ידוע לך שהיה מנהג אחיד בזה? כי אבי שליט"א, וחמי שליט"א, שניהם מרוקאים מיוחסים ומקפידים לשמור ר"ת.
עוד תמהתי על מה שכתבת "ואין מקום כלל להחמיר בזה", ואף אם לדעתך כך היה מנהג מרוקו מדוע אין מקום כלל להחמיר בזה? וכי דעת השו"ע לא מספיקה כדי להחמיר???
רבי שלמה אבן דנן בשו"ת "בקש שלמה" (סי' כ"ח) כותב שכל מרוקו אין אחד שנזהר בזמן ר"ת. וכנראה אביך וחמיך הושפעו מהגר"ע יוסף. ואצרף תשובות מרן הגר"ש משאש גם בזה:
שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן ה:
נדרשתי לחוות דעתי בענין זמן בין השמשות מתי מתחיל ומסיים, ומה המנהג בזה, ואומר דענין זה דברו בו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולא כדאי להאריך ולהביא כל מה שדברו בזה בפרטות רק אבא בקיצור נמרץ, עם מה שנתחדש לי בעת לימודי, וזה החלי, בעזרת צור חילי.
הנה ידועה ומפורסמת מחלוקת ר"ת והגאונים בענין זה, דר"ת סובר שיש שתי שקיעות, הראשונה והיא שקיעת החמה שאינה נראית על הארץ כלל ונמשכת שקיעה זו עד שלשה מילין ורביע, וכל זמן זה נחשב ליום גמור, וכולו זמן תוספת שבת, רצה לעשות כולו עושה, רצה מקצת ממנו עושה, ואח"ז באה השקיעה השנית שבה מתחיל בין השמשות שהוא שלשה רבעי מיל, ואח"ז הוי לילה, כמ"ש כל זה בב"י סי' רס"א, וכתב שם שכן דעת הרמב"ן והר"ן וה"ה כר"ת, וכן פסק בש"ע סי' רס"א.
ולדעת הגאונים אין כ"א שקיעה אחת שאינה נראית על הארץ ותכף ומיד נכנס בין השמשות ויש בו שלשה רבעי מיל ואח"ז הוי לילה, כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"א, והרב ארץ החיים או"ח סי' רס"א משם מהר"ם אלשקר סי' צ"ו שכתב כן משם הגאונים רב שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון בתשובה כת"י, ושכן דעת הרי"ף ורבינו אברהם בן הרמב"ם ושכן דעת מוהריק"ש והרב גו"ר בתשובת מהר"י פראג, והגר"א, והגאון בעל התניא בסידור תפילה וכו' ועוד פוסקים שכולם סוברים דבין השמשות מתחיל משקיעת החמה עש"ב, ועיין בס' ישמח לבב או"ח סי' יו"ד שהביא דבריהם ע"ש, ועיין ג"כ בכף החיים סי' רס"א, ולשיטה זו התוספת תהיה קודם השקיעה איזה רגעים בעוד שהשמש נראית על הארץ כמ"ש הכף החיים שם והוא פשוט. ועי' ג"כ במשנה ברורה סי' רס"א בביאור הלכה ד"ה מתחי' השקיעה, שהאריך למעניתו בזה.
ומנהג העולם דלא כר"ת כמ"ש מהר"י נבון ז"ל הבי"ד ויאמר יצחק בסוף ח"ב שמנהג העולם נתיסד ע"פ סברת הגאונים, ולפי"ז התוספת צריך להוסיף קודם שקיעה בכניסה, וכן נוהגין לקבל את השבת מבעוד יום שהשמש יוצא על הארץ, ובמוצאי שבת כל ששוהין שעור מיל אחר השקיעה יוצאין יד"ח בין השמשות בתוספת מחול על הקודש עכ"ל, גם שם בויאמר יצחק הבי"ד ספר בתי כהונה שהוא מסכים לזה ע"ש, גם הרב החיד"א בברכי יוסף ובמחב"ר או"ח סי' של"א כתב שכן נתפשט המנהג בירושלים וחברון מזמן גאוני הדורות שלפני דורינו עכ"ל, וכך היה מנהגינו תמיד במרוקו ועד היום שאין שם זכר לשיטת ר"ת כלל ותמיד היינו נזהרים להכניס שבת בעוד השמש על הארץ, איזה רגעים קודם השקיעה, ובמוצאי שבת אחרי עשרים דקות או למחמירים חצי שעה אחרי השקיעה לא יותר, מדליקין נרות ועושין כל מלאכה, וגם לענין מילה הן בערב שבת הן במוצאי שבת הולכין אחרי הזמנים הנז', וזכורני בימי חרפי בהיותי עוד תלמיד אצל מורי הרה"ג המובהק פחד יצחק סבאג זצ"ל שפעם אחת רצה מורי לעמוד על הענין ועלינו לגג גבוה מקום שאין בנינים לעצור בעד ראית השמש ונוכחנו לדעת שמעת השקיעה עד צאת שלשה כוכבים קטנים בזמן שהיה כבר חושך וכמ"ש מרן בסי' רצ"ג דבזמן הזה הוי לילה, לא היה יותר מעשרים דקות, והוא קרוב לשלשה רבעי מיל עם בין השמשות דר' יוסי ועם קצת דקות לצאת מן הספק.
וכבר בא חכם הרה"ג מוהרר"ש אבן דנאן זלה"ה בס' בקש שלמה סי' כ"ח והאריך בזה וכתב דמנהג העולם דלא כר"ת אלא כהגאונים, ואף שהוא נגד מרן שפסק כר"ת, זה אחד מהדברים שלא קבלו אבותינו ורבותינו נ"ן עליהם, ונשארו ודאי במנהגם הראשון שהוא כסברת הגאונים עש"ב, וכ"כ מהר"י נבון והרב חיד"א כמש"ל, וכל זה דלא כהרב ישמח לבב שם שכתב דמנהג המערב כר"ת, דזה אינו, וגם בא"י עדיין נוהגים כהגאונים וכמ"ש הרב חיד"א בזמנו, ובכל לוחות השנה הדלקת הנרות במוצאי שבת עם כל החומרות שמוסיפין, לא עוברת יותר מחמשה ושלושים דקות מן השקיעה ע"ש, זולת איזה מתחסדים שנוהגים להחמיר ובשבילם הוסיפו בזמן הזה באיזה לוחות הדלקת נרות לפי ר"ת ע"ש.
והטעם שלא קבלו בזה סברת מרן כמו שקבלו הוראותיו בכל הדינים, ושגור בפי הכל לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו ויוסף הוא המשביר, נראה שאין הטעם בשביל שרצו להקל וכיוצא, שהרי לכל אחת מהשיטות יש בה קולא וחומרא, אם תקל בכניסה תחמיר ביציאה ואם תחמיר בכניסה תקל ביציאה, אלא הטעם פשוט משום שהמה ראו שדברי ר"ת הם נגד המציאות שעל פי רוב בכל המקומות אחרי שיעור מיל מהשקיעה יש שלושה כוכבים המראים על הלילה ממש כמ"ש בסי' רצ"ג בהש"ע עצמו, גם החושך יכסה ארץ וכל העולם יעידון יגידון דהוי לילה, ולפי דעת ר"ת אחרי השקיעה כל שלשה מילין ורביע עוד נחשב ליום גדול ויכולין לבשל ולהדליק ולמול, וזה נגד הסברא לגמרי, גם ביום שבת אם נולד בתוך שלשה מילין ורביע אחר השקיעה שהוא לילה ממש יהיה נימול ליום שבת הבאה, וכל זה מחריד הלב שנראה כאילו מחלל השבת, ולכן הרחיקו משיטה זו, לא כן הגאונים דבריהם נכנסין אל השכל ושיטתם נוחה להתקבל ומסכמת עם המציאות בכל האופנים בכניסה ויציאה, ואף שיש פה קולא למול בשבת למי שנולד אחרי חצי שעה מעלה מטה מהשקיעה ביום ששי, עכ"ז אין זה תמוה ודבר דמסתבר הוא שכבר יצאו הכוכבים וחושך כסה ארץ, ועי' להמנחת כהן בחלק מבוא השמש מאמר ב' פ"ה שהקריב דעת ר"ת לסברת הגאונים שר"ת דבר לפי מדינתו שיש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים ע"ש, והבאתי דבריו בספרי תבואות שמש חלק יו"ד סי' צ"ב, וכ"כ בספר פקודת אלעזר הבי"ד הרב ישמח לבב שם, ואף שהוא מתרץ דברי התנא שהיה בארץ ישראל, אפשר שר"ת לא ידע ממקומות אחרים וחשב שכן הוא ג"כ בארץ ישראל, ובפרט בימי קדם לא היו הנסיעות קלים ולא דבר קל הוא ללכת לארץ או לדעת המתרחש שם, ובזה יתורץ קושית הרה"ג הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א שהקשה על המנחת כהן שתירץ כן כמ"ש בהקדמתו לספר עמק יהושע ח"ב.
ועיין ג"כ להרב פרחי כהונה חאו"ח סי' ז' דף ו' ע"ד שנתן גם הוא טעם מדיליה למה שלא קבלו בזה דעת מרן, בשביל ששיטת ר"ת יש בה ספיקות הרבה לראות כוכבים קטנים יותר מדאי שיצאו אחרי ארבעה מילין מן השקיעה, והוי הוראה שאין הציבור יכולין לעמוד, כי יש בזה ספיקות ובלבולים גדולים ויכנסו בספק חילול שבת, ולכן נשארו בדרכם דרך בטוחה שהיא שיטת הגאונים שאין בה נפתל ועקש.
והנה אין כונתו לומר דאע"ג דהאמת כר"ת ברחו ממנו כדי לברוח מן הספיקות ולא להכנס בספק איסור, דאם כך הוא ודאי שאין זה נכון לברוח מן האמת כדי שלא להכנס בספיקות, ועלינו לקבל האמת בכל חומרותיו וספיקותיו וטרחותיו, אלא כיון שיש לפניהם סברת גאוני עולם שאין בה ספיקות והיו נוהגין כך קודם התפשטות פסקי מרן ז"ל למה להם לשנות את זה בדבר שיכניס אותם לספיקות, ויפה הביא ראיה לזה מס' חכמה ומוסר דאין לאדם לקבל עליו חומרות שלא היה נוהג בהם שיגרמו לו לבא אח"כ לידי מכשול.
וכפי הטעם שכתבתי למעלה, הדברים פשוטים יותר, שלא הלכו בזה כסברת מרן שפסק כר"ת, משום דלא מצאו בדבריו טעם והוא כנגד המוחש, וא"א להם לקבל דברים שכנגד שכלם וסברתם, בפרט בדברים העומדים ברומו של עולם כשמירת שבת ומילה, שנראה כמחלל שבת ומילה שלא בזמנה, ונשארו בשיטתם הראשונה של הגאונים שהיא דרך פשוטה וצלחה.
ובהיותי בזה ראיתי בספר עמק יהושע ח"ב או"ח סי' מ' לידידי הרה"ג יהושע מאמאן שליט"א שהקשה על הרב פרחי כהונה, וכתב דלא כן הוא, אלא הטעם פשוט משום דהראשונים נהגו כהגאונים, וממילא חייבים בניהם אחריהם ללכת באורחותם ובמנהגם, ואין להם רשות לשנות, שהמנהג הוא דבר גדול בין להקל בין להחמיר, והרבה להביא ראיות דמנהג עוקר הלכה עש"ב.
ואני תמיה דלפי דבריו אלו אין מקום לכלל הגדול שקבלו אבותינו נ"ן עליהם ועל זרעם ללכת אחרי מרן הקדוש בש"ע ובב"י, דממה נפשך אם פסק מרן שוה למה שהיו נוהגין קודם, א"כ ה"ז לא מטעם מרן, ואם הוא היפך ממה שהיו נוהגין, איך חזרו לפסוק כמרן, והלא היו צריכים לישאר במנהג אבותיהם ואסור להם לחזור, אלא דהאמת הוא דקודם שנגלו פסקי מרן היתה ההלכה נשענת על פוסק אחד משלושה עמודי הוראה או הרמב"ם או הרי"ף או הרא"ש אף על פי שהוא כנגד השנים האחרים או כנגד כל הפוסקים וגם כל פוסק אחד היה פוסק כפי מי שמכריע מסברתו, וכאשר נתגלה ספר הש"ע והב"י למרן הקדוש זצ"ל שסידר ההלכה ע"פ יסודות חזקים וכללים נכונים שהכריע כשני עמודי הוראה בדבר שהם נגד השלישי, ובדבר שאחד לא גילה דעתו והאחרים חולקים, הרי גדולי הפוסקים הרמב"ן הרשב"א והר"ן וכו' אל מקום שיטו רובן אחריהם נלך כמ"ש בהקדמתו לב"י, וכאשר ראו העולם שההלכה נקבעה ע"פ יסודות חזקים ואמיתיים, נוסף על זה דספרו הקדוש קבל סמיכה ממאתים רבנים מכל העולם, וזהו מר"ן בראשי תיבות, מאתים רבנים נסמך, אזי העולם הניחו פסקיהם והלכותיהם מה שהיו עושין מקדם וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק כמרן ז"ל בב"י ובש"ע, ואפילו קים לי קבלו שלא נאמר כנגדו, ועי' להרב בקש שלמה סי' ט"ל שמהר"ש בן דנאן הקדמון הוא אחד ממאתים רבנים שסמכו מרן הקדוש, זולת באיזהו מקומן שלא יכלו לעמוד בהם, כגון הלכות טריפות במערב שכפי האמת היה קשה לעשות חומרות של מרן בזמן שלא היו גוים קונים טרפות של ישראל ויש הפסד גדול לממונם של ישראל, לזה עמדו המגורשים מקשטליא זמן הרבה קודם מרן ז"ל וחוק חקקו לפסוק כדברי המקילין, וכן בזה של בין השמשות וכמ"ש למעלה, וכן בתוספת מים חמין מקדירה לקדירה בליל שבת הארכתי בזה במקום אחר, ועוד הרבה כיו"ב מפוזרים בספרים אין זמן לעמוד עליהם, בזה בחרו להשאר במנהגם הקדום שהיו פוסקים מקדמת דנא ולא קבלו את דעתו של מרן בהם והוא פשוט מאוד, וצדקו דברי הפרחי כהונה.
גם ראיתי שם בס' ישמח לבב שהביא פס"ד אחד ממהר"ם נהון זלה"ה המודפס בס' משפטים צדיקים סי' קל"ב, וכתב שהוא תנא דמסייע ליה דמנהג המערב כר"ת ע"ש, ולפקוצ"ד אין משם ראיה כלל דלא כתב שם דקי"ל כמרן אלא על השיעור של בין השמשות שהוא י"ג מינוטין וחצי קודם צאת הכוכבים ולאפוקי מסברת מהר"י עייאש במנהגי ארג'יל שכתב ששעה אחת קודם צאת הכוכבים הוא בין השמשות, ובזה ודאי צדק בדבריו שזהו השיעור של בין השמשות של י"ג מינוטין וחצי דוקא וכמ"ש באורך הבק"ש שם ע"ש, והוכיח במישור שכן היא דעת מרן ז"ל, אבל לגבי זמן התחלתו, אדרבא משמע להדיא מדבריו דלא כר"ת שהרי כתב לדידן דנוהגין לקרוא הקורא למג'רב, אם נולד שני מינוטין קודם נימול ליום ששי, ומוכח דאח"כ נכנס בין השמשות והוי ספק ואין למולו ביום ששי, ואילו לפי דעת ר"ת הלא עדיין קרוב לשעה אחר השקיעה שכולה נחשבת ליום גמור ונמול בששי, אלא ודאי מדבריו אלו עצמם מוכת להדיא דהוא אזיל בשיטת הגאונים, וכן מוכח מסוף דבריו שם שחושב מקריאת אלמג'רב עד צאת הכוכבים שזהו שיעור בין השמשות דשלשה רבעי מיל ועוד איזה דקות לחומרא ע"ש.
עוד ראיתי שם בישמח לבב שהביא ראיה לשיטת ר"ת ממ"ש הש"ס א"ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורי דרבנן אדליקו שרגא בעוד שמשא ארישא דדקלי, דמזה מוכח דלמי שהוא בקי בשיעורין עדיין יכול להמתין שלא להדליק, ולסברת הגאונים אם לא עכשיו אימתי, שהרי צריך להוסיף מחול על הקודש ע"ש, ושוב בהמשך דבריו כתב שכן מצא בספר רכב על דבר אמת על ההיא דא"ל רבא לשמעיה וכו' שכתב וז"ל וכתב הרמב"ן דמזה ראיה גמורה דהא למאן דבקי בשיעורא דרבנן אפילו נסתלקה מראש האילנות יום הוא ע"כ, הרי ממש כדברינו תלי"ת, עכ"ל הרב ישמח לבב זלה"ה.
ולפקוצ"ד נראה דאי אפשר להניח קושיא עצומה כ"כ על הגאונים זיע"א שבודאי המה ראו דברי הש"ס בענין זה המונח לפניהם כשולחן ערוך, ועכ"ז לא נראה להם שום סתירה מזה, ואחר העיון נ"ל דראיה זו אדרבא נוטה יותר לשיטת הגאונים מאשר לשיטת ר"ת, דלשיטת ר"ת קשה מאוד שבשביל דלא קי"ל בשיעורא ירחיקו אותו זמן מופלג כ"כ לקבל שבת שיעור שעה ויותר קודם הזמן, ובפרט אם היתה מילה שתדחה ליום ראשון במקום שהן עוד היום גדול לעשותה ביום ששי לשיטת ר"ת, ולכל הפחות היה נותן להם ריוח להדליק לאחר שתסתלק לגמרי החמה מראש האילנות, שהרי יש עוד לפניו שלושה מילין ורביע שכולם יום גמור, ואפילו יטעה בעשר דקות או עשרים אין בכך כלום, לא כן כאשר הגביל להם בעוד השמש בריש דקלי, זאת אומרת כס' הגאונים שהגבול האחרון הוא זמן שקיעת החמה ממש שאינה נראית כלל שבא בזמן קרוב אחר היותה בריש דקלי, ולמאן דבקי ויש לו זמן ומציאות יכול לישאר לעשות מלאכה עד רגע האחרון של השקיעה ממש ויקדים רק דקה או שנים לתוספת מחול על הקודש, אך לאלו שאינם בקיאים על אותה שעה אחרונה כגון שאין להם מציאות לראות השמש בעת שקיעתה, לזה אם לא ידליק בעוד שהוא רואה השמש לפניו יבא להמשך מעט זמן ויבא לידי חילול שבת להדליק אחר השקיעה או בשקיעה ממש ולא יעשה תוספת כלל, וזהו ממש פשט הדברים. וכבר הבאתי דברי כף החיים ודברי מהר"י נבון שהתוספת לדעת הגאונים צריכה להיות בעוד השמש על הארץ, ולדעת ר"ת צריכים אנו לדחוק שהחמיר עליהם יותר מדאי והרחיקם שעה שלימה בשביל ספק חילול שבת, יען לא מצא דרך אחרת וסימן אחר קרוב יותר, ובאמת שלא זכיתי להבין דברי הרמב"ן שכתב שזו ראיה גמורה לשיטת ר"ת.
ושוב הייתי בלונדון וקניתי את ספר אור מאיר שכולו מדבר על ענין בה"ש והאריך להביא שיטות כל הפוסקים אחת לאחת עם באור דבריהם בכל השייך לאותה שיטה, ובפרק ו' הביא שיטת הרמב"ן שהביא בקצרה ה"ה פ"ה בהלכות שבת והביאו הרב ב"י סי' רס"א, ובתוך דבריו בדף רצ"א הביא דברי הרמב"ן בשלימות שבסוף ספר תורת האדם, ומדבריו שם נ"ל שגם הוא מודה שדברי הש"ס הנ"ל נוחים להתפרש בשיטת הגאונים, ורק לפי שיטתיה דסובר דהתוספת א"א שתהיה בעוד השמש זורחת כמ"ש ז"ל וכולן מתירין עם השמש, והביא גם הא דאמר ליה לשמעיה וכו' דמשמע דהבקי יכול להשאר עד השקיעה ממש כיון שאין זמן תוספת בעוד החמה זורחת, ולכן אם נאמר דעם השקיעה נכנסת בין השמשות מתי יהיה זמן לתוספת כיון שקודם השקיעה א"א (עי' ב"י שם) שמכל זה מוכח דהמציאות אינה מעכבת ויש זמן בין ריש דקלי לשקיעה ממש, גם יש זמן לעשות תוספת זמן מועט קודם השקיעה, רק דההלכה מעכבת לפי דעתו, דאין הדין נותן לעשות תוספת בזמן שהחמה זורחת, ואחר השקיעה הרי הוא בין השמשות ונכנס בספק כרת ומיתה והתוספת מחול על הקודש הוא רק עשה, ולזה בחר בפירוש ר"ת שבו מצא תירוץ לקושיתו דכל זמן שהשמש זורחת מותר בכל עבודה עד שעה אחרונה של השקיעה ממש, ואח"ז אז באה התוספת מחול על הקודש והוא הזמן הארוך של שלושה מילין ורביע שאינו זמן בין השמשות להתחייב בספק כרת.
מכל זה מוכח דהמעכב היחידי שהיה לו הוא ענין התוספת מחול על הקודש שלא מצא לו זמן, ואילו היה סובר כסברת הגאונים לעשות התוספת מחול על הקודש איזה דקות קודם השקיעה בזמן שהחמה זורחת, אזי לא היה לו שום קושיא מדברי רבא דא"ל לשמעיה, והיה מתפרש הדבר כפשטו יותר כמו שפרשתי דלמאן דבקי א"צ להדליק בעודו בריש דקלי, ודיו ברגע האחרון כיון שהוא בקי ולא יבא לטעות, ומ"ש במתניתין וכולן מתירין עם השמש, לאו דוקא עד רגע האחרון, דזה מובן מאליו דצריך תוספת אלא כיון שהוא מועט לא חשו לבארו דגם קודם איזה רגעים נקרא עם השמש.
ועין רואה שם בדף רצ"ב בסופו בהמשך דברי הרמב"ן שם שהסכים לשיטת ר"ת מכח קושיתו הנז' שהוצרך להדחק לפרש לשון הגמ' הנז' א"ל רבא לשמעיה וכו' לשיטת ר"ת וז"ל והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, הרחקה יתירה היא לתוספת משום דלא קי"ל בשיעורא דרבנן ע"כ ע"ש, הרי שהוצרך להדחק שהיא הרחקה יתירה בשביל שהוא באמת זמן מופלג ומוגזם ע"ש, מוכח דלפירוש הראשון של הגאונים הוה אתי כפשטיה יותר דאין הרחקה יתירה כ"כ, רק דהוקשה לו דזה אי אפשר, ובשביל זה נטה לפירוש ר"ת, וא"כ לדעת הגאונים דס"ל דהתוספת תהיה קודם השקיעה ממש, אדרבא יתפרש הלשון כפשוטו, וכמו שפירש הרמב"ן עצמו שם לפי דרכו לדעת ר' יהודה דמפלג המנחה, דתוספת שלו תהיה קודם השקיעה בעוד החמה זורחת ע"ש, וע"ש באור מאיר בדף רצ"ג שהביא לשון הרמב"ן, ושם כתב האור מאיר וז"ל ואפשר דבהא פליגי הראשונים, דהרמב"ן כיון דס"ל דפלג המנחה הוא סמוך מאוד לשקיעת החמה, בלאו הכי נמי כבר הגיע אז הזמן של התוספת שבת דאורייתא, ולא שייך אז ובלבד שלא יקדים, אבל לתוספות דמשמע דפלג המנחה הוא מקודם, פליגי כיון דס"ל דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה, והוא שעור גדול לפני הזמן של תוספת שבת דאורייתא ושפיר נקרא אז ובלבד שלא יקדים, אי לאו דמקבל עליו שבת מיד בהדלקת הנרות עכל"ה, ועי' בהערה למטה דף רצ"ד ד"ה וראיתי בשיטה מקובצת בסו"ד באו הדברים ביותר ביאור, הרי לשיטה הנז' דכל שהוא סמוך לשקיעת החמה כבר הגיע זמן של תוספת שבת דאורייתא, ומוכרח שהוא מפרש וכולן מתירין עם השמש לאו דוקא ממש וכמו שכתבתי, וא"כ כך נאמר ג"כ לשיטת הגאונים לעשות תוספת מחול על הקודש סמוך לשקיעה שכיון שמקבל עליו שבת בהאי שעתא, חל עליו חובת התוספת וכמ"ש משם מוהר"מ נבון וכף החיים שכתבו להדיא שהתוספת תהיה בעוד השמש על הארץ, ובזה דברי הש"ס באים בריוח גדול לשיטת הגאונים יותר ויותר מלשיטת ר"ת.
