מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (יב ז)
כתב באבן עזרא שטעם נתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות, יש אומרים שהוא כדי שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, ויש אומרים שהוא סימן למלאך המשחית, כדרך "והתוית תו על מצחות האנשים", שכתב המלאך אות על מצחם לסימן שלא יבוא אליהם המשחית.
ובחזקוני הוסיף לבאר, שהדם על המשקוף ועל ב׳ המזוזות יחד, הרי הוא כצורת האות ח׳, וזהו הוא סימן של "חיים".
[ובספר מים יחזקאל לרבי יחזקאל קצנלבויגן זצ״ל בעל שו״ת כנסת יחזקאל, הוסיף על זה עפ״י דברי הטור או״ח סי׳ ל״ו דסדר כתיבת האות ח׳ בסת״ם הוא שקודם יכתוב ב׳ זיינין ואח״כ התג שלמעלה, ולכן גם כאן היה סדר הנתינה על שתי המזוזות תחילה ואח״כ על המשקוף, כסדר כתיבת האות ח׳].
ויש לעיין מאי שנא הכא דהאות היה ח׳ לרמז על "חיים", ומאי שנא בהא דאנשי ירושלים "והתוית תו על מצחות האנשים" וגו׳, שמבואר בשבת נה. שהאות היה ת׳ לרמז על "תִּחְיָה".
ויש לבאר בפשיטות דהנה מבואר בשבת שם דהאות היה בין על מצחות האנשים הצדיקים ובין על הרשעים, אלא שעל מצח הצדיקים נרשם בדיו תיו לסימן "תחיה", ועל מצח הרשעים נרשם בדם תיו לסימן "תמות".
והנה כאן במצרים הרי על פתחי בתיהם של ישראל היה האות בדם.
וממילא אתי שפיר, דכיון שהתיו יכול להתפרש גם תחיה וגם תמות, א״כ בשלמא באנשי ירושלים היה הסימן שהתיו הוא "תחיה" ולא "תמות", במה שהוא תיו של דיו ולא של דם, אבל כאן אילו היה נכתב תי״ו במה מוכח שהוא אות חיים של "תחיה", אדרבה היה מוכח איפכא מצד שהוא של דם, ולכן היה צריך האות להיות ח׳, שהוא מוכח מצד משמעות האות עצמה שהיא "חיים", וק״ל.
[וכל זה לדעת רב בשבת שם, דת׳ היינו לרמז על "תחיה", אבל לרבי שמואל בר נחמני שם האות ת׳ באה לסימן שאנשים אלו קיימו את התורה מא׳ ועד ת׳.
ולדבריו אתי שפיר בפשיטות דזה אין שייך כאן במצרים, שלא היה בידם אלא ב׳ מצוות דם פסח ודם מילה, ומלבד זה היו עירום ועריה מן המצוות].
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (יב ז)
כתב באבן עזרא שטעם נתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות, יש אומרים שהוא כדי שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, ויש אומרים שהוא סימן למלאך המשחית, כדרך "והתוית תו על מצחות האנשים", שכתב המלאך אות על מצחם לסימן שלא יבוא אליהם המשחית.
ובחזקוני הוסיף לבאר, שהדם על המשקוף ועל ב׳ המזוזות יחד, הרי הוא כצורת האות ח׳, וזהו הוא סימן של "חיים".
[ובספר מים יחזקאל לרבי יחזקאל קצנלבויגן זצ״ל בעל שו״ת כנסת יחזקאל, הוסיף על זה עפ״י דברי הטור או״ח סי׳ ל״ו דסדר כתיבת האות ח׳ בסת״ם הוא שקודם יכתוב ב׳ זיינין ואח״כ התג שלמעלה, ולכן גם כאן היה סדר הנתינה על שתי המזוזות תחילה ואח״כ על המשקוף, כסדר כתיבת האות ח׳].
ויש לעיין מאי שנא הכא דהאות היה ח׳ לרמז על "חיים", ומאי שנא בהא דאנשי ירושלים "והתוית תו על מצחות האנשים" וגו׳, שמבואר בשבת נה. שהאות היה ת׳ לרמז על "תִּחְיָה".
ויש לבאר בפשיטות דהנה מבואר בשבת שם דהאות היה בין על מצחות האנשים הצדיקים ובין על הרשעים, אלא שעל מצח הצדיקים נרשם בדיו תיו לסימן "תחיה", ועל מצח הרשעים נרשם בדם תיו לסימן "תמות".
והנה כאן במצרים הרי על פתחי בתיהם של ישראל היה האות בדם.
וממילא אתי שפיר, דכיון שהתיו יכול להתפרש גם תחיה וגם תמות, א״כ בשלמא באנשי ירושלים היה הסימן שהתיו הוא "תחיה" ולא "תמות", במה שהוא תיו של דיו ולא של דם, אבל כאן אילו היה נכתב תי״ו במה מוכח שהוא אות חיים של "תחיה", אדרבה היה מוכח איפכא מצד שהוא של דם, ולכן היה צריך האות להיות ח׳, שהוא מוכח מצד משמעות האות עצמה שהיא "חיים", וק״ל.
[וכל זה לדעת רב בשבת שם, דת׳ היינו לרמז על "תחיה", אבל לרבי שמואל בר נחמני שם האות ת׳ באה לסימן שאנשים אלו קיימו את התורה מא׳ ועד ת׳.
ולדבריו אתי שפיר בפשיטות דזה אין שייך כאן במצרים, שלא היה בידם אלא ב׳ מצוות דם פסח ודם מילה, ומלבד זה היו עירום ועריה מן המצוות].