי אנחנו הם האומרים "ולא נאמר עוד" ולא הוא.
ומשיב, רישא דקרא מוכח שגם ה' הוא האומר, שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל השם, ולא נאמר עוד", כלומר קחוהו לעד עליכם שלא תאמרו עוד. ע"כ.
ואדרבה, מכאן דוקא משמע כריהטת דברי הרמב"ם.


לחם משנה הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא"ת איך הקדוש ברוך הוא יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי"ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:

הל"מ שואל את השאלה הפילוסופית שלך, וכי נשללה ממנו הבחירה ע"י שהעיד עליו ה' ? ועוד, שבייחס להשי"ת תמיד יחשב האדם לחוטא, כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין. ומתרץ, שהחוטא צריך לקבל עליו לעד את ה' שלא יחטא, (אבל ה' עצמו לא מעיד זאת). ע"כ. - גם ממנו משמע כריהטת דברי הרמב"ם.
 
הכ"מ שואל, מה הראייה מהפסוק "ולא נאמר עוד" לכך ש"יעיד עליו יודע תעלומות", הרי אנחנו הם האומרים "ולא נאמר עוד" ולא הוא.
ומשיב, רישא דקרא מוכח שגם ה' הוא האומר, שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל השם, ולא נאמר עוד", כלומר קחוהו לעד עליכם שלא תאמרו עוד. ע"כ.
ואדרבה, מכאן דוקא משמע כריהטת דברי הרמב"ם.




הל"מ שואל את השאלה הפילוסופית שלך, וכי נשללה ממנו הבחירה ע"י שהעיד עליו ה' ? ועוד, שבייחס להשי"ת תמיד יחשב האדם לחוטא, כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין. ומתרץ, שהחוטא צריך לקבל עליו לעד את ה' שלא יחטא, (אבל ה' עצמו לא מעיד זאת). ע"כ. - גם ממנו משמע כריהטת דברי הרמב"ם.
אבל שניהם מסבירים את הרמב"ם אחרת.
 
אבל שניהם מסבירים את הרמב"ם אחרת.

איך אחרת ?
משניהם משמע שמי שלא היתה עליו עדות כזו (שהרי חזר וחטא), לא הועילה לו התשובה.
וכ"ש אם בשעה שמקבל עליו התשובה, יודע בוודאות שמחר יפול שוב (הוא מכיר את עצמו כבר שלושים שנה).
 
איך אחרת ?
משניהם משמע שמי שלא היתה עליו עדות כזו (שהרי חזר וחטא), לא הועילה לו התשובה.
וכ"ש אם בשעה שמקבל עליו התשובה, יודע בוודאות שמחר יפול שוב (הוא מכיר את עצמו כבר שלושים שנה).
שניהם מסבירים שהכוונה שיקח לעצמו את הקב"ה עד שהוא חוזר בתשובה באמת וכוונתו שלא לשוב לאותו עוון. ולא שהקב"ה יעיד עליו שלא יחטא. אם לא הובנתי עי' בקובץ שצירפתי שהרחיב בזה.
 
שניהם מסבירים שהכוונה שיקח לעצמו את הקב"ה עד שהוא חוזר בתשובה באמת וכוונתו שלא לשוב לאותו עוון. ולא שהקב"ה יעיד עליו שלא יחטא. אם לא הובנתי עי' בקובץ שצירפתי שהרחיב בזה.

ודאי שזה הפשט, וכמו שהבאתי מהרב דסלר ואתה מהקובץ.
אבל זו לא ריהטת הרמב"ם ונו"כ.
 
ראשי תחתית