יתרו היו נכונים לשלושת ימים - בענין מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו

[ממדבר מתנה]

איתא ביבמות (סב ע"א): שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה ושיבר את הלוחות והוסיף יום אחד מדעתו. ע"כ. ומבואר שם דפרישה מן האשה ושבירת הלוחות יליף משה מק"ו, והוספת יום אחד יליף מקרא.

והנה בשלמא לענין פרישה מן האשה הוי חומרא שראה משה לנהוג בעצמו, והסכימה דעתו לדעת המקום, דבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, וכמ"ש התוס' שם.

וכן בשבירת הלוחות, אע"פ שהק"ו שלמד מקרבן פסח אינו ק"ו גמור (וכמבואר שם בתוס'), מ"מ יש לומר שכך הבין משה, שזהו רצון ה' שישבור הלוחות.

אולם מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו לכאורה צריך ביאור, דכיון שרצון ה' וציוויו בא במפורש שלא יפרשו אלא יומים בלבד, מה ראה משה לשנות מרצונו ולהוסיף יום אחד. (ומה שלמד מן הפסוק אינה דרשה גמורה כמו שכתבו התוס' שם, ד'היום' משמע היום ממש).

וכן יש להבין, מה הטעם שהסכימה דעת המקום לדעתו. וכי ח"ו משה ידע טוב יותר מה' באיזה אופן ראוי שיכינו עצמם ישראל לקראת מתן תורה.

ועוד יש לשאול, כיון שמעיקרא כוונת ה' היתה שתינתן התורה לאחר יומיים, האיך היה יכול משה לדחות הנתינה ביום אחד ולעכב כלל ישראל מחיוב במצוות.

ובקונטרס דברי סופרים להגר"א וסרמן הי"ד (סימן א' אות יז) כתב שהוספת יום אחד היתה באמת רק מדרבנן, דמהתורה לא היתה מצות פרישה רק שני ימים. ומה שהסכימה דעת המקום לכך, דכן היה גם רצון ה' יתברך, אלא שלא ציווהו על זה במפורש.

וכתב ללמוד מזה, דהוא הדין לכל המצוות ואיסורים מדבריהם, שהסכימה דעת המקום לדעתן. ומהאי טעמא אנו חייבין לעשות כדבריהן, שהרי אנו מקיימין בזה רצון ה' יתברך שהסכימה דעתן לדעתו. ע"ש.

ונראה לפ"ז דכך הבין משה באמת מדעתו, שזהו רצון ה' שתהיה הוספת יום אחד מדרבנן. ואתי שפיר כל הנ"ל.