מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (ל ז-ח)
בספרי פרשת בהעלותך פיסקא ס׳ מקשה, מנין שקטורת כשרה על ידי כהן הדיוט, הרי בכתוב נאמר רק "אהרן" שהוא כהן גדול.
ובשלמא במנורה נאמר לעיל (כז כא) יערוך אותו אהרן כבניו, הרי שעשה כהן הדיוט ככהן גדול, אבל קטורת מנין.
ומיישב הספרי הרי אתה דן קטורת ממנורה, ששניהם עבודה באוהל מועד, וכמו שמנורה כשרה בהדיוט כך קטורת.
ופריך הרי עבודת יום הכיפורים תוכיח, שהיא ג״כ עבודה באוהל מועד [בפר והשעיר הפנימיים, שנותנים מדמם בקודש הקדשים ובהיכל], ואין כשר אלא כהן גדול.
ומשני שאין דנין קטורת שהיא נעשית בבגדי זהב, מעבודת יום הכיפורים שהיא בבגדי לבן.
והקשה בפירוש תולדות אדם [לרבי דוד משה אברהם אשכנזי זצ״ל] על הספרי, נילף מקטורת שבהיכל של יום הכיפורים [היינו לא מהקטורת שלפני ולפנים שהיא בבגדי לבן, אלא מהקטורת שבכל יום הנעשית בהיכל על מזבח הפנימי, וקריבה גם ביוהכ״פ], שהיא ג״כ באוהל מועד, ואינה כשרה אלא בכהן גדול, שהרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בו, וכמו שכתב הרמב״ם עבודת יוהכ״פ פ״א ה״ב "וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות, הכל עשוי בכהן גדול".
והרי עבודות אלו היו נעשות בבגדי זהב, ואין שייך כאן הפירכא מה לעבודת יוהכ״פ שנעשית בבגדי לבן.
וכתב להוכיח מזה כדברי הריטב״א בשם הרמב״ן ביומא יב: דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, ורק מדרבנן צריך כהן גדול.
אמנם עדיין קשה לשיטת הרמב״ם שנראה מדבריו שכל העבודות הם מן התורה בכהן גדול.
ויש ליישב דהנה בצפנת פענח תנינא עמ׳ 174 טור ב׳ מסתפק האם הדין כהן גדול בעבודות יום הכיפורים הוא דין ב"עבודות" או דין ב"יום" עצמו, ונפקא מינה באיברים ופדרים של קרבנות יום הכיפורים שנשארו למוצאי ליוהכ״פ, האם דינם דוקא בכהן גדול, או דכיון דעתה אין זה יוהכ״פ יכולים להעשות גם בכהן הדיוט.
ונראה לכאורה דיש לחלק בזה חילוק נכון, בין קרבנות יוהכ״פ עצמם, כגון איברי הפר והשעיר הפנימיים ואילו ואיל העם, דבקרבנות אלו י״ל שמדין הקרבן עצמו צריך כהן גדול, משא״כ עבודות התמיד שבכל יום כגון איברי התמיד שנשארו למוצאי יוהכ״פ, הרי הקרבן עצמו הוא ככל שאר תמידין שבכל יום, וא״כ רק מחמת היום צריך כהן גדול.
ולפי״ז ניחא שכל מה שרצה הספרי ללמוד מקרבנות יוהכ״פ לקטורת, היינו מהחטאות הפנימיות דהוו קרבנות היום דהוי דין בעצם הקרבן, וגם לו יצוייר שהיה ביום אחר היה טעון כהן גדול, ולכן יכולים ללמוד מזה לקטורת של כל יום שאינה ביוהכ״פ.
אבל מהקטורת שבהיכל של יוהכ״פ דהוי רק מדין ה"יום" ולא בעצם הקרבן, לא שייך ללמוד מכאן לקטורת של כל יום שאינה ביום זה, דכל עיקר הדין הוא רק מחמת היום, ואין שייך ללמוד מזה ליום אחר שאינו יוהכ״פ.
ובאמת זה פשוט מאד, דאין שייך לומר בזה "יוכיח" לבטל את הלימוד ממנורה שכשרה בכהן הדיוט, שהרי מנורה עצמה שממנה למדנו לקטורת שכשרה בכהן הדיוט, ג״כ ביוהכ״פ אינה נעשית אלא בכהן גדול, ואעפ״כ בכל ימות השנה כשרה בכהן הדיוט, וא״כ הוא הדין בקטורת יהיה הדין כן.
ומה שרצו ללמוד מקרבנות יוהכ״פ היינו רק מהקרבנות של עבודת היום, שהוא דין בעצמות הקרבן, גם במוצאי יוהכ״פ, וכנ״ל. וא״ש היטב.
והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (ל ז-ח)
בספרי פרשת בהעלותך פיסקא ס׳ מקשה, מנין שקטורת כשרה על ידי כהן הדיוט, הרי בכתוב נאמר רק "אהרן" שהוא כהן גדול.
ובשלמא במנורה נאמר לעיל (כז כא) יערוך אותו אהרן כבניו, הרי שעשה כהן הדיוט ככהן גדול, אבל קטורת מנין.
ומיישב הספרי הרי אתה דן קטורת ממנורה, ששניהם עבודה באוהל מועד, וכמו שמנורה כשרה בהדיוט כך קטורת.
ופריך הרי עבודת יום הכיפורים תוכיח, שהיא ג״כ עבודה באוהל מועד [בפר והשעיר הפנימיים, שנותנים מדמם בקודש הקדשים ובהיכל], ואין כשר אלא כהן גדול.
ומשני שאין דנין קטורת שהיא נעשית בבגדי זהב, מעבודת יום הכיפורים שהיא בבגדי לבן.
והקשה בפירוש תולדות אדם [לרבי דוד משה אברהם אשכנזי זצ״ל] על הספרי, נילף מקטורת שבהיכל של יום הכיפורים [היינו לא מהקטורת שלפני ולפנים שהיא בבגדי לבן, אלא מהקטורת שבכל יום הנעשית בהיכל על מזבח הפנימי, וקריבה גם ביוהכ״פ], שהיא ג״כ באוהל מועד, ואינה כשרה אלא בכהן גדול, שהרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בו, וכמו שכתב הרמב״ם עבודת יוהכ״פ פ״א ה״ב "וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות, הכל עשוי בכהן גדול".
והרי עבודות אלו היו נעשות בבגדי זהב, ואין שייך כאן הפירכא מה לעבודת יוהכ״פ שנעשית בבגדי לבן.
וכתב להוכיח מזה כדברי הריטב״א בשם הרמב״ן ביומא יב: דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, ורק מדרבנן צריך כהן גדול.
אמנם עדיין קשה לשיטת הרמב״ם שנראה מדבריו שכל העבודות הם מן התורה בכהן גדול.
ויש ליישב דהנה בצפנת פענח תנינא עמ׳ 174 טור ב׳ מסתפק האם הדין כהן גדול בעבודות יום הכיפורים הוא דין ב"עבודות" או דין ב"יום" עצמו, ונפקא מינה באיברים ופדרים של קרבנות יום הכיפורים שנשארו למוצאי ליוהכ״פ, האם דינם דוקא בכהן גדול, או דכיון דעתה אין זה יוהכ״פ יכולים להעשות גם בכהן הדיוט.
ונראה לכאורה דיש לחלק בזה חילוק נכון, בין קרבנות יוהכ״פ עצמם, כגון איברי הפר והשעיר הפנימיים ואילו ואיל העם, דבקרבנות אלו י״ל שמדין הקרבן עצמו צריך כהן גדול, משא״כ עבודות התמיד שבכל יום כגון איברי התמיד שנשארו למוצאי יוהכ״פ, הרי הקרבן עצמו הוא ככל שאר תמידין שבכל יום, וא״כ רק מחמת היום צריך כהן גדול.
ולפי״ז ניחא שכל מה שרצה הספרי ללמוד מקרבנות יוהכ״פ לקטורת, היינו מהחטאות הפנימיות דהוו קרבנות היום דהוי דין בעצם הקרבן, וגם לו יצוייר שהיה ביום אחר היה טעון כהן גדול, ולכן יכולים ללמוד מזה לקטורת של כל יום שאינה ביוהכ״פ.
אבל מהקטורת שבהיכל של יוהכ״פ דהוי רק מדין ה"יום" ולא בעצם הקרבן, לא שייך ללמוד מכאן לקטורת של כל יום שאינה ביום זה, דכל עיקר הדין הוא רק מחמת היום, ואין שייך ללמוד מזה ליום אחר שאינו יוהכ״פ.
ובאמת זה פשוט מאד, דאין שייך לומר בזה "יוכיח" לבטל את הלימוד ממנורה שכשרה בכהן הדיוט, שהרי מנורה עצמה שממנה למדנו לקטורת שכשרה בכהן הדיוט, ג״כ ביוהכ״פ אינה נעשית אלא בכהן גדול, ואעפ״כ בכל ימות השנה כשרה בכהן הדיוט, וא״כ הוא הדין בקטורת יהיה הדין כן.
ומה שרצו ללמוד מקרבנות יוהכ״פ היינו רק מהקרבנות של עבודת היום, שהוא דין בעצמות הקרבן, גם במוצאי יוהכ״פ, וכנ״ל. וא״ש היטב.