השיעור השבועי - הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א

[אור תורה]

לא משנה מה הסיבה.

מה הפירוש לא משנה מה הסיבה?.
זיל בתר טעמא, כיון שנסדר ע"פ סדר הקימה לא שייך לאומרו בעמידה דוקא, שפוקח עיניו מברך וכו'.
אכן יש סוברים לאומרו בעמידה, אבל יש פנים גם לצד הראשון וכאמור.

 

[כהן]

זיל בתר טעמא, כיון שנסדר ע"פ סדר הקימה לא שייך לאומרו בעמידה דוקא, שפוקח עיניו מברך וכו'.

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

 

[אבני הכותל]

האם כשיש ב' פוסקים שאומרים לא לברך ועשרים לברך, ולמעשה אמרינן סב"ל, גם בזה יכול בקום ועשה להמשיך לאכול?
נראה פשוט וברור שלא. כיון שיש הבדל בין סב"ל במחלוקת שקולה לסב"ל ב'דוחק', שרק א"א לברך, אבל עיקר ההלכה היא כדעת רוב הפוסקים, ולכן א"א בקום ועשה להמשיך לאכול. בעיני הדבר פשוט מאוד, ולפ"ז גם כלפי מרן אמור להיות כך.

באמת? לא ידעתי. חשבתי שסב"ל זה אומר שאני לא יכול לברך מכל סיבה שהיא, וכל זמן שאני מתחשב בזה לעניין סב"ל אני כן יכול להמשיך ולאכול.
תודה על החידוש!

לענ"ד חידוש הרב @כהן לא מוכרח, וייתכן שאף בכה"ג יכול לאכול בלא לברך, כי סו"ס יש כאן ספק שמחמתו אינו מברך, ומימלא ל"ה נהנה בלא ברכה.

 

[כהן]

לענ"ד חידוש הרב @כהן לא מוכרח, וייתכן שאף בכה"ג יכול לאכול בלא לברך, כי סו"ס יש כאן ספק שמחמתו אינו מברך, ומימלא ל"ה נהנה בלא ברכה.

צריך להבין מה זה המושג המחודש 'סב"ל'.
המושג הזה לא בא 'לעקור' את כללי ההלכה הרגילים אלא לחדש 'לחשוש' ולא לברך במקום שלפי כללי ההלכה הרגילים היינו כן צריכים לפסוק כמו הצד השני, אולם משום חומר ברכה אין אנו פוסקים כן.

כשיש רוב ראשונים שמצריכים לברך - זה אומר שלפי דעתם אסור לאכול ללא ברכה. והמעט שסוברים של"צ לברך סוברים שמותר לאכול ללא ברכה.

עיקר ההלכה היא כהרוב, ואסור לאכול ללא ברכה.

כשאתה בא לברך לפני האכילה כאן מגיע סב"ל ואומר לך לחשוש לדעות האחרות ולא לברך.

זה לא יכול לעקור את הדין הפשוט בכל התורה דאזלינן בתר רובא גם במחלוקת הפוסקים, ובפרט כשזה רוב ניכר. והדברים פשוטים.

 

[משיב כהלכה]

מש"כ לחלוק על השמש ומגן שכתב שלא לברך (בשם ומלכות) על ברקים ורעמים כי אין בו מעשה, והקשה שא"כ גם ברכת החמה והלבנה וכו' לא יברך.
לכאו' באמת היה צ"ע גדול על מש"כ בשמש ומגן, ולא יתכן לפרש כפשוטו.
ולכאו' צ"ל שהכוונה היא לא "שאין מעשה" אלא שאין ממשות, והיינו שבברק ורעם אין ממשות שיכול לברך ע"ז. משא"כ בשאר ברכות הראיה שיש ממשות וע"ז מברך.

בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן ו מדמה זאת לשמיטת כספים, "עי' בכף החיים או"ח סי' ח' אות ב', שכתב בשם הרמב"ן (בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן), סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכו' אין מברכין עליה, ע"ש. וא"כ בשמיעת רעמים וראיית הקשת אין בהם שום מעשה, ואין מברכין עליהם, או יברך בלי שם ומלכות, וא"כ מרוקו נהגו כהרמב"ן".

ובספר דברי שלום ואמת חלק ב' עמ' 45 הביא כמה טעמים למנהג: א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה. ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם. ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

 

[מעל ההגיון]

האם כשיש ב' פוסקים שאומרים לא לברך ועשרים לברך, ולמעשה אמרינן סב"ל, גם בזה יכול בקום ועשה להמשיך לאכול?
נראה פשוט וברור שלא. כיון שיש הבדל בין סב"ל במחלוקת שקולה לסב"ל ב'דוחק', שרק א"א לברך, אבל עיקר ההלכה היא כדעת רוב הפוסקים, ולכן א"א בקום ועשה להמשיך לאכול. בעיני הדבר פשוט מאוד, ולפ"ז גם כלפי מרן אמור להיות כך.​

החילוק בין שני פוסקים לעשרים פוסקים יכול להיות נכון
אכן, לא מצינו לו מקור כלל וכלל

ועוד, דזיל בתר טעמא, הרי לכל טעם שמחמתו חוששים לסב"ל, לכאורה ודאי כ"ה אף בשני פוסקים כנגד עשרים (רוצה לומר: אפילו כקצת ממש כנגד הרבה ממש)

וכן מצינו בפוסקים שאם זו דעה יחידאה, אין לחוש לסב"ל
אמנם, לכאורה ג"ז צ"ב דמאי שנא
(ועוד, דלכאורה לעולם א"ז יחידאה ממש, כי תמיד יתכן שיש ולו עוד דעה אחת במהלך כל הדורות דס"ל נמי כיחידאה זה...)

ולכאורה גא"כ, הן הבו דלא להוסיף עלה, וכל כמה שזה לא יחידאה הן כבר יש לומר סב"ל​

 

[אברימי]

בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן ו מדמה זאת לשמיטת כספים, "עי' בכף החיים או"ח סי' ח' אות ב', שכתב בשם הרמב"ן (בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן), סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכו' אין מברכין עליה, ע"ש. וא"כ בשמיעת רעמים וראיית הקשת אין בהם שום מעשה, ואין מברכין עליהם, או יברך בלי שם ומלכות, וא"כ מרוקו נהגו כהרמב"ן".

ראיתי זאת קודם שכתבתי, ועכ"פ כתבתי מה שכתבתי בכדי ללמד זכות על הגאון זצ"ל.

א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה.

ברצינות?! זה נראה לך סיבה לא לברך?!
זה כמו סברא לא לברך ברכת המפיל (קודם חצות) כי חושש שמא ידבר.
בוא נעקור את כל התורה וזהו.
גם לא יברך ברכת הנהנין שמא יפול המאכל וימאס...
(איפה כתוב שעדיף לא לברך ברכה מאשר לברך בלי הכנה?!)

ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם.

גוזרים גזירות מדעתנו?!
שמענו שהעירו על מש"כ המשנ"ב (סי' ר"ל ס"ק ז') לומר למי שמתעטש "לישועתך קיויתי ה'", שיש חשש שיאמר כן גם בבית הכסא, (מנהגי החת"ס פ"א אות מ"ו), אבל בגלל זה לא לברך ברכה?!

ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

גם אין לי פנאי לברך על ההלל כשכולם כבר התחילו, וגם לומר תחנון כשהארכתי בשמו"ע. (ואפשר להאריך בדוגמאות, אבל הדברים פשוטים).
בבקשה לא לעשות ליצנות מההלכה.
שמענו סברות וכד', אבל לא להביא דברים הנוגדים את ההיגיון ההלכתי!

 

[כהן]

החילוק בין שני פוסקים לעשרים פוסקים יכול להיות נכון
אכן, לא מצינו לו מקור כלל וכלל

למה לי קרא, סברא הוא.

 

[אור תורה]

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

ואת הברכות שכן שייך בישיבה, או יותר נכון עיקרן בשכיבה או בישיבה, כמו פוקח עורים, מתיר אסורים - כן אומרים בשכיבה ??????
אלא שאין ראיה מברכות השחר.

 

[משיב כהלכה]

ראיתי זאת קודם שכתבתי, ועכ"פ כתבתי מה שכתבתי בכדי ללמד זכות על הגאון זצ"ל.

מי כמוני חסיד שלו, אבל גם ראשונים כמלאכים מעירים אחד לשני על טעויות, וכן תנאים ואמוראים.

 

[אברימי]

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
כיון שסו"ס א"א לברך הכל בעמידה, א"א לחלק ולברך רק חלק.
או שמברכים בעמידה או לא.
כמו שבתקיעת שופר יש סברא לברך בישיבה כדי שלא תהיה הברכה יותר מהמצווה, אבל בוודאי גם לסוברים לברך בישיבה לא יברכו שהחיינו בעמידה.

 

[אברימי]

מי כמוני חסיד שלו, אבל גם ראשונים כמלאכים מעירים אחד לשני על טעויות, וכן תנאים ואמוראים.

עדיין, זו לא "טעות" בשיקול דעת וכד' או חוסר שימת לב לדעה של פוסק.
זה דבר שמעורר יותר מדי תמיהה...
יש "קושיות" על רבנים, אבל בד"כ לא אומרים שנעלם מהרב עובדיה גמרא מפורשת על הסוגיא וכד'.
יש גבול עד כמה אפשר לתלות "טעות" ברבנים.
ואם ריק הוא - מכם הוא ריק.

 

[אור תורה]

ובספר דברי שלום ואמת חלק ב' עמ' 45 הביא כמה טעמים למנהג: א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה. ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם. ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דגמ'.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על והטעמים הללו.

אולי בזמן חז"ל, הברק והרעם לא באו בהפתעה... או שהיו הם מלאכים שלא נכנסו לבית הכסא...

אתמהה.

אגב. מי המחבר של הספר הזה.

 

[כהן]

נדר שהותר מקצתו הותר כולו.

וכיון שהותר מקצתו [לגבי ברכות השחר] הותר כולו [לגבי כל ברכות השבח]...

ואת הברכות שכן שייך בישיבה, או יותר נכון עיקרן בשכיבה או בישיבה, כמו פוקח עורים, מתיר אסורים - כן אומרים בשכיבה ??????

'שכיבה' זה לא 'חיוב', זה 'היתר', אם 'אפשר' לומר בשכיבה - אפשר לומר 'גם' בישיבה 'לכתחלה'.
אולם לפי הדעות שצריך 'עמידה לכתחלה' - היו צריכים לברך מה שאפשר בעמידה, ופשוט.

 

[אברימי]

וכיון שהותר מקצתו [לגבי ברכות השחר] הותר כולו [לגבי כל ברכות השבח]...

תוכל בבקשה להגיב עניינית?

 

[כהן]

תוכל בבקשה להגיב עניינית?

התגובה הנ"ל ממש ענינית.
אתה עונה לא עניני.
המצאת סברא שאין בה ממש לחלק בין ברכות השחר לברכות הרעמים. לא כתבת מה הסברא.
לאחר מכן אתה ממציא חילוקים בתוך ברכות השחר, הותר מקצתו הותר כולו.
זה ממש לעשות צחוק מההלכה.
אז אם זה הרמה - התשובות הם בהתאם...
אם יש לך איזה תשובות אמיתיות לחילוק בין ברכות השחר לשאר ברכות השחר - נוכל להמשיך לדון.
הבאתי מקורות ברורים שמשוים ביניהם ואין אחד שמחלק ביניהם.
על המחלק להביא ראיה ולא על מי שמשוה אותם כפי שהשוו הפוסקים.

 

[משיב כהלכה]

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דגמ'.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על והטעמים הללו.

אולי בזמן חז"ל, הברק והרעם לא באו בהפתעה... או שהיו הם מלאכים שלא נכנסו לבית הכסא...

אתמהה.

אגב. מי המחבר של הספר הזה.

המחבר הוא הגאון הישיש רבי שלמה טולדנו, וקילסוהו גדולים.

ויש הבדל גדול בין לימוד זכות על מנהג מדורי דורות שנהגו בו גדולים, לבין פסק הלכה לכתחילה. והוא לא יחידאה בזה, גם בספר פתח הדביר (ח"ב סי' רכ"ז) דיבר על מנהג הספרדים שלא לברך ברכות אלו בשם ומלכות וכתב ליישב שברכה זו מיוחדת ויש לה תנאים שצריך לברך מיד, ומספיק ברכה אחת כל שלא נתפזרו העננים, ולכן תיקנו שלא לברך בשם ומלכות, וסמכו על הראב"ד שסובר שלא מברכים ברכות אלה בשם ומלכות, אע"פ שלא פוסקים כמותו אבל כאן יש חשש ברכה לבטלה.

ובמאירי הסכים לדברי הראב"ד שברכות אלה כולם בלא שם ומלכות.

הרי את כל הליצנות שבדבריך יכולת לכתוב על דברי הרמ"א באו"ח סי' תרל"ט סעיף ב' שלימד זכות על המנהג לא לישון בסוכה (הפתעה, זה לא רק חב"ד אלא מנהג פשוט באשכנז בזמן הרמ"א) ולא ראה צורך למחות במקילים:

"ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות - יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן). ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה. ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור".

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דאורייתא.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על הטעמים הללו?

אולי בזמן חז"ל, האיש והאשה היו ישנים בבתים נפרדים... או שהיו הם מלאכים שלא צריכים לישון יחד...

אתמהה.

(לא המשכתי לשאול מי המחבר, כי מן הסתם את הרמ"א והמרדכי אתה מכיר).

 

[משיב כהלכה]

עדיין, זו לא "טעות" בשיקול דעת וכד' או חוסר שימת לב לדעה של פוסק.
זה דבר שמעורר יותר מדי תמיהה...
יש "קושיות" על רבנים, אבל בד"כ לא אומרים שנעלם מהרב עובדיה גמרא מפורשת על הסוגיא וכד'.
יש גבול עד כמה אפשר לתלות "טעות" ברבנים.
ואם ריק הוא - מכם הוא ריק.

מסוף דבריך לא הבנתי אם לנו אתה או לצרינו.

לא מדובר כאן בהעתקה של קטע היתולי על שני עמודים שלמים כמו תכלא דפזלון, באופן ש"מעורר יותר מדי תמיהה", אלא לכל היותר טעות בסברא.

לא אומרים שנעלם מהגר"ע גמרות מפורשות? ואם נעלם ממנו מה שכתב הוא בעצמו?

רק בענין פאה נכרית אני יכול לפרוש בפניך שמונה סתירות מיניה וביה בשו"ת יביע אומר, בכל הטעמים שכתב לאסור, ובמקומות אחרים דחה אותם והתיר. והביא ראיה מהערוך לאסור פאה, ונעלם ממנו דברי הערוך עצמו שהפאה לא כיסתה כלל את הראש אלא רק הקיפה אותו וא"כ בוודאי שלא הוי כיסוי (מה גם שאין זה הערוך אלא מוסף הערוך). והביא ראיה מהב"ש ומהר"י קצנלנבוגן לאסור פאה, כאשר הם אוסרים גם מטפחת בחדא מחתא. ודחה את הרמ"א בקש שהתיר רק לק"ש, ונעלם ממנו "דרכי משה" מפורש שהתיר לא רק לק"ש. וכתב על שו"ת פני יצחק שהתיר רק בחצר כאשר מפורש בדבריו גם בשאלה וגם בתשובה שהתיר ברשות הרבים. והביא ראיה להיתר הבתולות מדברי הראשונים לק"ש, ולא הביא את הראשונים שכתבו כן במפורש וחלק מהם הזכיר הוא בעצמו באותה תשובה. שלח את המעיין לעיין בדברי החיד"א בברכי יוסף שלכאורה אסר, ונעלם ממנו מה שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ח'), שאם אינו כותב "וכן עיקר" אין ללמוד מדבריו שהכריע מאומה.

כל זה רק בתשובה אחת!

עכ"פ, כפי שכתבתי, הגר"ש משאש בא ללמד זכות על המנהג מדורי דורות, וכנראה נתלה בטעם כל דהוא ואע"פ שאפשר להקשות עליו משאר ברכות השבח, הרואה קשת ומקום שנעשה לו נס.

והגר"ש משאש אינו יחידאה בזה, אלא כן כתב בקיצור שו"ע טולדנו (סי' קי"ג אות א'), ובשו"ת יפה שעה (סי' כ"ג), ובכף החיים (ס"ק א' שם), ובבן איש חי (פרשת עקב ט"ז), ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז דף שי"ז) שזה מנהג הספרדים, ובספר טהרת המים (מערכת ב' אות כ"ו), וכן מנהג תוניס כפי שהעיד הגר"מ מאזוז (כ"כ בספר עלי הדס).

ובילקוט שמ"ש (כעין חיבור ילקוט יוסף, על ספרי הגר"ש משאש) העיד ששאל את הגר"ש משאש לטעם הדבר וענה לו שכך מנהג אבותינו וטעם הדבר לא נודע לו.

והכלל העולה שאין מניעה מדינא לברך והרוצה לברך בשם ומלכות רשאי ויש לו על מי לסמוך.

 

[משיב כהלכה]

גם אין לי פנאי לברך על ההלל כשכולם כבר התחילו, וגם לומר תחנון כשהארכתי בשמו"ע. (ואפשר להאריך בדוגמאות, אבל הדברים פשוטים).
בבקשה לא לעשות ליצנות מההלכה.

הסברא שכתבת, היא עצמה ליצנות. אבל לגבי ברכות הברק והרעם זה מילתא בטעמא.

 

[משיב כהלכה]

ברצינות?! זה נראה לך סיבה לא לברך?!
זה כמו סברא לא לברך ברכת המפיל (קודם חצות) כי חושש שמא ידבר.

אכן יש מנהג כזה במרוקו. ולהבדיל מהדוגמא שהבאת שהיא ליצנות גרידא, כאן זה דבר מאוד מצוי, שמדברים אחר ברכת המפיל.

אבל טעם המנהג שכתבו בספרים אינו משום שמא ידבר אלא שמא לא יישן, ויש לזה סמך בתוס' במסכת ברכות (דף יא: ד"ה שכבר) שלא מברכים על השינה בסוכה, שמא לא יישן, ותהיה ברכתו לבטלה.

רק שיש דוחים ואומרים שאין זה ברכת המצוות אלא ברכת השבח.

 

[משיב כהלכה]

בוא נעקור את כל התורה וזהו

כבודו מדבר גבוהה גבוהה מתוך חוסר הידע שלו.

הלא ברכת המפיל בגרסת הרי"ף מופיעה בלי שם ומלכות, וכן בכת"י פריז של התלמוד בבלי ברכת המפיל מופיעה בלי שם ומלכות, וכן בהלכות גדולות, ויש לצרף לזה דעת הראב"ד שכל ברכות השבח בפרק הרואה הן ברכות הרשות, הכתובות בתלמוד בלי שם ומלכות, "דהא אין בהן לא הזכרה ולא מלכות, ומי שאמר שיש בהם הזכרה ומלכות לא נראו דבריו" (רק הרשב"א והריטב"א דחו דבריו וכתבו שהתלמוד קיצר לשונו)

 

[אברימי]

כבודו מדבר גבוהה גבוהה מתוך חוסר הידע שלו.

הלא ברכת המפיל בגרסת הרי"ף מופיעה בלי שם ומלכות, וכן בכת"י פריז של התלמוד בבלי ברכת המפיל מופיעה בלי שם ומלכות, וכן בהלכות גדולות, ויש לצרף לזה דעת הראב"ד שכל ברכות השבח בפרק הרואה הן ברכות הרשות, הכתובות בתלמוד בלי שם ומלכות, "דהא אין בהן לא הזכרה ולא מלכות, ומי שאמר שיש בהם הזכרה ומלכות לא נראו דבריו" (רק הרשב"א והריטב"א דחו דבריו וכתבו שהתלמוד קיצר לשונו)

חבל שאתה מאותם אלה שנתפסים לדוגמאות וחושבים שאם פורכים דוגמא או שתים נפרכת עצם הטענה...
(אני מגיב בדווקא רק על התגובה שציטטתי).

 

[משיב כהלכה]

חבל שאתה מאותם אלה שנתפסים לדוגמאות וחושבים שאם פורכים דוגמא או שתים נפרכת עצם הטענה...
(אני מגיב בדווקא רק על התגובה שציטטתי).

התייחסת לברכת המפיל, וכתבת דא"כ נעקור את כל התורה כולה, ולזה התייחסתי גם אני.

 

[כהן]

הלא ברכת המפיל בגרסת הרי"ף מופיעה בלי שם ומלכות,

גם שאר ברכות השחר מופיעות שם בלי שו"מ...

וכן בהלכות גדולות

כנ"ל.
ועוד
ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק תשיעי עמוד צ
כד מיעטף אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית, כד מאשי אפיה המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתרגילני בתורתך וביראתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לידי עבירה ותשלוט בי יצר טוב ואל תשלוט בי יצר רע ותחזקני בתורתך ובמצותיך ותתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ברוך גומל חסדים טובים

נ.ב.
אין מצוה לקיים כל מנהג 'מאוחר' שנהגו במרוקו או באיזה קהלה אחרת.
'בכל' סידורי הספרדים מאז ומעולם היתה בברכת המפיל שו"מ, ולא חששו כלל לראב"ד ולא לאף אחד אחר.
בלי שו"מ זוהי המצאה של ה100 שנה האחרונות בעקבות הבא"ח ותול"מ.

 

[אברימי]

התייחסת לברכת המפיל, וכתבת דא"כ נעקור את כל התורה כולה, ולזה התייחסתי גם אני.

התייחסתי לזה רק כדוגמא לכך שלא כל מה שלא נוח לנו ואנחנו חוששים שיהיה לנו קשה לקיים אנחנו יכולים לוותר עליו.

 

[כהן]

השיעור השבועי בא תשפ"ה.

במחכ"ת הרדב"ז לא קשור לשאלה זו כלל. הרדב"ז קשור לנידון של 'בית חתנים' שאת זה לא צריך בלילה הראשון משום ריבוי השמחה, אבל זה שצריך שיהיה 'חתונה' דהיינו 'נישואין' אף אחד לא חולק. זה האלף בית של שבע ברכות שצריך שיהיו 'נשואים' ואח"כ מברכים, ואם לא היה חופה אין הם 'נשואים' אלא 'מאורסים', ולא משנה כמה שמחה יעשו, ופשוט.

וכסברא זו כתב להדיא המקנה בקונטרס אחרון סי' ס"ב ס"א [והובא בפת"ש שם] שלפי מנהג אשכנז שנוהגין אחר החופה שברחוב מיד כשבאין לבית עושין סעודה ומברכין ז"ב קודם היחוד ע"כ צ"ל דס"ל דעיקר החופה מה שעושין ברחוב, דאל"ה אין שייך לברך ב"פ ז"ב קודם החופה ע"כ. וכ"כ העזר מקודש בסי' ס"ד ס"ה שיש נוהגים בחופת אלמנה שנערכת ע"ש שלא מיחדים אותם אלא במוצ"ש, וזה צ"ע אודות הז"ב בליל שבת אחר הסעודה וכן בסעודה שלישית שנוהגין לברך ובכה"ג שהוא כאירוסין לי"א אין לברך וכו' ואולי כיון שפשט המנהג להקל בחופת נידה עי"ז מוכרע דקי"ל שאין החופה מצד יחוד הראוי וכו' עי"ש. ומבואר דפשיטא להו שאין מברכין ז"ב לאחר הסעודה אם עדיין לא עשו 'חופה', וכיון שהמנהג שמברכים אף שלא התייחדו – ע"כ דסבירא להו שהחופה היא לא ייחוד.

וע"כ אם באמת נוקטים שחופה היינו ייחוד - חייבים לעשות ייחוד בשביל לברך ז"ב לאחר הסעודה.

וזו הסיבה שכל גדולי הספרדים לדורותיהם כתבו שהחופה שלנו היא פריסת הטלית ולא כדעת השו"ע, ולא כתבו שאנו עושים את הייחוד בלילה, משום שאם כן - א"א היה לברך ז"ב, וכנ"ל.

אין ראיה כלל מדברי הבית דוד לענין קידוש והבדלה, דהבית דוד מיירי לגבי תקיעת שופר שאחד תוקע והאחר יוצא יד"ח, ובזה כתב שכיון שהתוקע כבר יצא יד"ח חיישינן שימלך ולא יעשה את המצוה אם השומע יברך, ולכן התוקע יברך עי"ש. אבל בקידוש שהאשה יודעת לעשות הכל - אין שום מנהג ושום ראיה שחולק על השו"ע שפסק להדיא כדעת בה"ג וסיעתו, שלדעתם הדבר 'לעיכובא' דלא אמרינן יצא מוציא בבקי, והוי ברכה לבטלה לדעתם, ומרן השו"ע חושש להם לגמרי.

ומה שכתב שכך מבואר מדברי הזרע אמת - שם כתוב להיפך

הרי דאתי עלה מחמת שהפר"ח חולק על מרן ולא מחמת מנהג וכדומה, וא"כ לדידן דנקטינן כמרן - לא אמרינן יצא מוציא בבקי.

 

[אבני הכותל]

ומה שכתב שכך מבואר מדברי הזרע אמת - שם כתוב להיפך

לא לגמרי להיפך, דז"ל "וגם בכה"ג היה יותר טוב שהאשה תאמר זמן לעצמה" וכו'.

 

[כהן]

לא לגמרי להיפך, דז"ל "וגם בכה"ג היה יותר טוב שהאשה תאמר זמן לעצמה" וכו'.

יותר טוב, זה משום שהוא פוסק יותר כדעת הפר"ח, וכדי לחוש לשו"ע כתב יותר טוב, אבל אנן דקי"ל כדעת מרן אפילו כשהפר"ח חולק עליו - צריכים לפסוק מעיקר הדין כדעת מרן

 

[כהן]

פרשת בשלח תשפ"ה


למה לא איכפת ליה? האם נוח לו לאכול דג חם עם רוטב 'קר'???



בגמ' מבואר שמים 'חמים' זה מצטמק ורע לו. אבל מים 'קרים' - זה חידוש של המנחת כהן, ודבריו צע"ג. הרי הוא רוצה את חימום המים ומה שייך לומר 'רע לו'? ועכ"פ אין לזה ראיה מגמ'.



המעיין שם יראה שהשואל כתב שאפשר שרק בהוצאה שמלאכה גרועה היא אמרינן סברא זו דטפל, ולא בשאר מלאכות. וההר צבי לא הביא ראיה לדבריו, אלא סברא בעלמא, וקשה לסמוך על סברא זו באיסור דאורייתא לדעת השו"ע ללא ראיה מכריחה.





מדברי הרב משאש עצמו לא נראה שהיה סיפור כזה, אלא שהוא עצמו ידע שהספר שלו חסר, וכך כתב להדיא בתשובתו בתבואות שמש [ולא שהרב עובדיה גילה לו את זה], ובעקבות זה הרב עובדיה 'העתיק' לו את הלשון המלאה, 'ואעפ"כ לא חזר בו', וכתב דברי טעם לדחות את המנחת כהן.

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ג אורח חיים סימן ו
הן היום נדפ"מ ספר יביע אומר חלק ז' להראש"ל שליט"א. ושם בסס"י מ"ב חזר הרה"ג לחזק דבריו. ויען שכתבתי שהספר מ"ך שלי חסר קצת עלין. לכן העתיק לי את דברי המ"ך בשער ב' פרק ב'. וז"ל שאפי' יש מעט שומן או מרק בדבר שנתבשל כל צרכו. עכ"ז מותר להניחו נגד המדורה או לשרותו בחמין. שהרי אין לך בשר שאין מוהל שומן יוצא ממנו. ועכ"ז נידון לדבר יבש. ונר' שכל שהרוב הוא דבר יבש אף על פי שיש בו קצת רוטב, לא שייך בו בישול. וכן ראיתי בב"י סי' רנג' שכתב וז"ל וכ"כ רבי' ירוחם בחלק ב' משם רבי יונה שכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו, והוא צונן כשמחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור עכ"ל הב"י. הנה שכתב כל שרובו רוטב וכו'. שמשמע שאם הרוטב הוא מיעוט נידון לדבר יבש. ואף שרבי' ירוחם עצמו כתב כל דבר שיש בו רוטב. וכ"כ הב"י עצמו בסי' שי"ח בשם רבי' ירוחם. מ"מ נר' שהרב"י סי' רנ"ג כתב זה בהיות שכן הדין לדעתו. וכן מסתבר שכל שרובו יבש נידון ליבש. וכל שרובו רוטב נידון לדבר לח. שאל"כ נתת דבריך לשיעורין. כן נ"ל עכ"ל. וסיים הראש"ל וזה מבואר להדיא כמו שכתבתי בשמו. ואפשר שפיסקא זו של המ"ך לא נמצאת בספרו של מעכ"ת נרו' עכל"ה.
והנה שמחתי מאד לדעת מדברי המ"ך הנ"ל. שגם הוא מודה שהגירסא הזו של סי' רנ"ג. לא היתה מעולם בדברי רבי' ירוחם כלל. רק כתוב שיש בו רוטב וכמ"ש בסי' שי"ח שהיא הגירסא הנכונה. ורק רבינו הב"י שינה מדעתו הלשון של רבי' ירוחם כדי להודיע את דעתו. שכן הדין לדעתו.
אמנם באמת לדידי הצעיר חזי לי. אחה"מ רבה מקדושת עצמותיו זלה"ה. דבריו אלו תמוהים הרבה. לומר על הרב"י שישנה לשון של רבי' ירוחם, כדי להודיע דעתו הוא. וכי קצרה ידו של הב"י להביא הלשון כמתכונתו, ולכתוב עליו מה שנראה לו. מה שלא עשה אפי' רמז קטן מזה. וגם אם כן הוא למה לא שינה הלשון גם בסי' שי"ח והביאו כראוי. ולא ראינו מעולם שישנה הב"י לשון הפוסק שמביא, בשביל כוונה נסתרת בדעתו. ולדעתי אין לחשוב זה אפי' במחשבה על הב"י מאסף לכל המחנות שישנה לשון הפוסקים בכדי להראות את דעתו הוא. גם אם באמת כן הוא, למה לא רמז לזה בספרו הש"ע כלל. ואדרבה דקדק לכתוב בהיפך בסעיף ד' וז"ל, וה"מ שיש בו בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק, אבל אם הוא דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר וכו' ע"כ. ואם שינה לשון רבי' ירוחם בכוונה כדי להודיע דעתו. א"כ כ"ש בש"ע שהוא לשונו של מר"ן, שהיה צריך לכתוב בתבשיל שרובו מרק. מה שלא עשה כן. אלא כתב שיש בו מרק. ולא עוד אלא שכתב דבר בהפכו, אבל דבר שנתבשל והוא יבש, דמדוקדק מזה להדיא דאין אפי' מיעוט רוטב. והמש"ב כתב להדיא שהוא יבש. ר"ל שהוריקו המרק ממנו ע"כ. גם בסעיף ח' כתב מר"ן. וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה וכו' כגון שיבש וכו'. גם סיים ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב וכו' ע"ש. ולא כתב שרובו רוטב.
גם בב"י הביא דברי הרא"ש שכתב להדיא וז"ל והא דאמרי' כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין היינו דבר יבש כגון תרנגולתא דר' אבא. והטור כתב בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר יבש וכו' ומוקי לה בתרנגולתא דר' אבא שנתבשלה כל צרכה והיתה יבשה, וכן מדוקדק מדברי סמ"ק כמ"ש כל זה בתשובתי, ואיך מרן ז"ל הביא את כל זה. ולא העיר בפירוש לחלוק עליהם, או לומר דדבריהם לאו דוקא, ורק טמן ברמז ובשינוי ל' רבי' ירוחם מדעתו בלי להעיר כלל. הא ודאי דאין לדברים אלו יסוד כלל ועיקר. ואין לנו להלכה אלא דבריו המפורשים בכל המקומות. שאין בו רוטב, אבל יבש וכו'. ובדבריו בסי' רנ"ג יש ט"ס גלויה. ודברי הפמ"ג שכתב על א"ר שסיים על דברי המ"ך וצ"ע. שבאמת הם דברי רבי' יונה. כבר תמהתי עליו בתשובתי שם שמעולם לא אמר כן רבי' יונה ולא רבי ירוחם משמו. ועכשיו אני מוסיף לחזק את דברי מדברי המ"ך עצמו שכתב להדיא דלא נמצא בדברי רבי' יונה כלל במקורו. ושהעיקר כגירסא שבסי' שי"ח, ורק הב"י הוא ששינה לשונו בכוונה כדי להראות דעתו. והוא תמוה כמ"ש. והפלא על המ"ך זצ"ל, שהוא עצמו הביא דברי רבי' יונה ודברי רבי' ירוחם ששניהם אמרו דבר אחד לחלק בין לח ליבש כתרנגולתא דר' אבא, עי' בדבריו בפרק א'. וא"כ איך יפרשו לשונות אלו שרובו ככולו. ודבר כזה היה ראוי הב"י לבארו בפירוש, ולאו מכללא ובשינוי ל' הפוסקים מדעתו. מה שרעיון זה הוא באמת נגד כל דבריו בב"י ובש"ע. איך שיהיה כבר כתבתי בתשובתי שם. דהפמ"ג עצמו חזר מדבריו וכתב והוריקו המים שלא נשאר מהם כלום. יש לומר ביבש אין בישול אחר בישול ע"כ.
ושמחתי לראות בדברי הראש"ל שליט"א גופיה. שהביא משם הגהות הגאון ר' יצחק דוב הלוי במברגר. שהגיה ג"כ בב"י סי' רנג' שצ"ל שיש בו רוטב. כי כן הוא ברבי' ירוחם שהביא בב"י סי' שיח' ע"ש. וששתי כעל כל הון. וכבר כתבתי בשם שה"ג שעל הרי"ף ר"פ במה טומנין שכתבו בדעת רבי' יונה שטעמו כטעם הרא"ש ורש"י דמחלקין בין תבשיל יבש לתבשיל שיש בו מרק ע"כ. והמ"ך עצמו הביאו. גם הבאתי דברי אדמו"ר הזקן בהש"ע שלו סי' שי"ח ס"ט. שכתב כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול. ובסי"א כתב תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול וכו' ע"ש. ובודאי שהוא סובר כדעת הש"ע כך. כיון ששניהם דיברו בלשון אחד. גם המשנ"ב בתיקון הט"י סי' שי"ח כתב ואח"כ יריק את הסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הט"י יבשים ויהיה מותר לערות עליהם בשבת, כדין דבר יבש וכו' ע"ש. ועוד פוסקים אחרים לך נא ראה בתשובתי שם.
ועל מה שכתבתי שם בתשובתי, שגם מצד הסברא אין שום טעם וריח לחילוק זה. שאם יש עשרים ליטרו מים, יהיה להם דין יבש, בשביל שנתבשלו עם עשרים ליטרו וחצי של בשר. ואיזה סברא יש לזה. הא ודאי שאין לחילוק זה שום יסוד ושום סברא כלל ע"ש.
על זה השיב הראש"ל שליט"א, בתשובתו הנ"ל, להסביר הדברים. והביא דברי הב"י שדקדק מדברי רבי' ירוחם ורבי' יונה, דאם הוא מצטמק ורע לו, אף על פי שיש בו מרק אין בו משום בישול אחר בישול. והביא שכן דעת המ"ך והמ"א בדעת מר"ן ועוד הרבה פוס' אחרים ע"ש. וסיים ולפי"ז י"ל שאם יש בו מעט רוטב ורובו יבש. ע"פ רוב הוי מצטמק ורע לו. שהלחלוחית המועטת מתאדה ומתיבשת. והביא ראיה ג"כ מסי' שי"ח סט"ז. שמותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיס"ב. אף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח ע"כ. ולכאורה הרי מיד שנימוח השומן הוי כתבשיל שיש בו רוטב, ובלח קי"ל יש בישול אחר בישול. אלא ודאי כיון שהוא מיעוט לגבי האינפנדה, הו"ל כתבשיל שרובו יבש ומיעוטו רוטב. ועוד הביא ראיות לזה מדברי הפוסקים המ"ך והפמ"ג ומדברי הרב שם חדש וכמ"ש להלן. עש"ב.
וכל זה איננו שוה לי, דהצימוק נאמר רק כאשר הרוטב כמעט נגמר וקרוב להתייבש. אז רואין אם הצימוק הזה יפה או רע לו. אבל כל זמן שיש בקדירה הרבה מים. בין רבים או מועטים מן היבש. אין מקום לצימוק כלל. וגם מר"ן דבר בזה שיש בו רוטב דמשמע אפי' מיעוט יש בו משום בישול ואסור מה"ת. ומתנה דדוקא כל זמן שמצטמק ויפה לו. אבל אם כלה לגמרי עד שהוא רע לו מותר. וברש"י שבת ל"ז. מצטמק, מתמעט וכוויץ. ועי' מש"ב רנ"ג אות ח'. וכ"כ הראש"ל שליט"א בעצמו. שהלחלוחית המועטת מתאדה ומתייבשת. ע"ש. וכמ"ש ג"כ המ"ך בתחלת דבריו שתמה שהרי אין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצא ממנו. ואיך התירו. ותי' משום רע לו וכמ"ש הב"י לדעת רבי' יונה. ובזה יפה דקדק להתיר אפי' אינו יבש לגמרי אלא עדיין לח. כל שאין רוטב בעין. או דבר מועט הרבה דאם יוסיף להצטמק יבא להתייבש. אבל מה שלמד מזה המ"ך כלל גדול לכל שרובו יבש. אין ראיה כלל מזה. דמה דמות יערוך מוהל היוצא מן הבשר. דודאי יהיה רע לו אם יצמיק. להיכא דיש חצי קדירה מים אף על פי שהם מועטים מן היבש. דאין מקום להתייבש כלל. ואף שאם יכלה כל המים יבא לידי צימוק. אבל השתא מיהא עדיין רחוק רחוק מזה. ואפשר שלא יבא לידי צימוק כלל. ואיך נתיר עתה בעודה מלאה מים, מטעם מצטמק ורע לו, דבר שאין לו מקום וסברא כלל. ורק המ"ך ונמשך הפמ"ג אחריו [קודם שיחזור בו וכמש"ל] אזיל לשיטתיה שסובר בדעת הב"י שכל שרובו יבש מותר. והסיק מזה שכל שרובו יבש נידון ליבש. וכל שרובו רוטב נידון לדבר לח כמ"ש להדיא בדבריו נגד הלבוש ע"ש. וזה כבר דחינו למעלה דלא נמצא בדברי רבי' ירוחם והב"י כלל. ורק ט"ס גלויה בסי' רנ"ג, גרמה כל זה. וכבר כתבתי דהפמ"ג חזר מדבריו.
גם מה שהביא הראש"ל שליט"א מספר שם חדש דף נ"ח. שגם הוא בשיטת המ"ך. ושגם פתח הדביר מסכים הולך לדבריו בסי' שי"ח סק"ו. אהמח"ר תמהני על זה. שהראש"ל לא הביא סוף דברי השם חדש. והרב פתח הדביר הביאם. ושם העלה השם חדש וז"ל דכיון דאיכא שינוי דעות במאכל. ואיכא מאן דניחא ליה ברוטב. ואיכא מאן דניחא ליה במטוגן בלי רוטב. ולדידהו הוי מצטמק ויפה לו. לכן שומר נפשו ירחק מזה ולא יניח בשבת אלא דבר מאפה תנור וכו'. וגם דבר יבש כגון הפאשטידה וכו' וגם בשר התרנגולת אם הוא יבש ממש כגון אלו ליכול וליחדי והתענג על ה' עכ"ל.
והרב פתח הדביר שם. הקשה על שם חדש במאי דקרי מצטמק ורע לו בשביל שלא מצא מרק לטבל בו. וז"ל אחהמ"ר הא לא מיקרי רע לו כיון דהמאכל מצד עצמו הרי הוא מבושם ומוטעם. ותירץ דמ"מ יש טבעי בני אדם שהמאכל הזה ששוהה הרבה ומצטמק והולך. מזיק להם לאצטומכא דידהו הרבה ומצטערים בעיכולו. הגם דמצד עצמו מבושם ומוטעם ביותר וכו'. ולגבי דידהו הוי מצטמק ורע לו. ויש טבעים שהצימוק ניחא להו והם מתענגים באכילתו ע"ש. ולכאורה אני תמה דמה לנו ולבעל דבר אם הוא מזיק לו או לא. האם בשביל שהוא מזיק לו נתיר לו לבשל הלח. וכיון דהוא יפה לתבשיל, אם האיש הזה הוא משונה מבני אדם לא יאכל אותו. אמנם בחפשי בענין זה. מצאתי שהאמת אתו. שכן משמע מהש"ס שבת דל"ז. שהוא רע לאורחין. ועי' מש"ב רנג' אות ח'. ובשער הציון שם. ועכ"פ משמעות הדברים באם כלה המרק לגמרי. אז נכנסו לראות בטבעי ב"א. אבל בקדירה מליאה מים. איך יקרא מצטמק ורע לו. והלא אין כאן מצטמק. ואף למי שיאמר כן אין לדבריו טעם כלל.
ואיך שיהיה מסקנת פתח הדביר היתה שלמד משם חדש ששומר נפשו ירחק מהם. שגם בקפה וגם בתבשיל כיון דיש דיעות דחביבה להו קאפי המצטמקת בתנור בשבת. והריח העולה ממנה רוחם נוחה הימנו והם מתענגים בה ויפה להם. וכיון דחזינן להרב שם חדש דמחשש זה נטה להחמיר בחמין וכתב דשומר עצמו ירחק מהם. גם אנו נאמר כן בענין הקאפי דכיון דאיכא אינשי דלגבי דידהו קאפי זו הוי מצטמק ויפה לו. שומר נפשו ירחק מהם וכו' שלא יפגע באיסור שבת החמורה עכ"ל. וע"ש בפמ"ג משבצות סי' רנ"ג אות י"ג דנצטנן בלח הוי מה"ת ע"ש.
וגם המ"ך עצמו בשער ב' סוף פ"ב, הביאו הראש"ל שליט"א, שהואיל ואין אנו בקיאין בכמה תבשילין אם מצטמקים ויפה להם או רע להם. ראוי להחמיר בהם מן הספק שמא הוא בגדר מצטמק ויפה לו אא"כ בבירור שאותו תבשיל מצטמק ורע לו ע"כ. וסיים הראש"ל שכן הובא באחרונים. אלא שהוא שליט"א כתב להקל מטעם ס"ס, שמא הלכה כהסוברים דגם בלח אין בישול אחר בישול, ואת"ל כהסוברים דיש בישול אחר בישול בלח. שמא תבשיל זה מצטמק ורע לו. שגם הם מודים בזה. ואף על פי שספק חסרון ידיעה לא מיקרי ספק. מ"מ כל שמצטרף עמו ספק אחר שפיר חזי לאיצטרופי לס"ס. וכמ"ש המש"ב ומשמרת כהונה ובית שלמה ועוד ע"ש.
ואני הצעיר כתבתי בספרי מזרח שמ"ש ובספרי שמ"ש ומגן ח"ב סי' ט"ז דספק חסרון ידיעה לא חשיב ספק לדעת מר"ן ז"ל. בלעשות ממנו ספק דרבנן או ס"ס ע"ש בסי' ס"ט באורך בבשר שנתבשל בלא מליחה דיש ספק דרבנן. דדם שבישלו דרבנן. ושמא הלכה כהראב"ד ויש ס' נגד הדם. ול"א אמרי' סד"ר לקולא. גם בסי' צד'. אם אין הכף ב"י וכו' ואם הוא בן יומו הקדירה והתבשיל אסורים בהנאה. אף שיש ס"ס שמא הלכה כהראב"ד. ושמא כלי זה לא יתן טעם בתבשיל שיתבשל בו כסברת מהרש"ך עכ"ז אסור. וגם דעת השם חדש ופתח הדביר כדעת מר"ן. ונמצא דמכל הצדדין אסור. הן מצד דאין הלכה כמ"ך להתיר ברובו יבש. וגם מצד מצטמק ורע לו, לא בכל ענין נאמרה, אלא עד שיגיע התבשיל לצימוק. אבל כל שיש בו מים רבים, ליכא למימר דנכנס בדין צימוק ויפה לו או רע לו, ויש בו בישול אחר בישול. וגם באופן שנכנס בספק, הרי אמרו דשומר עצמו ירחק מהם שלא יפגע באיסור שבת החמורה. כמו שמוכח בב"י דלסברת האומרים יש בישול אחר בישול בלח הוי איסור מה"ת. וכן משמע בגמ' שבת ל"ד. עי' רש"י שם. וגם הראש"ל מודה בזה.
העולה מזה להלכה, דכל שיש מרק בעין אף שרובו יבש יש בזה משום בישול אחר בישול מה"ת זולת אם הוא בודאי מצטמק ורע לו. כגון באינפאנדה וכיוצא. שלא נשאר בה כ"א לחלוחית שומן שבתוכה. או בחתיכת בשר יבשה לחה כתרנגולתא דר' אבא. שמסתמא רע שתתייבש. ומותר לחממה. וזול"ז הכל אסור. וכפי ידיעתי כל העם זהירים בזה. ויראים אפי' לחמם דבר יבש לגמרי. ונר' להם איסור גדול כמבשל. וכ"ש דבר לח. ולכן אין ראוי להקל להם מה שהם מחמירים. וכ"ש במה שהדין נותן לאסור. זהו הנלע"ד המעט היא. וכל זה אחהמ"ר מהראש"ל שליט"א, כי רב הוא. ולרח"פ באלול תשנג'. בעיה"ק ירושלים תובב"א.
ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[אור תורה]

הרמ"א והמרדכי

אם ראשונים כמלאכים.

התוס' והראשונים מלאים באוקימתות בגמ' כדי שלא יהיה סתירה מגמ' לגמ', אבל אצל האחרונים לא מצאנו שיעמידו אוקימתא, וה"ה לנידו"ד ודו"ק.