צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו שניצל, יש מתירים משום נ"ט בר נ"ט באוכלין (ראו הליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט), וכאן זהו נ"ט בר נ"ט, שהבשר נותן טעם בשמן והשמן נותן טעם בצ'יפס.
אבל הרב יצחק יוסף אמר בדרשתו שצריך לראות שלא תהיה ממשות שומן בשמן, ואינו יודע איך אפשר לבדוק זאת. אמנם לפי המציאות, אין מקום לחוש לזה כי השניצל אינו פולט שומן (החזה של העוף הוא החלק הפחות שומני ולכן האנשים העושים דיאטה אוכלים אותו כשהוא צלוי). ואולי בנקניקיות יש מקום לחוש. וכן לחתיכות בשר אין לחוש כי לא מצוי שיתפורר השניצל (רק פירורי הלחם הדבוקים בו), ואפשר גם לסנן השמן.
הבשר פוגם את השמן
אבל מכל מקום יש להתיר לספרדים לאכול מאכלי חלב אחרי הצ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו בשר, מסיבה אחרת לגמרי - שהבשר פוגם את השמן (כאשר פסק הרמב"ם והשו"ע ביו"ד סי' ק"ג), והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים. וראה בספר שלחן אברהם (סקי"ח), ובשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן מ"ה) התיר נודות של נבלה מצד הבשר לגבי שמן ודבש דהוי נותן טעם לפגם, וכן הרב מזבח אדמה (דף י' ע"ג), וכן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (יורה דעה סי' פ"ז), והוסיף שכן הסכים הרב הגדול מהר"י הכהן, וכן מנהג קדום בירושלים לנהוג היתר בשמן הבא בנודות עור מצד בשר נבילה.
וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו, אלא בטל ברוב).
והאשכנזים חוששים לש"ך שחולק וסובר שאין הבשר פוגם (וגם רוב המו"צים הספרדיים בדרך כלל מורים להמתין שש שעות, ונעלם מהם השו"ע הפשוט הנ"ל. וחלקם הולכים בעצימת עיניים אחר כף החיים שחשש שמא מדובר בשמן זית בלבד). אך הספרדים בניגוד לאשכנזים לא מחוייבים לאחד מהאחרונים, אלא לשו"ע בלבד. ודברי כה"ח צ"ע, כדלהלן.
ואין לומר שהשו"ע בסי' ק"ג שם דיבר רק על טעם איסור שנבלע בכלי הגוי ונפלט לשמן, אבל לא שמן שטוגן בו בשר. כי השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום. ולא הגביל את השימוש של הקונה (הרי הקונה לא ישתמש בו רק לנרות חנוכה, אלא ישתמש בשמן לבישול, יטעים בו את הסלט או יטגן בו צ'יפס) והתיר בשופי להשתמש בו לכל שימוש שיהיה, מטעם שהבשר פוגם את השמן.
וראו בש"ך שם: "הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז" (ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").
וביאור דבריו, שלדעת השו"ע שסתם כלים אינם בני יומן, ממילא הקונה שמן מהגוי אינו צריך לחוש לטעם הבלוע בכלי, וא"כ הלכה זו מיותרת. אלא שהשו"ע בא לחדש שגם אם השמן עצמו בושל עם בשר איסור, אין לחוש, כי הבשר פוגם השמן. דהיינו שהשו"ע דיבר בממשות בשר בשמן, והתיר.
וכן גם כתב בשו"ת הרמ"א סימן נ"ג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן, והוא הדין לשומן בשר) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.
ומסיים בסימן נ"ד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספרא למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".
וכן ביאר הפמ"ג על אתר (סי' ק"ג ס"ק י"ג): "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין, ולא לטעם בשר הבלוע בכלי.
ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות, "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".
ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
ואין להביא ראיה מהסעיף הקודם בסי' ק"ג, שאם הדבר הפגום משביח לבסוף, הרי הוא אוסר תערובתו (וצריך ביטול בשישים) וכך גם כאן שומן הבשר יכול להשביח את הצ'יפס. כי שם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, ואינו דומה לנדון דידן באדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, והקונה סינן את השמן, ואין ממשות בעין, רק אולי שומן שנימוח בתוך השמן, והוא טעם פגום ובטל ברוב.
וכן כתב בט"ז שם (סי' ק"ג סוף ס"ק ו'), "עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שניה נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי".
וכן רואים ע"פ המציאות, שטעם של שניצל בצ'יפס אינו משביח הצ'יפס, ואם היינו שואלים אדם במה היית מעדיף לטגן את הצ'יפס, שמן נקי או שמן שטוגן בו שניצל, בוודאי שהיה מעדיף שמן נקי.
המתנת שש שעות אחר טעם בשר
גם אם טעם השניצל בשמן היה טעם משובח ולא פגום כנ"ל, היה מקום להתיר אכילת מאכלי חלב אחר שעה מאכילת הצ'יפס, ע"פ דברי הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ה' על יורה דעה, פרק י"ט הלכה ח'), שאם אין ממשות של שומן במאכל, די בהמתנת שעה אע"פ שהתבשל עם בשר, ומנהג ישראל לחכות שש שעות אחר תבשיל. והביא דוגמא מביצה שבושלה בחמין.
אלא שהוא סבר שיש מציאות של ממשות שומן, וזה אינו וכנ"ל ש"ממשות" היא שומן בשר בעין שאפשר לסנן במסננת ונראה לעין, ולא טעם בשר שנכנס למאכלים (והרבה פעמים מבשלים מרק עוף ומוסיפים שמן לתבשיל, וטועים לחשוב שהשמן הוא שומן שהופרש מהעוף).
וראיה לזה כמש"כ לעיל ביורה שנמשחה בשומן חזיר והרמ"א מתייחס לזה כטעם פגום ולא ממשות, וכן לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר, וכן בש"ך שביאר שהחידוש כאן הוא לא בגלל שמן שבושל בכלי גויים וסתם כלים אינם בני יומם, אלא החידוש הוא שאפילו אם שמן זה בושל עם בשר, עדיין הבשר פוגם את השמן ולא חיישינן ל"שומן הבשר" שמעורב בו כי אינו אלא טעם פגום, וכן בפמ"ג שבשר בעין פוגם את השמן, ומציין לרמ"א הנ"ל "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר", ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב.
