אם לא צריך לפוצץ דינמיט, אז מה הבעיה להכות על הסטנדר או להרעיש ברעשן? מישהו אסר עליך? על איזה "מנהגי רבותינו" אתה מדבר שנעלמו בגלל עריצות משפטית? (ואיך בכלל הגעת מעריצות משפטית לקופות החולים...)
אגב, בבתי כנסת רבים הנהיגו לא להרעיש כל המגילה, אלא רק לאחר מכן כאשר אומרים "ארור המן", וכן הורה הגר"ע יוסף:
"יש הרבה חושבים מה זה פורים? מביאים ילדים לבית הכנסת, וכל אחד מביא אתו איזה צעצוע שיש בו חומר נפץ, ומכים, 'אודרוב' , יושבים מחכים מתי יבוא המן כדי להכות, באים לא בשביל לשמוע את המגילה, לא בשביל לראות את חסדיו של הבורא יתברך, רק בשביל להכות.
'ומשניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע', פעמים יש על יד המן מרדכי, וכשמכה את המן לא פגע, מכה על מרדכי, מכה על אסתר. בשביל מה זה? למה לעשות דברים כאלה? זה לא כבוד לבתי הכנסת שלנו שהם מקדש מעט שיש בהם רעשים אלה.
צריך לשים לב, כל אחד ואחד שמביא את בנו ישים אותו על ידו, יזהיר אותו 'לא תעשה שום דבר עד שיגמרו את כל המגילה', כשיגמרו את כל המגילה, אומרים 'הרב את ריבנו', ואח"כ אומרים 'ארור המן', שיכו שם את המן כמה שרוצים, 'הכה תכה', אך לא בשעת קריאת המגילה שמפריע גם כן לאחרים שרוצים לשמוע.
לפני מאה ועשרים שנה היה ברודוס רב גדול אחד, רבי רחמים יהודה ישראל, והוא היה אב"ד של העיר, והנה פתאום עלה בדעתו של ראש הממשלה לשלוח נציג לכבוד עם ישראל שיבוא לבית הכנסת בפורים, ויראה את התפילות שלהם.
והנה באו הילדים כל אחד עם אקדח צעצוע, ומי שמסכן אין לו, מביא פטיש וחתיכת עץ מהבית, 'בכשיל וכילפות יהלומון' , והולם חזק. השליח השתומם איזה מין התנהגות זו בבית הכנסת במקום קדוש, היה לו ממש דו"ח שלילי לפני המלכות על ההתנהגות הזו.
המלך קרא את הרב הראשי, אמר לו, מה זה, בית הכנסת זה בית אלוקים שלכם ואתם מתנהגים כך בהתפרעות כזו, להכות ולחבל בשלחנות, איך זה? אמר לו, אדוני, זה מנהג נערים חסרי שכל. אך המלך שאל, הרי עליכם להזהיר גדולים על הקטנים להשגיח עליהם! אמר לו, אדוני אני מתחייב בפניך יותר לא יהיה מנהג זה.
הרב רצה לבטל מנהג זה, אך מכיון שכתוב בכמה ספרים שזהו מנהג טוב, שלח לשאול את גדולי הדור ההוא, בתחילה שלח לרבי אברהם פלאג'י באזמיר-טורקיה, חכם גדול בנו של ר' חיים פלאג'י, וסיפר לו את המעשה הזה. ענה, לפי דעתי תבטל את המנהג הזה תכריז בחרם, אף אחד לא יביא ילדים כאלה שיבואו וירעישו בבית הכנסת.
חזר ושלח לשאול את בית הדין של ירושלים בראשות הגאון רבי יעקב שאול אלישר, ורבי רפאל יצחק ישראל, והם גם כן כתבו לו ברוח הדברים האלה.
לאחר מכן שלח לרבני קושטא, וכולם הסכימו על ידו. כל זה מפורסם בספר 'אברהם אזכור', ובספר 'בן ימין' [על שם אביו שהיה בנימין], שם מרוכזות של התשובות שכולם מסכימים פה אחד לבטל מנהג זה.
רבותי, כל אחד יקנא קנאת ה', באים ילדים רוצים להתפרק להרביץ להמן, יאמרו להם בקריאת המגילה שקט, 'אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה', זה מפריע מאוד.
ודבר זה יכול גם כן להביא מחלות, העשן שיוצא מהפיצוץ הזה אנשים שואפים אותו ואחר כך נחלים ח"ו, וגם יכולים להביא לידי סכנות, אין שנה שלא נשמע בעתונות שכמה ילדים נפגעו מהמשחקים האלה. צריך אדם להיות זהיר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', חייב לשמור על נפשו ונפש בניו ובנותיו, אחרי שיגמרו את כל המגילה יצאו החוצה יאמרו 'ארור המן' פעם פעמיים ושלוש עד שימאס להם, אבל לא בבית הכנסת, זה לא כבוד של בית הכנסת.
יש הרבה הלכות בדיני קריאת המגילה, אבל אלה הם דברים מוחשיים, שאנחנו רואים אותם ומרגישים אותם, ולאט לאט התדרדר המנהג הזה והתפשט שוב.
היה חזן שקרא את המגילה בפורים בקול נחמד וצלול, למחרת בבוקר לא היה יכול לפתוח את פיו, מה קרה לך? אמר, כשהיו מפוצצים את המן בלע הרבה עשן וקולו לא יוצא.
היה אחד, אחרי פורים אני מדבר אתו והוא לא מרגיש לא עונה, עד שלא צעקתי לו כמה פעמים לא ענה, מה יש לך? אמר, עשו לו פיצוץ בפורים ליד האוזניים והתחרש, ועוד כהנה וכהנה. למה להזיק בני אדם? אנשים באים לשמוע, לצאת ידי חובה, הנשים יושבות בעזרה באות לשמוע ושומעות רק פיצוצים, ותבקע הארץ לקולם".
