ברכות אלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו, מלמד שתפסו משה להקב"ה

[ממדבר מתנה]

איתא בגמ' (ברכות לב ע"א): "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו'", אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו. ע"כ.
וכתב הגר"א בספר אמרי נעם (ברכות שם): המאמר הזה תמוה מה שאין הפה יכול לדבר, וחלילה לומר שהדברים כפשוטן. וי"ל דכל דבר שהקב"ה קורא שמו עליו נקרא אותו דבר גם כן ה'. כמו וה' הולך לפניהם, ואח"כ יסע מלאך ה'.
ושני לוחות שהיו דבר גדול וחלק אלוה ממעל ודאי קדושה גדולה בהם. וע"כ כל זמן שהלוחות היו בידי ישראל אי אפשר לכלותם כיון שנתן להם דבר השייך לו, והוא כמו שהאדם מקדש אשה בכסף שנותן לה, ובזה הוא תפוס בידה ואין יכול להפרידה כי אם ע"י גירושין. וכן הכא בלוחות, אע"פ שפרחו האותיות מ"מ כיון שהשברים קיימים עדיין אנו אוחזים להקב"ה ואין הקב"ה מפריד אותנו, והוי כמו שהוא תפוס בידינו. לכך א"ל הקב"ה הניחה לי, פירוש תן לי הלוחות, ואכלם. אבל כל זמן שהלוחות בידיך א"א לכלותם. עכ"ד.
ומריהטת לשונו נראה לכאורה שמפרש שהיה זה אחר ששיבר משה הלוחות, ולפ"ז צריך לומר שעדיין היה אוחז משה בידו השברים.
אולם יותר נראה שהיה זה קודם שבירת הלוחות, וכדמוכח מסדר הפסוקים, ומה שאמר לו ה' תן לי הלוחות, היינו שיחזירם אליו ממש. ומשה המשיך לאחזם ורק האותיות בלבד פרחו באויר.
ומ"ש הגר"א "כיוון שהשברים קיימים עדיין אנו אוחזים וכו'", ר"ל שאע"פ שאח"כ שיבר משה הלוחות, מ"מ כיון שנשארו השברים בידי ישראל עדיין אנו נחשבים אחוזים בו.
והשתא הא דאמרינן (ב"ב יד ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון אתי שפיר טפי, דגם שברי הלוחות הם עדות לקשר ולחיבור בין עמ"י לה' יתברך.
וע"פ דברי הגר"א הנ"ל יש ליתן טעם למ"ש רש"י ז"ל בסוף פרשת ברכה עה"פ "ולכל היד החזקה", דפרש"י 'שקבל התורה בלוחות בידיו'. ע"ש.
ויש לומר דקאי על אותו הזמן שרצה ה' שיחזיר לו הלוחות ופרחו האותיות באויר, ואעפ"כ המשיך משה לאחזם בידו החזקה.