נדרים נדרים נ: "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה"

[משיב כהלכה]

קצת תמוה איך קרא לרבי "עוברי רצונו", כביכול 'איך אחד כמוך קיבל עשירות משמים'.

ולכן הרבה ניסו לדחוק כאן ולהוציא את הכתוב מידי פשוטו, ראו שבות יעקב, חת"ס בשם ר' בונם איגר, תפארת ציון ועוד. אבל כל הדוחקים נופלים כאשר ממשיכים הלאה ורואים שלאחר שרבי הזמינו, המשיך ואמר "לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעוה"ב עאכ"ו".

אבל נראה לפרש שכל זה היה בבדיחותא כדי לבדח את רבי שיצחק מעט, וזה מתחיל בגמ' לפני כן, שבר קפרא עשה "גרפיטי" על קירות האולם, וממשיך בגמ' לאחר מכן, בסיפורים שניסה לבדחו שוב ושוב.

ועל עצם זה שניסה לבדחו, שואלים כיצד בר קפרא רצה לגרום פורענות בעולם, שהרי "יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא". המהרש"א ביאר שקיבל עליו יסורים לכפרת עוונות הדור, ולכן אם לא סבל יסורים וצחק, מיד באה פורענות. אבל זה קשה, שהרי יתכן מצב שאדם צוחק לרגע בתוך כל סבלו, ועדיין סובל אבל מחייך מהבדיחה, וגם ידועה מעלת השמחה (ורבינו בחיי אכן מבאר שניסה להביאו לשמחה שיהיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני וכמו בעלי הנגינה לפני הנביאים), ויכול אדם גם לסבול וגם לשמוח, ואינו סותר.

וחיפשתי אם יש מי מהראשונים שכתב על זה ולא מצאתי, ואולי אפשר לומר שכוונת הגמ' היתה בדרך גוזמא, שרבי לא היה נוהג לצחוק כלל, ותמיד היה רציני, כביכול היתה באה פורענות לעולם אם היה מחייך. וממילא מובן מה שבר קפרא ניסה כל הזמן לבדחו, ולא חש לפורענות שתבוא. אבל לא משמע כן מפשט הגמ'.