מדוע צריך היתר של 'אינו מתכוון' לדעת הרמב"ם?

[עומק המושג]

קיי"ל דמודי ר"ש בפסיק רישא ולא ימות, וא"כ ההיתר של 'דבר שאינו מתכוון' הוא רק במקום ספק.
אך דעת הרמב"ם הידועה היא שכל ספיקא דאורייתא מותר מה"ת ואסור רק מדברי סופרים, ולפי"ז גם אם היה עושה את המעשה בכוונה היה מותר מהתורה, וא"כ צ"ב מ"ט בעי' להיתרא דאינו מתכוון*.
ולא מצאתי מי שנתעורר בזה, וצע"ג.
*ואין לומר שההיתר נצרך רק מדרבנן, שהרי אשכחנא שאליבא דר"י דס"ל דשא"מ אסור חייב. וגם אין לומר ששבת היא חיוב כרת והרמב"ם מודה בזה, (לפי גירסא מסוימת בס"פ י"ב מהל' טומאת מת, עיי"ש בנו"כ), שהרי קיי"ל היתרא דדשא"מ בשבת קלג ע"א אף בשאר איסורים. ​

 

[רק תורה]

*ואין לומר שההיתר נצרך רק מדרבנן, שהרי אשכחנא שאליבא דר"י דס"ל דשא"מ אסור חייב.

חייב רק אם עבר ולר"י אפשר שמותר לכתחילה ומדרבנן. ע"פ שערי יושר א ד מאריך לבאר שסד"א אינו היתר אלא שלא הוסיפה התורה איסור נוסף מלבד צד האיסור, אבל אם עבר חייב.

 

[עומק המושג]

חייב רק אם עבר, ולר"ש אפשר שמותר לכתחילה ומדרבנן, ע"פ שערי יושר (א ד) שמאריך לבאר שסד"א אינו היתר אלא שלא הוסיפה התורה איסור נוסף מלבד צד האיסור, אבל אם עבר חייב​

כלומר, גם לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא אי"ז שמדאורייתא מותר לעשות את המעשה, אלא שאין אזהרה מיוחדת לספק, ולכן אם פגע בהיתר לא עביד מידי ואם פגע באיסור חייב מלקות, ואילו בדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה אף בצד האיסור.
כן היא באמת שיטת הגרש"ש (שערי יושר לאורך ש"א, חי' יבמות סי' לב, עיי"ש), אך כל הראשונים והאחרונים זולתו הבינו שדעת הרמב"ם היא להקל בוודאי, שכאשר יש לו חתיכה שהיא ספק איסור מותר לו לאוכלה*, וכך מבואר גם בתשובת הרמב"ם (סי' שי) שכ' שכל הדברים מותרים זולתי מה שהוא איסור בוודאי**, ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה.

*האחרונים דנו אם אליבא דהרמב"ם ההיתר הוא בתורת ודאי או בתורת ספק, אך אין כוונתם להעלות צד שאין בכלל היתר בספק רק שתי הצדדים תלויים ועומדים, אלא לדון אם ההיתר שקיים במצב הספק נכון גם לצד האיסור, שכעת אינו מצווה לא לאכול חתיכה זו אף לצד שהיא איסור, או שוודאי יש לו אזהרה בצד האיסור רק אי"צ לחוש לה במקום ספק, אך לית מאן דפליג שהדין בפועל הוא שמותר.
**ואכ"מ להאריך בביאור העניין. ​

 

[מתוק מדבש]

הגר"ח והחזו"א כבר הגדירו דבמקום שזה פסי"ר הרי זה כאילו כיון וזה טמון במעיישה שלו.
ודו"ק.

 

[רק תורה]

ואילו בדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה אף בצד האיסור.

ליתר דיוק באינו מתכוון אין צד איסור דבעינן מלאכת מחשבת וליכא. אבל במתכוון ופגע באיסור חייב. כמו

כן היא באמת שיטת הגרש"ש (שערי יושר לאורך ש"א, חי' יבמות סי' לב, עיי"ש), אך כל הראשונים והאחרונים זולתו הבינו שדעת הרמב"ם היא להקל בוודאי, שכאשר יש לו חתיכה שהיא ספק איסור מותר לו לאוכלה*

אני לא מכיר כ"כ את שיטת הגרש"ש, אבל ממה שקראתי שם נראה דסבר דעל ידי הידיעה מתחדש החטא, ולפעמים התורה וחז"ל התירו לאדם ליכנס בחומר ספק כרת דביאת מקדש בספ"ט ברה"ר, מאחר שצד איסור אינו בהכרח חמור כ"כ כדי שיוביל להוראה להימנע ממנו. ולפעמים התורה אסרה בדברים שחייב אשם תלוי.

 

[עומק המושג]

ליתר דיוק באינו מתכוון אין צד איסור דבעינן מלאכת מחשבת וליכא*, אבל במתכוון ופגע באיסור חייב​

כלומר, צריך את ההיתר של דשא"מ כדי שאם יפגע באיסור לא יהיה חייב חטאת.
אך לפי"ז נמצא שגם אליבא דר"י דשא"מ מותר היכא דליכא פס"ר, רק שאם פגע באיסור חייב חטאת, ופשיטא שאינו כן, גם מסברא וגם מגמרא.
*אגב, אי"ז מדויק, כיון שהפטור של דבר שאינו מתכוון הוא בכה"ת, כמו בשבת קלג ע"א וביומא לד ע"ב. ​

אני לא מכיר כ"כ את שיטת הגרש"ש, אבל ממה שקראתי שם נראה דסבר דעל ידי הידיעה מתחדש החטא, ולפעמים התורה וחז"ל התירו לאדם ליכנס בחומר ספק כרת דביאת מקדש בספ"ט ברה"ר, מאחר שצד איסור אינו בהכרח חמור כ"כ כדי שיוביל להוראה להימנע ממנו. ולפעמים התורה אסרה בדברים שחייב אשם תלוי​

אלו שני נקודות שונות. בתחילה (ש"א פ"ב והלאה) הגרש"ש מנסה להסביר מדוע לדעת הרמב"ם אי"צ לחוש לצד האיסור, דהיינו, מדוע אין האדם אינו צריך לפרוש מהאיסור שקיים כנגדו בצד ספק, וע"ז מבאר שדעת הרמב"ם אינה לקולא, רק ששתי הצדדים תלויים ועומדים במציאות האמיתית, ורק סובר שאין דין חדש לאיסור בתורת ודאי, אך בהמשך (בריש פ"ד) מתקשה בשאלה אחרת, מדוע אי"צ לחוש מצד עצם הספק*, וע"ז מוסיף לחדש שרק בידיעה מתחדש האיסור ולכן אפשר להתיר להיכנס לבית הספק, ונתלה בכל מקום לפי עניינו.
עכ"פ, עיקר הדברים נסתרים מדברי כל הראשונים והאחרונים, וגם מדברי הרמב"ם עצמו בתשובה (סי' שי), ואכ"מ.
*כלומר, בתחילה השאלה הייתה מדוע אי"צ לפרוש מחתיכה שהיא ספק חלב שמא יפגע בחלב, דהיינו, השאלה היא מדוע לא צריך להסתפק שמא יעבור על איסור גמור, ההנחה היא שרק פגיעה באיסור גמור היא בעייתית, אך השאלה היא מדוע לא צריך לחשוש לה, בהמשך השאלה היא מדוע לא צריך לפרוש מחתיכה כזו מצד עצם האפשרות שאולי הוא פוגע בחלב, דהיינו, לא מצד צד החלב אלא מצד העובדה שיש אפשרות שחתיכה זו היא חלב. ​

 

[רק תורה]

אך לפי"ז נמצא שגם אליבא דר"י דשא"מ מותר היכא דליכא פס"ר, רק שאם פגע באיסור חייב חטאת, ופשיטא שאינו כן, גם מסברא וגם מגמרא.

הלשון לא ברורה.
לשיטת ר"ש דדשא"מ מותר אף אם פגע ב"איסור" ס"ס אינו מתכוון ולכן אינו איסור. אתה רוצה לומר שאין לומר לפ"ז דלר"י דא"מ חייב הוא רק כשלא פגע באיסור, אלא חייב גם כשלא פגע באיסור? ברור שלא.

**ואכ"מ להאריך בביאור העניין.

למה לא?

 

[עומק המושג]

לשיטת ר"ש דדשא"מ מותר אף אם פגע ב"איסור" ס"ס אינו מתכוון ולכן אינו איסור. אתה רוצה לומר שאין לומר לפ"ז דלר"י דא"מ חייב הוא רק כשלא פגע באיסור, אלא חייב גם כשלא פגע באיסור? ברור שלא.​

לא. ודאי שאליבא דר"י חייב רק אם פגע באיסור.
הכוונה היא לשלול את הצד שגם אליבא דר"י - אין איסור מדאורייתא לעשות מלאכה בדבר שאינו מתכוון, כיון שהוא ספיקא דאורייתא ואזלי' לקולא, רק שאם פגע באיסור חייב חטאת, משא"כ לר"ש - ולדידן דקי"ל שדבר שאינו מתכוון מותר - גם אם פגע באיסור אינו חייב, כיון שאי"ז כלל מעשה עבירה.
וע"ז טענתי שלא שייך לומר כן, כיון שמבואר בדוכתי טובא שאליבא דר"י יש גם איסור לעשות את המעשה מדין תורה.​

למה לא?

תמצית הדברים היא שבמקום ספק אין הציווי עומד כנגד האדם, כיון שכל עוד ואינו יודע שדבר זה אסור - פועל בצד ההיתר ואין צד אחר מעכבו.