הופיע ויצא לאור הספר הנפלא "ארים נסי" על מסכת ברכות וסדר זרעים מכתי"ק מרן הגר"מ מאזוז שליט"א || סקירה מרתקת על הספר

[אור נאמן]

ינוחו לו ברכות על ראשו
(מאת הרב אדיר רפאל)​

אם בכל עת שיוצא ספר מספריו של מרן ראש הישיבה גאון ישראל רבנו מאיר מאזוז שליט"א ישנה שמחה גדולה, הפעם השמחה גדולה ומכפולת בצאת ספרו הבהיר "ארים נסי – ברכות" לאורה.

אמנם בדרך כלל כשיוצא כרך חדש מסדרת "ארים נסי" על הש"ס, אין השמחה שלמה, כי אין כל הלומדים עוסקים כעת במסכת שעליה מדבר הכרך החדש, ואין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ. אבל חושב אני שכולם יודו שמסכת ברכות שונה היא מכולם.

מסכת ברכות היא מוכרת וידועה לכל באי שער עירנו, לכל לומד מתחיל, לכל מעיין מצוי, ולכל בעל בית הקובע עתים לפרנסתו. הרי כולנו ניסינו ללמוד דף היומי, וגם אם בסוף לא כולנו שרדנו, מסכת ברכות עוברת בדרך כלל בברכה והצלחה...

וכעת, ללמוד את מסכת ברכות עם חידושיו הבהירים והמפליאים בפשטותם של מרן שליט"א, הרי שזו ברכה כפולה ומכופלת.

יאמר האומר, מה כבר יש לחדש במסכת ברכות, הדברים ידועים פחות או יותר, הרבה אגדות, הרבה סיפורי מעשיות, ענייני שדים וחלומות, דיבור עם המתים ונוסח תפלות הצדיקים, ומה יש לנו לחדש בזה?

תתפלאו, אבל הספר הזה כולל את כל ענייני התורה כולה. תאמרו: גוזמא בעלמא, מאהבתך לרבך אתה אומר כן. ובכן, לא במראה אדבר אותך ולא בחידות, אלא אראך שחור על גבי לבן שהספר כולל את כל ענייני התורה. אם בעיון בבקיאות ובחריפות איני צריך לומר כי הרי זה מהות הספר, חידושים וביאורים על הגמרא... אם בעיבור, ימצא לו המעיין דברים נפלאים בעניין חמה בתקופתה בדף נ"ט ע"ב (עמ' ש"ט מדפי הספר) ועוד בדף זה בעניינים שונים בעיבור. אם בענייני הלכה, רבים המה, ובהם ביאור נפלא לדברי מרן בב"י סי' ג' בעניין הנפנה ביהודה וכו' (עמ' ש"כ מדפי הספר), ובעניין שמן זית אזוקי מזיק (עמ' רי"ב מדפי הספר), האם יש מצוה להרבות בעניית אמן או לאו ובענין ברוב עם (עמ' רפ"ד מדפי הספר), ועוד ועוד. גם ענייני קבלה לא נפקדו מן הספר, ולדוגמא אציין לעמ' שנ"ט ביאור נפלא על ששת סדרי משנה שהם כנגד שש ספירות חג"ת נה"י וכו', ועוד כמה כאלה ימצא המעיין. גם תיקוני טעויות ודפוס נמצאים בספר על כל דף, כדרך הב"ח ומהרש"ל והרש"ש ועוד. כמו כן ענייני דקדוק ונוסח, כיצד לקרוא מלה זו ומה שורש מלה אחרת, פזורים המה על פני כל הספר כיאה למרן שליט"א שהוא חד בדרא אף בעניין זה כידוע. ועל כולם מאמר ארוך בעניין הבנת דברי רש"י בדף ז' ע"א ד"ה תחת, שמפרשו רבנו כפשוטו ללא שום הגהה, והתווכח בזה באורך עם הרה"ג רבי אברהם הכהן זצ"ל מירושלים (במכתבים בסוף הספר סי' א'). ענייני חשבון ימצא המעיין בחידושי מסכת כלאים [כי בסוף המסכת באו חידושי סדר זרעים]. ואף ענייני הסטוריה יש בין קפלי הספר (ראה לדוגמא בעמ' תפ"ה). באופן שבלול הספר בכל מיני חכמה.

בשורות הבאות אביא לפניכם מספר טעימות קטנות על קצה המזלג ממש, מספרו החדש והבהיר של מרן שליט"א (כמובן שהבאנו דוקא דברים שאפשר להבינם בקריאה בעלמא, ולא דברים שיש להעמיק בהם, לך נא ראה). יאורו עיניכם כי תטעמו מעט צרי ומעט דבש מהספר, מה מתוק מדבש ומה נפלא מפשט אמיתי המתלבש בדברי הגמרא והראשונים ללא דוחק וקושי. ראו נא כי אורו עיניכם!

• כולנו מכירים את דברי הגמ' (דף ח' ע"א): "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמו"ת וכו'". האם אי מי מאתנו התבונן מה עניין הלשון ישלים לקריאת שמו"ת? (ובאמת, מרן בש"ע סי' רפ"ה ס"א כתב דין זה בלשון אחרת. ע"ש). בא מרן שליט"א ומבאר בצורה נפלאה: ונ"ל עפמ"ש בהקדמת תנ"ך קורן שהיו נוהגים בימי חכמי התלמוד להשלים את הנביאים וכתובים בשנה אחת כפי מנין הסדרים (ועיין בכה"ח סימן קל"ב סק"ה מהשה"ל בשם רש"י. ע"ש), שהנ"ך נחלקים לרצ"ג סדרים כמנין ימי החול בשנה, והתורה מתחלקת לקנ"ד סדרים כמנהג בני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שנין. עכת"ד. ולפ"ז אדם היה רגיל ללמוד הסידרא של פרשת השבוע בשבת ולמחרתו לומד מספר יהושע שופטים, ובשבת הבאה חוזר לפרשת השבוע ובחול לנ"ך, וחוזר חלילה. וע"ז קמ"ל רב הונא בר יהודה שלא יעלה בדעתו ללמוד תנ"ך כולו על הסדר שיגמור מתחלה כל התורה כולה ואח"כ נביאים וכתובים, אלא ישלים פרשיות התורה עם הצבור מידי שבת בשבתו וישלים הנ"ך בימי החול. והשתא ניחא שפיר לשון ישלים, שבמשך השנה מסיים כל התנ"ך בשלימות עם הציבור. ודו"ק.
  על פי האמור, מבאר מרן שליט"א עוד את דברי הגמ' בהמשך המסכת (דף נ"ו ע"ב): "הרואה כך וכך בחלום ישכים ויאמר פסוק פלוני שלא יקדמנו פסוק אחר". והקורא תמיה, למה שיקדמנו פסוק אחר, בפרט שלעיתים מובאים פסוקים שאין האדם רגיל בהם, ולפי האמור כותב הרב בחידושיו שם: נ"ל הכוונה במ"ש בהקדמת תנ"ך קורן שהיו רגילים הראשונים לחלק פרקי נ"ך לכל ימות השנה והם הסדרים. עש"ב. ועל זה אמר שלא יקדמנו, ר"ל שלא יזדמן לו בלימוד הקבוע של אותו יום הפסוק השני שאינו לטובה. והרי זה כמבואר. (וע"ש שהביא עוד פירוש אחר).
• בדף י"ג ע"א נחלקו רבי ורבנן אם אפשר לקרא ק"ש בכל לשון או בלשון הקדש דוקא. ולמדו כן ממה שכתוב "שמע", "והיו", אם הכוונה שמע בכל לשון שאתה שומע, או בהוייתן יהיו והיינו דוקא בלשון הקדש. ועיין שם בגמרא מה דורש כל אחד בקרא דחבריה. אם נתבונן בזה, יקשה לכאו' מה ההכרח של כל אחד בדרשתו זו, ומה רע להשאיר את הפסוק כפשוטו ואין הכרח לא לכאן ולא לכאן. ובאמת זו בעצם שאלה יסודית בהרבה מאד מדרשות חז"ל. הבה נצטט מדברי מרן שליט"א מחידושיו כאן: נשאלתי מה הכריחם לדרוש ולא הניחו הפסוקים כפשוטן. והשבתי כי זו מחלוקת ישנה בין הפשטנים והמפרשים, כי הפשטנים יאמרו שרוב ככל הדרשות הן כעין אסמכתא בעלמא וההלכה נלמדה מפי הקבלה. והמלבי"ם בהקדמתו לספר התורה והמצוה השיב עליהם שהרי בכל הש"ס שואלים ומקשים ומפלפלים, מר מנא ליה מקרא פלוני, ואידך ההוא אצטריך לדרשא פלונית, מה שלא יצוייר אילו כל הדרשות היו רק אסמכתא. עכת"ד. (כעת אמ"א). והוא ז"ל הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו הגדול "התורה והמצוה" לבאר כל דרשה ודרשה מדרשות חז"ל ע"פ עומק הפשט, וקבע תרי"ג כללים יסודות נאמנים שעל פיהם יתבארו דרשות חז"ל. ואחריו יאיר נתיב הגאון בעל "תורה תמימה" בספרו שמסביר טעם רוב דרשות חז"ל על מה אדניהם הטבעו, ודבריו קלים ונוחים יותר לעיון ולקריאה. עד כאן מבאר מו"ר המחלוקת הידועה, וכעת מוסיף מרן נופך משלו:
  אולם בדרך כלל אומר, שאם היינו לוקחים כל הפסוקים כפשוטם, יימצאו בהם הרבה דברים כפולים ומכופלים וסתירות, ועל כרחנו שפסוקים רבים הוצרכו לדרשה, כי זו אמונת אומן שתורת ה' תמימה אין בה חסר ויתר וכפל ענין במלים שונות. וכאן במאי דקמן הפסוק "שמע ישראל" קשה, שהיל"ל דע ישראל או האמן ישראל, ומאי שמיעה שייכא כאן? ולזה דרשו חכמים שמע לשון הבנה (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף), כלומר העיקר הוא להבין תוכן הדברים ואפילו בכל לשון שאתה שומע. ורבי דורש שמע שמיעה ממש שצריך להשמיע לאזניו פרשת ק"ש כדי שהדברים ייחרטו בלבו ובזכרונו. וכן בפסוק והיו הדברים האלה וכו', יותר נאות לומר "ושמת את הדברים האלה וגו' על לבבך" (ככתוב בפרשה שניה של ק"ש), ומאי לשון והיו? ולזה מר דרש והיו כמות שהם, בלי שינויים מלה"ק לשפה אחרת, ומר דרש והיו כסדרן שלא יקדים את המאוחר ויקרא למפרע. וכענין זה אתה לומד בכל הש"ס. וגם בדרשות שאין ספק שהן אסמכתא ממש, כגון דרשתם בפסוק ויתד תהיה לך על אזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אצבעו לתוך אזנו (ועיין במו"נ ח"ג סוף פמ"ג), הנה יסוד הדרשה ממלת אזנך, שהיא זרה בכל התנ"ך, ואין לה חבר במקרא במובן כלי זיין. ועד"ז תקיש תמיד. תן לחכם ויחכם עוד.
• בתחילת פרק רביעי מובאת המשנה של זמני התפלה, ועל כל זמן דעת ת"ק וכנגדו דעת ר"י. ובתפלת מוסף כתוב: "ושל מוספין כל היום (רבי יהודה אומר עד שבע שעות)". דעת ר"י בתוך סוגריים, לאמר שאין לגרוס זה. ולכאורה למה לא נגרוס את דעת ר"י בתפלת המוספין, וכמו שהבאנו את דעת ר"י בתפלת השחר ובתפלת המנחה? ובכן, כבר תוס' שאלו את זה (בדף ז"ך ע"א) וכתבו שהוא משום דרבי יהודה הנשיא לא ס"ל כדעת רבי יהודה בזה. התמיהה מבוארת, וכי כל מה שמביא ר"י הנשיא הכי ס"ל להלכה? והרי דרכו להביא כל השיטות והדעות! קושיא זו נכתבה גם בספר "פניני רבנו הקהלות יעקב" (עמ' קל"ח) לרמ"מ שולזינגר ופלפל בזה, והביא בסופו של דבר תירוץ מהסטייפלער ע"ה שלא התכוונו התוס' לומר מדוע לא הובאה דעת ר"י, רק באו לומר שאם הייתה הלכה כמותו היה קשה מאד למה לא הובאה דעת ר"י. אבל על עיקר הקושיא למה לא הוזכר במשנה כדעה נוספת, לא תירצו כלום. לכאו' הדברים דחוקים, כי א"כ מה סברו בקושיתם ומה סברו בתירוצם?
  בספר ארים נסי, אחר שהביא דברי הספר הנ"ל, תירץ בטוב טעם וז"ל: ולענ"ד כוונת התוס' היא דודאי בכמה דוכתי לא הביא רבי כל הדעות במשנתו, כדאיתא בריש מגילה (דף ב' ע"א) זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה. וכיו"ב בדוכתי טובא. אבל כח קושייתם הוא דלמה הביא רבי דעת ר' יהודה לענין תפלת שחרית ומנחה והשמיט דעתו לענין מוסף. וכן הוא להדיא בתוס' ר"י החסיד "כמו ההיא דעד ד' שעות". ע"ש. ותירצו שפיר דבמוסף לא ס"ל כוותיה, אבל בשחרית ומנחה ס"ל כוותיה כמו שהמשיכו אח"כ. ופשוט. (וע"ש שהביא דוגמא לזה ממסכת שבת). והדברים מאירים וברורים.
  אגב, הגאון הסטייפלער הוזכר במקום נוסף בספר באופן מפתיע, באחת מטיסותיו של מרן שליט"א לאמריקה, הראוהו חוברת "אור תורה" משנת תשל"ח עם קושיא במסכת ברכות (דף י"ד ע"ב) שהקשה אחד הכותבים, והגאון הנ"ל כתב בגליון החוברת תירוץ לזה, והובאו הדברים בספר למזכרת עולם.
• כולנו מכירים את המעשה הידוע שהורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, ודנו החכמים את מי ימנו תחתיו. את רבי יהושע? בעל מעשה הוא. את רבי עקיבא? אין לו זכות אבות. והחליטו להעמיד את רבי אלעזר בן עזריה שהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. ולמה טוב שהוא עשיר? שיוכל לשחד את הקיסר אם יש צורך. וקשה, הרי רבי יהושע היה עני כמבואר בהמשך הסוגיא שהלך אליו ר"ג וראה שפחמי הוא. וא"כ אף אם לא היה בעל מעשה, יש לנו לחוש שלא למנותו כי אינו עשיר!
  מחמת קושיא זו הוציא הרש"ש כוונת הגמ' באומרה "בעל מעשה" מפשוטה, ופירש שרבן גמליאל הוא בעל מעשה שאינו מעביר על מדותיו, וא"כ הוא ילך לקיסר לדבר כנגדו, ורבי יהושע לא יוכל לעמוד כנגדו מפני שהיה עני. ע"ש. בספר ארים נסי מעיר מרן שליט"א על פירושו, ומתרץ את הקושיא הנ"ל באופן נפלא וז"ל: עיין להרש"ש. ולאחר המחילה רבה פירושו לא יתכן מכמה טעמים, חדא דבעל מעשה כינוי לשבח כמו חסידים ואנשי מעשה. ועוד דודאי ר"ג לא ינקום בו ח"ו, והא חזינן שלא מנע עצמו מבית המדרש. ומה שציערו פעמיים, שלא להרבות מחלוקות בישראל. ועוד דלשון בעל מעשה הוא קאי אדרבי יהושע שנזכר לפניו ולא אדר"ג. וקושייתו דתיפוק ליה שהיה עני לק"מ, דהא קי"ל גדלהו משל אחיו, והעושר הוא מעלה כמו שאמרו גבי ראב"ע, אבל העוני אינו חסרון לחכם ח"ו. ע"כ. כמה נאים הדברים!
• בדף ל"ה ע"ב דנה הגמרא מה הטעם שעל יין מברכים ברכה מיוחדת ועל שמן לא מברכים. אומרת הגמ' חמרא סעיד משחא לא סעיד. מקשה הגמ' והרי כתוב "ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד", לחם סועד ויין לא סועד! אומרת הגמ': "אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח, נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח". וכתב רש"י: והכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד, משמע אבל יין אינו אלא משמח, ומשני לאו כדקאמרת, אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח. ע"כ לשון רש"י. המעיין לא יבין למה הוצרך לכתוב רש"י "ומשני וכו'", וכי אין הדבר ברור למעיין בלשון הגמ'? ועוד קשה, מה עניין "אלא" שכתוב בגמ', וכי הגמ' חזרה בה? והרי עדיין אנו סוברים שיין סועד וכמו שאמרנו מעיקרא!
  כותב מרן שליט"א וז"ל: המתבונן בעין פקוחה יראה שרש"י היה גורס בגמ' "לא" חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח וכו' (במקום "אלא" חמרא). ובאמת אין מקום לגירסתנו "אלא", שהרי לא חזר בו כלל מתירוצו הראשון דחמרא סעיד ומשחא לא סעיד, אלא שהוסיף סגולה נוספת בחמרא לגבי פת שהוא משמח. ולזה ביאר רש"י ז"ל בצחות לשונו "ומשני לאו כדקאמרת" שלא יטעה הקורא לפום ריהטא לגרוס בהמשך אחד "לא חמרא אית ביה תרתי", אלא צריך להפסיק "לא, חמרא". סעד נאמן לזה תמצא בלשון רש"י בפסחים (דף נ"ג ע"ב) בד"ה ה"ג לא ר"ש סבר לה כרבי יוסי וכו' והכי פירושא לא היא כדאמרת אלא ר"ש סבר לה וכו'. ע"ש. ונהירנא כד הוינא טליא כבר תשע (בכסלו התשי"ד) הסביר לי אמה"ג זצ"ל כוונת רש"י שלא תקרא במרוצה אחת: לא ר"ש סבר לה כרבי יוסי, שהמכוון הוא להיפך: לא (כדבריך, אלא) ר"ש סבר לה וכו'. ונמצינו למדין שתיבת לא הבאה בתחילת התירוץ לשלול סברת המקשה, מפרש אותה רש"י במלים "לאו כדקאמרת", ומינה שהגירסא לפניו היתה "לא" וכנז"ל. ואחר שנים נדפס ש"ס עז והדר וראיתי שהגיהו כן בשם הגאון ר' נתן אדלר (רבו של החת"ס). ע"ש. ותעלוזנה כליותי. אך לא הביאו הדוגמא מפירש"י הנ"ל שמוכיחה את אמיתות ההגהה. ומקום הניחו לי בס"ד.
  וע"ש שהביא לזה עוד דוגמאות והרחבות. אגב, דוגמא זו הובאה אף בספר דרכי העיון (מאמר א' אות י"א). והנה בשנת תשל"ה חיפש מו"ר זמן רב את המקור בגמ' בפסחים הנ"ל שמזה ראיה להגהתו. ושאל רבנים גדולים ובקיאים (כדוגמת מרן הגר"ע יוסף, הגר"ח גריינמן, הגרי"ח סופר שליט"א, ועוד) ולא מצא מענה. ואביא כאן קטע מהשיעור השבועי (מוצ"ש בלק התשפ"ב) שבו מספר מו"ר על מציאת המקור אחר עמל וטורח, וזו לשון קדשו:
  "יום אחד נפגשתי עם הרב גריינמן ע"ה, שאלתי אותו שאלה בגמרא בברכות דף ל"ה ע"ב, רציתי להגיה שם, והוא אמר לי לא, ככה דרך הגמרא. ואחר כך ראיתי שבהגהה שלי כיוונתי לדעת רבי נתן אדלר... מי שיתבונן ברש"י יראה שככה צריך להיות. ולא רק שככה צריך להיות, אלא אדרבא מצאנו רש"י בפסחים שמסייע להגהה שלי. את זה אף אחד לא אמר. אני זוכר מילדות שרש"י כתב כך וכך, ופירש לאו כדקאמרת לא כמו שאתה חושב, אלא ב"לא" תפסיק, זה התירוץ. ואיך אני הגעתי לזה? כתבתי לרבנים בקיאים וחריפים, ולא מצאו את המקור. אז אמרתי "אם אין אני לי מי לי", אני אשב על כל רש"י שבתלמוד עד שאמצא את זה. הייתי אז בחופש בחיפה, ויש שם תלמוד גדול (כי העינים שלי חלשות), חפשתי בברכות ואין, חפשתי בשבת ואין, חפשתי בעירובין ואין, חיפשתי בפסחים ומצאתי אותו בדף נ"ג ע"ב. מצאתי לשון רש"י ככה בדיוק, שמחתי שמחה רבה מאד. כי בילדותי קראתי את רש"י הזה, ואבא הסביר לי אותו ככה...

ארכו הדברים ולא הבאנו רק מעט מזעיר דוגמאות מפירושיו המאירים והמזהירים של מו"ר שליט"א, הן אלה קצות דרכיו ושמץ דבר אשר נמצא בו, והמעיין היטב ירווה צמאונו ויעמיק עיונו. יכולנו להאריך יותר, רק שקצרה יריעתנו. אבל הפרט יעיד על הכלל כולו, כמה נפלא הספר בחידושיו ופירושיו והגהותיו הקולעות לאמת. והראיה הפשוטה בחתירה לאמת נראית בהגהות התלמידים העורכים הרבנים הגאונים שליט"א הפזורות בספר אחת הנה ואחת הנה, ובחלקם באים לסתור דברי מו"ר נר"ו(!), והניחם מו"ר בהגהת הספר לעיון הקוראים, כי בלתי אל האמת עיניו באופן שלא יתואר. [ויתירה מזו אספר, שהיה דיבור אחד שנמצא בו קושיא שלא היתה ברורה דייה , והעיר אחד הרבנים העורכים לרבנו שליט"א על גבי הדפים, ואכן הדברים תוקנו כהוגן. והנה אחר צאת הספר, שלח רבנו שליט"א לקרוא במיוחד לתלמידו העורך הלזה, והביע בפניו את הערכתו והודאתו על שהעמידו על האמת! הנמצא כזה איש?!].

וכל השבח הזה לא הגיע רק למחצית הספר! כי במחציתו השניה הובאו חידושי סדר זרעים כולו, מפאה עד ביכורים, בהערות על המשנה ומפרשיה, ראשונים ואחרונים, בחריפות פשטות ומתיקות, ומקוצר הדף לא נוכל להסתפק אפילו בדוגמא אחת מהדברים.

אחר חידושי סדר זרעים הובא "קובץ המכתבים", ובו התכתבויות ארוכות בענייני המסכת ורובם מגיל הנערות עם בחורי החמד באי התורה ג'רבא (ואחד מהם משמש כיום ראב"ד והרב הראשי לתוניסיה, הוא ניהו הרה"ג רבי חיים ביתאן שליט"א) מלאים עמקות וחריפות, עמוק עמוק מי ימצאנו. בקובץ מכתבים זה ילמד המעיין דרך הויכוח בין תלמידי חכמים בדברי חכמים בנחת נשמעים.

קובע ברכה לעצמו סימן אחד במכתבים, בו מביא מו"ר שליט"א סוגיא בברכות (דף מ"א) שיש בה דיבור תוס' תמוה, ונלאו עליו כל המפרשים, ומביאם מו"ר אחד לאחד, ודוחה את כולם, ומבין כולם מוציא פירוש חדש השופך אור על הסוגיא כולה!

בסוף הספר הובא "קונטרס הכללים" מכל הכללים שנתבארו בספר, וברכה מרובה בו.

טעמו ותחי נפשכם!​

 

[רק תורה]

וע"ז קמ"ל רב הונא בר יהודה שלא יעלה בדעתו ללמוד תנ"ך כולו על הסדר שיגמור מתחלה כל התורה כולה ואח"כ נביאים וכתובים, אלא ישלים פרשיות התורה עם הצבור מידי שבת בשבתו וישלים הנ"ך בימי החול. והשתא ניחא שפיר לשון ישלים, שבמשך השנה מסיים כל התנ"ך בשלימות עם הציבור. ודו"ק.

לא כל כך הבנתי כוונת הגאון שליט"א
ישלים קאי על הפרשיות הנאמרות עם הציבור ובפשטות היינו קריאת התורה, מ"מ גם אם הכוונה להשלמת התנ"ך אפשר לפרש בלי הידיעה שבתנ"ך קורן וישלים קאי על חמישה חומשי תורה?