באנר תרומה

קבלו עריכה מקצועית לפסקה שלכם – בחינם, כאן בפורום

מאיר מן

חבר חדש
הצטרף
9/1/25
הודעות
7
לכבוד חברי הפורום הנכבדים, שלום וברכה.

מתוך אהבה וחיבור עמוק למילה הכתובה ויראת כבוד לדברי תורה הכתובים, חשבתי לפתוח כאן אשכול ייחודי שיהיה לתועלת הציבור.
רבים מאיתנו חווים את האתגר: הראש מלא בחידושים נפלאים, רעיונות בהירים ומקורות חשובים. אך כשהדברים עולים על הכתב, הם לעיתים מאבדים משהו מזיוום. הניסוח מרגיש מעט מסורבל, הזרימה בין המשפטים אינה חלקה, והמסר החד והבהיר שהיה בראשנו – הופך למעט עמום על הדף.
לכן, אני רוצה להציע כאן מעין "בית מדרש חי לכתיבה תורנית":
אני מזמין אתכם להעלות כאן בתגובות קטע קצר מפרי עטכם – עד כ-1000 מילים – שאתם מרגישים שאפשר לשפר.
ומה אני אעשה?
אני אערוך ואלטש את הקטע שלכם כאן, ואציג גרסה מהודקת ובהירה שלו.
העריכה תתמקד בנקודות כגון:
  • שיפור הניסוח לשפה תורנית גבוהה ומדויקת.
  • הידוק הזרימה בין המשפטים ליצירת רצף קריאה נעים.
  • הבהרת המסר כך שהרעיון המרכזי יזהר ויתנוצץ.
  • ליטוש כללי והסרת כפילויות או סרבולים.
כל זאת, תוך שמירה מוחלטת על התוכן והרעיון המקורי שלכם, כמובן.
המטרה: לתת לכם טעימה אישית ובעלת ערך מהאופן שבו עריכה מקצועית יכולה לשדרג כל טקסט, כולנו נלמד ונשכיל יחד כיצד להגיש דברי תורה באופן הראוי להם – כשהם ערוכים על שולחן מלכים.
אז קדימה, אתם מוזמנים בחום להעלות קטע ראשון.
 
הנה קטע שכתבתי לפני שבוע, טיוטה מוועד המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א
אשמח דוגמא לשיפור

הסבא מנובהרדוק זצ"ל, מספרים שהיו חוזר ואומר "מה הקב"ה רוצה?!", כלומר, אני לא יודע מה בדיוק הקב"ה רוצה ממני, ומה אני צריך לתת לו. ולכאורה הרי ודאי שהוא ידע מה הקב"ה רוצה, הוא לא יודע מה נצטווינו בתורה, ציצית, ותפילין וכו' וכו'.
אבל ההסבר הוא, כי כל אחד ואחד יש לו חיוב ומדרגה בפני עצמו, אינו דומה אחד לחבירו, הכל תלוי לפי הכלים והיכולות שנתן הקב"ה לכל אחד, וכמ"ש חובת הלבבות (שער עבודת האלהים פרק ו), כי כפי הטובות שהטיב הקב"ה עם ברואיו, כך מוטלת עליהם החובה יותר בעבודת ה' מהאחרים שלא זכו לטובות שהם קיבלו.
והוא מה שאמרו חז"ל (ב"ר פצ"ג סי' י) שהקב"ה דן כל אחד ואחד "לפי מה שהוא", לפי מה שניתן לכל אחד ואחד. [וזה תרתי משמע, הן כלפי הנידון, האדם, ואין כלפי הקב"ה, שהקב"ה הוא דן את האדם].
זה הביאור בדברי הסבא מנובהרדוק זצ"ל, הוא לא ידע מה הקב"ה רוצה ממנו, לפי המדרגה שלו.
יש הרבה בנ"א שפוטרים ומנחמים את עצמם על חסרונותיהם, שהרי פלוני כך, וגם פלוני אחר כך. וכל זה טעות מעיקרא. כי כל אחד נמדד ונשפט לפי יכולתיו.
וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין לז.) "לפיכך נברא אדם יחידי", כל יחיד ויחיד יש לו את החשבון שלו, אינו דומה כלל אחד לחבירו, כי לכל אחד ניתן להם מאת הבורא כוחות אחרים ויכולות שונים.
ולזה נאמר "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד, יא), הדיוק הוא שלא "יחסר" להם, כי אין צריכים יותר, רק שלא יחסר ויפריע בעבודת ה'.
אדרבא ככל שיש יותר מדרגות, ברוחניות ובגשמיות, יש יותר חובות ותביעות המוטלות על האדם.
שמעתי ממורינו המשגיח ר' חצק'ל זצ"ל, הוא אמר, "כל אחד רוצה להצליח - אני לא יודע אם זו הצלחה גדולה", דהיינו, אם "תצליח" זה לא בהכרח "הצלחה", כי יש עליך חובות אחרים לגמרי, התמורה הנדרשת היא אחרת.
ולדוגמא בענייני גשמיות, מחד, עניות הוא דבר שקשה לאדם, אבל אם אינו בגדר מחזר על הפתחים, הרי שאין עליו "חובות". מה שאין כן העשיר, הרי שיש עליו חובות שמחייבים אותו לפי עושרו.
וכך גם ברוחניות, כל אחד נדרש ממנו לפי מדרגתו. החכם ובעל הכשרון, יש עליו יותר תביעה. ומי שאין לו מעלות אלו, התביעה עליו פחותה. וזה יסוד מוסד, מה שאין לך - פוטר אותך. כי אני פחות. אין לי.
וכך אמר לי הסטייפלער זצ"ל, היה זה לגבי אלמן, שהתחתן עם אלמנה עם ילדים, ונעשתה לו משפחה ברוכת ילדים, והיה מוטל עליו עול הפרנסה לפרנס את כולם, ולצורך כך הוא נאלץ להיות נהג מונית. והוא התמרמר על מצבו, שכל חייו עוברים לו בנסיעות הלוך ושוב, ואף שקובע זמן לשיעור תורה, הוא מגיע אליו עייף וכו'. ואמר לו הסטייפלער זצ"ל: יש לך טעות גדולה, אולי כאן בעוה"ז מעריכים את מי שהוא "למדן", אבל בעולם הבא מעריכים כל אחד לפי מה שהוא יכול לעשות! ואתה במצב שלך, אין לך ברירה אחרת, וכי תהיה אברך כולל?! אתה עושה מה שמוטל עליך!
עד כדי כך שבא לפני החזו"א איזה מלמד לתשב"ר, והתאונן על מצבו, מה יהיה סופו? כל היום מלמד "קמ"ץ אל"ף" וכו'. אמר לו החזו"א, במושב שלך צריכים מלמד תשב"ר, ואתה מוכשר וראוי לכך, דע לך ה' יגמור בעדך. פירוש הדברים: אם אתה תעשה מה שצריך, אתה תזכה למה שצריך.
ידיעה זו היא מנחמת כאשר מתבוננים על מה שחסר, כי אליבא דאמת מה שאין לך - זה ההצלחה, כי אין עליך עול וחיוב, ויש לך יותר אפשרות לעמוד במה שמוטל עליך ולקיים כהלכה. ולזה צריך תמיד לחיות בהרגשה "שעשה לי כל צרכי". וכל זה כלול במאמרם ז"ל (תענית כא.) "גם זו לטובה". ולכל הפחות לא להצטער על מה שאין לך, כי מצד האמת צריך אולי גם לומר "הלל" על מה שאין לך.
אמנם שמעתי לפרש בפסוק "בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת" (דברים ד, לט), שבעניינים של רוחניות, "בשמים", בזה תמיד יהיה "ממעל", יצפה ויבקש יותר. אבל "על הארץ", ענייני הגשמיות, יסתכל תמיד "מתחת", על אלו שמתחתיו, ולא על אלו שמעליו.
ושמעתי שסיפר הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שכאשר גרו באירופא, היה עשיר גדול שהיה שכן שלהם, ואמר הגרי"ז, כי מעולם לא עלה לנו בדעתנו, שאנחנו צריכים להיות עשירים כמותו. כי בענייני גשמיות, המבט צריך להיות "מתחת", ולא "ממעל".
אבל מאידך גיסא זה מחייב אותך על מה שיש לך. והידיעה מה יש ומה אין לך - אם אתה מסוגל ולא נשבר. ושמעתי מהגראי"ל זצ"ל, בשם הרב'ה מרעננה, כי לפעמים הקב"ה נותן לאדם מתנה, אבל זה מוגבל, זה לתקופה מסויימת, ואחר כך נשלל ממנו המעלה הזו, ועל כן זה מחייב יותר, אם יש לך מדרגה, עליך לעמוד בה, אבל זה עבודה קשה, לא תמיד מצליחים להחזיק מעמד בחיוב החדש.
 
בבקשה:
"מה הקב"ה רוצה?" – יסוד העבודה ותכליתה

מובא בשם הסבא מנובהרדוק זצ"ל, כי רבות היה שגור בפיו הביטוי: "מה הקב"ה רוצה?!" ופשט הדברים הוא, חוסר ידיעה ברורה מהי תכלית העבודה המוטלת על הפרט, ומהי המידה המדויקת של המסירה הנדרשת ממנו. והנה, לכאורה תמוה הדבר, וכי לא ידע מה חובת האדם בעולמו? וכי לא ידע את מצוות התורה, כגון ציצית ותפילין ושאר מצוות שבין אדם למקום?

אלא הביאור וההסבר בזה עמוק הוא, כי כל יחיד ויחיד בעולם נברא עם נפש מיוחדת ובעל מדרגה ייחודית, ושונה דרגתו מחבירו. שכן, כל חובת האדם בעבודת ה' יתברך, תלויה היא בכלים וביכולות אשר הוענקו לו מאת הבורא ית"ש. וכבר העיד על כך בעל "חובת הלבבות" (שער עבודת האלהים פרק ו), כי ככל שהרבה הקב"ה להיטיב עם ברואיו, כן גדלה חובתם בעבודתו, מעבר לאלו אשר לא זכו לטובות הללו.

וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (בראשית רבה צג, י): שהקב"ה דן כל אחד ואחד 'לפי מה שהוא'. כלומר, הן ביחס לנידון – האדם, והן ביחס לדיין – הקב"ה, אשר דן את האדם לפי הכלים והיכולות שהעניק לו. וזוהי תמצית ההבנה בדברי הסבא מנובהרדוק זצ"ל; הוא לא ידע מהי תביעת הקב"ה ממנו, לפי מדרגתו הגבוהה שבה היה נתון.

רבים הם בני אדם הפוטרים ומנחמים עצמם על חסרונותיהם, בטענה "הרי פלוני עושה כך, ואף פלוני אחר עושה כך". אך כל זה יסודו בטעות, שכן כל אחד ואחד נבחן ונשפט על פי יכולותיו הוא בלבד.

ועל יסוד זה אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין לז.): "לפיכך נברא אדם יחידי", ללמדנו כי לכל יחיד ויחיד יש חשבון נפש בפני עצמו, ואינו דומה כלל לחבירו, שהרי כוחות ויכולות שונים הוענקו לכל אחד מאת הבורא ית"ש.

וזהו שנאמר: "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד, יא). הדיוק בפסוק הוא "לא יחסרו", ולא "יהיה להם יתר", שהרי אין הם צריכים יותר ממה שניתן להם, אלא שלא יחסר להם דבר אשר יפריע בעבודתם.

אדרבה, ככל שזוכה האדם למדרגות יתר, הן ברוחניות והן בגשמיות, כך גדלות החובות והתביעות המוטלות עליו.

שמעתי ממורינו המשגיח, הגה"צ ר' חצק'ל לוינשטיין זצ"ל, שאמר: "כל אחד רוצה להצליח – איני יודע אם זו הצלחה גדולה". כוונתו, שאף אם אדם "מצליח" לכאורה, אין זו בהכרח הצלחה אמיתית, שכן ייתכן שמוטלות עליו חובות אחרות לגמרי, והתמורה הנדרשת ממנו שונה לחלוטין.

לדוגמא בענייני גשמיות, מחד גיסא, העניות היא קשה לאדם, אך אם אינו בגדר מחזר על הפתחים, הרי שאין עליו "חובות" מיוחדים. מה שאין כן העשיר, עליו מוטלות חובות רבות המחוייבות לפי עושרו.

וכן הדבר ברוחניות – כל אחד נדרש ממנו לפי מדרגתו. החכם ובעל הכישרון, מוטלת עליו תביעה גדולה יותר. ואילו מי שאין לו מעלות אלו, התביעה עליו פחותה. וזהו יסוד מוסד: מה שאין לך – פוטר אותך, שכן אם דרגתך נמוכה יותר ואין לך כלים מסוימים, אין עליך חיובים הנובעים מהם.

וכך סיפר לי מרן הסטייפלער זצ"ל, בענין אלמן שהתחתן עם אלמנה עם ילדים, ונתברכה משפחתו ברוכת ילדים, והיה מוטל עליו עול פרנסתם. לשם כך נאלץ להיות נהג מונית, והתמרמר על מצבו, שכל ימיו עוברים עליו בנסיעות, ואף כשקובע עיתים לתורה, מגיע עייף וכו'. אמר לו הסטייפלער זצ"ל: "טעות גדולה בידך! אולי כאן בעולם הזה מעריכים את ה'למדן', אבל בעולם הבא מעריכים כל אחד לפי מה שהוא יכול לעשות! ואתה במצבך, אין לך ברירה אחרת! וכי תהיה אברך כולל?! אתה עושה את המוטל עליך!"

עד כדי כך, שפעם בא מלמד תשב"ר אל מרן החזון איש זצ"ל והתאונן על מצבו, "מה יהא בסופי? כל היום מלמד 'קמץ אלף' וכו'". אמר לו החזון איש: "במושב שלך צריכים מלמד תשב"ר, ואתה מוכשר וראוי לכך. דע לך, ה' יגמור בעדך". פירוש הדברים: אם תעשה את המוטל עליך כהלכה, תזכה לתכלית הנצרכת.

ידיעה זו מהווה נחמה גדולה כאשר מתבוננים על מה שחסר לאדם, כי לאמיתו של דבר, מה שאין לך – זוהי הצלחה, שכן אין עליך עול וחיוב נוסף, ויש לך אפשרות רבה יותר לעמוד במה שמוטל עליך ולקיים כהלכה. ולשם כך צריך תמיד לחיות בהרגשה "שעשה לי כל צרכי". וכל זה כלול במאמרם ז"ל (תענית כא.): "גם זו לטובה". ולכל הפחות, אין להצטער על מה שאין לך, כי מצד האמת צריך אולי אף לומר "הלל" על החסרונות הללו.

אמנם שמעתי לפרש בפסוק: "בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת" (דברים ד, לט), שבעניינים רוחניים – "בשמים" – בזה תמיד יצפה האדם ויבקש להתעלות "ממעל", ולשאוף ליותר. אך בענייני גשמיות – "על הארץ" – יסתכל תמיד "מתחת" – על אלו שפחותים ממנו, ולא על אלו שמעליו.

ושמעתי שסיפר הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שכאשר גרו באירופה, היה עשיר גדול שהיה שכן שלהם, ואמר הגרי"ז: "מעולם לא עלה בדעתנו שאנו צריכים להיות עשירים כמותו". ללמדנו, כי בענייני גשמיות, המבט צריך להיות "מתחת", ולא "ממעל".

אך מאידך גיסא, ידיעה זו מחייבת את האדם על מה שכן יש לו. וההבחנה מה יש ומה אין לך – אם אתה מסוגל לעמוד בזה ולא להישבר. ושמעתי מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בשם הרב'ה מרעננה זצ"ל, כי לעיתים הקב"ה נותן לאדם מתנה, אך זו מוגבלת לתקופה מסוימת, ואחר כך נשללת ממנו מעלה זו. ועל כן, אם יש לך מדרגה, עליך לעמוד בה, אך זוהי עבודה קשה, ולא תמיד מצליחים להחזיק מעמד בחיוב החדש המוטל.
 
תשובה מיראה ותשובה מאהבה

בגמ' ביומא (פ"ה:) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, איני והאמר ר"ל שזדונות נעשות לו כזכויות, לא קשיא כאן מאהבה וכאן מיראה, והדברים ידועים שבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות אבל מאהבה לא רק שנמחק לו העוון אלא נהפך לו למצווה, וכדברי החת"ס שאם אכל נבלות וטריפות נוטל שכר מצוה כאילו אכל בשר קודשים, ורק ע"י התבוננות בזה נכנסת אהבת השי"ת לליבו.

והנה בירושלמי אמרו על תשובה מיראה שזו תשובה של רמאים, כי אין הוא עובד את השי"ת אלא אוהב את עצמו וירא מן העונש של חיבוט הקבר, גהינם, כף הקלע, או גלגול. אבל תשובה מאהבת ה' זו תשובה מעלייתא. ובזוה"ק אמרו על תשובה מיראה שזו 'תשובה בישא' תשובה רעה וגרועה. אבל כבר אמרו בעלי המוסר שא"א להגיע מיד לתשובה מאהבה, ובשלב אחר שלב כשיתחיל בתשובה מיראה שלפחות הוא נקי מעבירות שבידו כך יוכל אח"כ לטפס ולעלות גם למדרגה זו של תשובה מאהבה. והגאון נוב"י בספרו הצל"ח כתב משבח אני את התשובה מיראה שעל ידה הוא נמנע מן העבירה.

עוד כתב הנוב"י על המעשה בגמ' בנחום איש גמזו שהיה מלומד בנסים, ופעם אחת גזר הקיסר גזירה קשה על היהודים ושלחו את נחום איש גמזו שילך אל הקיסר לבטל את הגזירה, ושלחו בידו דורון ארגז מלא דינרי זהב אבנים טובות ומרגליות. בדרך כשהגיע לאכסניא ללון הבינו הבעלים שיש בידו אוצר, כי הוא בשליחות אל הקיסר, ובלילה רוקנו לו את הארגז והכניסו לתוכו אבנים ועפר. בבוקר השכים והלך לדרכו והארגז בידו, וכשהגיע לקיסר אמר לו הנה באתי בשליחות אחי היהודים ששלחו לך מתנה גדולה יקרה וחשובה. כשפתחו וראו שהכל מלא אבנים ועפר, כעס הקיסר מאוד, אך נחום איש גמזו כהרגלו פתח ואמר 'גם זו לטובה', בא הסניגור וטען אולי זה עפר שיכול להרוג את האויבים של המלך, הנה יש להם מלחמה עקובה מדם וינסו לראות היעמדו דבריו, ונעשה נס והעפר השמיד את כל אויביהם. שמח הקיסר על הניצחון וביטל את הגזירה ואף החזיר לו את הארגז מלא ביהלומים ואבנים טובות. כשחזר נחום איש גמזו לאכסניא וסיפר להם, אמרו אם כך נהרוס את כל הבית שלנו ונשלח לקיסר מאותו עפר שמילאנו לנחום, וכך עשו ובדקו ולא היה בעפר זה שום תועלת.

אומר הנוב"י זה הנמשל, כאשר אדם נשלח לעולם ונשמתו חצובה בשמים ממעל, כדי לסגל לעצמו תו"מ ומע"ט, אך האדם במקום לעשות מצוות נכשל בחטאים, ובמקום דינרי זהב שלח אבנים וצרורות מעפר אל המלך הגדול, אבל אם מקבל עליו דין שמים באהבה ואומר אפי' על דברים קשים גם זו לטובה, זו מדרגה של אהבת ה', הקב"ה הופך לו את העפר לאבנים טובות, את העוונות לזכויות, ואם יאמר האדם א"כ אחטא ואשוב כדי שיהפך לי לזכויות, אבל כבר אחז"ל אין מספיקים בידו לעשות תשובה, כעין אותם בעלי האכסניא ששלחו את העפר כדי שיהפך להם ליהלומים, אבל לא עלתה בידם.

ובספר המקנה בהקדמה כתב לפרש מש"כ בפסוק "והשטן עומד על ימינו לשטנו" ולכאו' היה צ"ל על שמאלו לרעתו, אבל ימין ה' עושה חיל, ומדוע כתוב על ימינו? ופירש המקנה ע"פ הגמ' בר"ה (ט"ז:) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים וחוזרים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים? כדי לערבב את השטן. ופרש"י כשרואה שישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו של שטן. והכוונה כי התורה ציוותה תשעה קולות ואנחנו מספק עושים שלושים קולות מיושב ושוב תוקעין בלחש מעומד ושוב בחזרה ובקדיש עד מאה ואחד קולות, זה מראה עד כמה אנו מחבבין את המצוות ומהדרין לעשות ככל האפשר. אומר השטן למה לי לקטרג עליהם ולהרבות בחובותיהם הרי הם עושים תשובה מאהבה והכל יהפך להם לזכויות לטובתם, לכן שותק מלהשטין ומלקטרג עליהם זש"ה והשטן עומד על 'ימינו' כי הכל נהפך לטובה.

ובזה ביאר מאמר חז"ל שהקב"ה מדקדק עם חסדיו כחוט השערה, והדבר צריך ביאור מילתא בטעמא והוא לטובתם, כי אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו כי בוודאי עשה תשובה מאהבה כראוי לת"ח והכל נהפך לזכויות ולכן הקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לחשוב לו לעוון כדי שיהפך לו למצוה.

ועפ"ז שמעתי מהגאון כמוהר"ר יוסף עדס זצוק"ל לפרש את הוידוי של יוה"כ באמירת על חטא שהוא ע"פ סדר א'ב' ואח"כ ממשיכים בסדר תשר"ק ושוב אומרים, את שאינם גלויים לנו הם גלויים וידועים לפניך וכו', ונשאלת השאלה הרי ודאי מצות עשה מהתורה להתוודות והוא אחד מעיקרי התשובה, אך לאחר הוידוי וכל סדר על חטא ישר והפוך, מדוע צריך להוסיף שמן למדורה, ולהגדיל ולומר שיש עוד עבירות שאינם ידועים לנו והם ידועים לפניו, וכי לא די בכל סדר הוידוי שאמרנו? וביאר הרב בדרך צחות שאנחנו מצפים לתשובה מאהבה ושהקב"ה יהפוך את כל הרשימה הארוכה הזאת למצוות, ומוסיפים שיש לנו עוד עבירות שאינם ידועים לנו והם ידועים לפניו וגם אותם אנו מבקשים שיהפוך השי"ת למצוות וש"י מד"נ.

וכך ביאר הרב זצ"ל כמין חומר את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" ולכאו' המים הללו מלאים בעוונות שהשלכנו בתשליך ביום ר"ה, ומה לנו לשאוב אותם בחג הסוכות כשהם מלאים עוונות. אבל לאחר שעבר יוה"כ שעשינו תשובה מיראה ובחג הסוכות הסמוך לו מיד עושים תשובה מאהבה מתוך השמחה של המצוות ולכן מתחרטים אנו על התשליך, כי הכל נהפך לזכויות על כן "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" ודפח"ח.
 
בבקשה:
תשובה מיראה ותשובה מאהבה - עומק משמעותן ודרכי השגתן

הנה בגמרא במסכת יומא (פו ע"ב) איתא: אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות". ותמהה הגמרא: "איני, והא אמר רב יוסף: שזדונות נעשות לו כזכויות!". ומתרצת הגמרא: "לא קשיא, כאן מאהבה וכאן מיראה".

דברים אלו ידועים הם ומפורסמים; בתשובה הבאה מתוך יראת העונש, זדונות האדם נחשבות כשגגות, ואילו בתשובה הבאה מתוך אהבת ה', לא זו בלבד שהעוון נמחק, אלא הוא נהפך לזכות ומצווה. וכפי שדרש החתם סופר זצ"ל (בדרשות לשבת שובה), שאדם שאכל נבלות וטריפות, אם שב בתשובה מאהבה, נוטל שכר מצווה כאילו אכל בשר קדשים. ורק על ידי התבוננות מעמיקה ביסוד זה, נפתחים שערי הלב לאהבת השי"ת.

והנה בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) אמרו על השב מיראה, שעדיין נחשב 'חוטא'. וטעם הדבר, שכן אדם השב מיראה אינו עובד את השי"ת באמת, אלא אוהב את עצמו וירא מן העונשים הצפויים כגון חיבוט הקבר, גיהינום, כף הקלע או גלגול. ואילו תשובה מאהבת ה' היא "תשובה מעלייתא", תשובה נעלית ומשובחת. ובזוהר הקדוש מכונה התשובה מיראה "תשובה בישא" – תשובה רעה וגרועה.

אולם, בעלי המוסר כבר לימדונו, כי לא ניתן להגיע מיד למדרגת התשובה מאהבה. הדרך לעבודת ה' היא דרך מדורגת, ובשלב ראשוני, על האדם להתחיל בתשובה מיראה, אשר לפחות מנקה אותו מעבירות שבידו. כך, צעד אחר צעד, יוכל לטפס ולהתעלות גם למדרגה הנעלה של תשובה מאהבה. והגאון בעל נודע ביהודה (דרוש כ' לראש השנה) כתב: "משבח אני את התשובה מיראה, שעל ידה הוא נמנע מן העבירה".

הנודע ביהודה הוסיף וביאר ענין זה, על פי המעשה המובא בגמרא (תענית כא ע"א) אודות נחום איש גמזו, שהיה מלומד בניסים. פעם אחת גזר הקיסר גזירה קשה על היהודים, ושלחו את נחום איש גמזו לבטל את הגזירה. שלחו בידו דורון – ארגז מלא דינרי זהב, אבנים טובות ומרגליות. בדרכו, כשעצר ללון באכסניה, הבינו בעלי האכסניה כי בידו אוצר, ובלילה רוקנו את הארגז והכניסו לתוכו אבנים ועפר. בבוקר השכים נחום איש גמזו והמשיך בדרכו עם הארגז. כאשר הגיע אל הקיסר, אמר: "הנה באתי בשליחות אחי היהודים, ששלחו לך מתנה גדולה, יקרה וחשובה". כשפתחו את הארגז וראו שהוא מלא אבנים ועפר, כעס הקיסר מאוד. אך נחום איש גמזו, כדרכו, פתח ואמר: "גם זו לטובה". בא הסניגור וטען: "אולי זהו עפר שיכול להרוג את אויבי המלך?". והנה היתה להם מלחמה עקובה מדם, וניסו לראות אם יתקיימו דבריו. נעשה נס והעפר השמיד את כל אויביהם. שמח הקיסר על הניצחון, ביטל את הגזירה ואף החזיר לנחום איש גמזו את הארגז מלא ביהלומים ואבנים טובות. כאשר חזר נחום איש גמזו לאכסניה וסיפר להם, אמרו: "אם כך, נהרוס את כל הבית שלנו ונשלח לקיסר מאותו עפר שמילאנו לנחום". וכך עשו, אך בדקו ולא היתה בעפר זה שום תועלת.

מבאר הנודע ביהודה את הנמשל: כאשר אדם נשלח לעולם ונשמתו חצובה משמים ממעל, על מנת לסגל לעצמו תורה ומצוות ומעשים טובים, אך במקום לעשות מצוות, נכשל בחטאים. ובמקום דינרי זהב, שלח אבנים וצרורות מעפר אל המלך הגדול. אך אם מקבל עליו דין שמים באהבה ואומר, אפילו על דברים קשים: "גם זו לטובה" – זוהי מדרגה של אהבת ה'. הקב"ה הופך לו את העפר לאבנים טובות, את העוונות לזכויות. ואם יאמר האדם: "אם כן, אחטא ואשוב כדי שיהפוך לי לזכויות", כבר אמרו חז"ל: "אין מספיקים בידו לעשות תשובה", בדומה לאותם בעלי האכסניה ששלחו את העפר כדי שיהפך להם ליהלומים, אך לא עלתה בידם.

בספר המקנה בהקדמתו, פירש את הפסוק "והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ג, א). ותמה: לכאורה היה צריך לומר "על שמאלו לרעתו", שהרי "ימין ה' עושה חיל"? ומדוע כתוב "על ימינו"? ופירש המקנה, על פי הגמרא בראש השנה (טז ע"ב): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן". ופירש רש"י: "כשרואה שישראל מחבבין את המצוות, מסתתמין דבריו של שטן". הכוונה היא, כי התורה ציוותה תשעה קולות בתקיעת שופר, ואנו, מתוך הידור מצווה וחיבוב, עושים שלושים קולות מיושב, ושוב תוקעים בלחש מעומד, ושוב בחזרה ובקדיש, עד מאה ואחד קולות. זה מראה עד כמה אנו מחבבים את המצוות ומהדרים לעשות ככל האפשר. אומר השטן: "למה לי לקטרג עליהם ולהרבות בחובותיהם? הרי הם עושים תשובה מאהבה, והכל יהפך להם לזכויות לטובתם!". לכן שותק השטן מלהשטין ומלקטרג עליהם. זהו שנאמר: "והשטן עומד על ימינו", שכן הכל נהפך לטובה ולזכות.

ובזה ביאר גם את מאמר חז"ל (ב"ק נ ע"א): "הקב"ה מדקדק עם חסדיו כחוט השערה". והדבר צריך ביאור, שהרי לכאורה זוהי מידת דין קשה? אלא יש לומר כי זהו לטובתם. כי אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו, כי בוודאי עשה תשובה מאהבה כראוי לתלמיד חכם, והכל נהפך לזכויות. ולכן הקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה – לחשוב לו לעוון, כדי שיהפוך לו למצווה על ידי תשובתו מאהבה.

ועל פי יסודות אלו, שמעתי מהגאון מוהר"ר יוסף עדס זצוק"ל, לפרש את סדר הוידוי של יום הכיפורים. אנו אומרים את ה'על חטא' בסדר א' ב', ולאחר מכן ממשיכים בסדר תשר"ק, ושוב מוסיפים: "את שאינם גלויים לנו – הם גלויים וידועים לפניך" וכו'. ונשאלת השאלה: הרי מצוות עשה מן התורה היא להתוודות, והוא אחד מעיקרי התשובה. אך לאחר הוידוי וכל סדר ה'על חטא' ישר והפוך, מדוע צריך להגדיל ולומר שיש עוד עבירות שאינן ידועות לנו אך הן ידועות לפניו? וכי לא די בכל סדר הוידוי שאמרנו? וביאר הרב בדרך צחות, שאנו מצפים לתשובה מאהבה ושהקב"ה יהפוך את כל הרשימה הארוכה הזאת של העוונות למצוות. ומוסיפים אנו: "יש לנו עוד עבירות שאינן ידועות לנו, והן ידועות לפניו", וגם אותן אנו מבקשים שהשי"ת יהפוך למצוות ושפתיים ישק.

וכך ביאר הרב זצ"ל כמין חומר את הפסוק (ישעיה יב, ג): "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". לכאורה, המים הללו מלאים בעוונות שהשלכנו בתשליך ביום ראש השנה, ומה לנו לשאוב אותם בחג הסוכות כשהם מלאים עוונות? אלא, לאחר שעבר יום הכיפורים, בו עשינו תשובה מיראה, ובחג הסוכות הסמוך לו מיד עושים תשובה מאהבה מתוך השמחה של המצוות, הרי אנו מתחרטים על התשליך, שהרי הכל נהפך לזכויות! על כן "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", ודברי פי חכם חן.
 
מחסדיו הגדולים של השי"ת וגילוי אהבתו, שלמחרת יוה"כ אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עוון עד חג הסוכות שהוא ראשון לחשבון עוונות. והשכל הפשוט מחייב דאדרבה זו שעת המבחן לראות היעמדו דבריו וקבלותיו, והקב"ה לכאו' צריך בימים אלו לדקדק עם הכל כחוט השערה, אבל חז"ל למדו אותנו במדרש שהקב"ה לא מחשיב לנו את העוונות כלל, אין זה כי אם אהבת עולם אהבתנו. וכל התבוננות ומחשבות טהורות כאלו שיאריך ברעיוניו להתבונן בחסדי האל, הרי עי"ז יוסיף לקנות אהבה אמיתית לבורא עולם, ויקיים בזה גם מ"ע של "ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו'" כי העובד מיראה או ע"מ לקבל שכר אין ראוי לעשות כן אלא רק לעמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה הדעת ויעבדו מאהבה כמו שהאריך הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וסיים שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלב האדם עד שיעסוק בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות המודיעין לו את קונו וכו' (ומכאן החיוב של לימוד סדר מוסר בכל יום)

ואם יוסיף דעת לחשוב עם קונהו ישאל את עצמו, אם דין עבדים יש לנו ואנו ממליכים את השי"ת עלינו, הרי אמרו חז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואיך תועיל לנו החרטה, ומה תועיל לנו התשובה? אבל הכתוב אומר "בנים אתם לה' אלוקיכם", דין בנים יש לנו, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ולכן מקדימים אנו בתפילה תיבת 'אבינו' ואח"כ 'מלכנו' חטאנו לפניך רחם עלינו, כי אם לא כן אין לנו מחילה סליחה וכפרה, כשם שאין לאומות העולם. אבל בכח עמל התורה נהפך לנו דין עבדים לדין בנים. ולכן אומרים בתפילה "השיבנו אבינו לתורתך" כי זאת התורה שנתן לנו הקב"ה זוהי הראייה שיש לנו דין בנים, כמו שהאריך בזה הגאון חיד"א מילתא בטעמא. ולכך "השיבנו אבינו לתורתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" ואם כנים אנו בזה הרי סיבה נוספת לאהבת ה' יתברך וכדרך הבן שאוהב את אביו, עאכו"כ שקרבנו ה' לעבודתו וקרא לנו בנים כי הוא אבינו.

ובס' אור לציון מוסר ח"ב למורינו הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל כתב וז"ל: לתשובה מאהבה – קשה מאוד לזכות, רק מי שזכה לעסוק בתורה אפשר שיעשה תשובה מאהבה, שע"י לימוד התורה הקדושה נדבקת נפשו באהבת הבורא ויוכל לעשות תשובה בכל לב ונפש, עכ"ל.

והנה גילו לנו הנוב"י בספרו צל"ח וכן הרב זרע שמשון כי מה שאמרו חז"ל חילוק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה כנ"ל, במה דברים אמורים בכל ימות השנה אבל בעשי"ת וביוהכ"פ אפילו תשובה מיראה מעלתה כתשובה מאהבה - לנקות כל עוון ופשע כמ"ש "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כל חטאותיכם" כלומר שלא נחשב העוון והפשע שהם במזיד – לחטאת שהוא בשוגג, אלא "לפני ה' תטהרו"- לגמרי. והוא חידוש גדול הנותן פתח ותקוה לשבים, ועל פי שנים יקום דבר. ועפ"י זה מובן נוסח התפילה ביום ר"ה, "ותתן לנו ה"א באהבה את יום הזיכרון הזה" והדבר צריך ביאור, בשלמא ביוהכ"פ שהוא יום מחילה סליחה וכפרה, ודאי שאין אהבה גדולה מזו. אבל ביום הדין אשר "מלך במשפט יעמיד ארץ" לגזור גזירות לטוב ולרע, איה איפה אהבת ה' יתברך? אך כאמור כיוון שבימים אלו ידו פרוסה לקבל שבים מיראה, כאילו הם שבים מאהבה, להפוך להם הזדונות לזכיות וע"י זה הופך להם מידת הדין למידת החסד והרחמים, הרי אהבת עולם אהבתנו. ומי שומע כזאת ולא שב בתשובה שלימה וישוב אל ה' וירחמהו ויחזור לצור מחצבתו להיות חלק אלוה ממעל, ושב ורפא לו."ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" כי מי שדבק באהבת השי"ת א"צ לייסורים או מיתה כדי למרק עוונותיו אלא חיים כולכם היום.
 
בבקשה:

מעלת התשובה בימים שבין יום הכיפורים לסוכות

מן החסדים הנפלאים שגילה לנו הקב"ה, ניכרת אהבתו אל עמו: למחרת יום הכיפורים, נמשכת הנהגת 'אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עון' עד חג הסוכות, שהוא ראשון לחשבון עוונות. והשכל הפשוט היה מחייב, לכאורה, להיפך: הרי זו שעת המבחן לראות אם יעמדו דברי האדם וקבלותיו, וראוי היה שהקב"ה ידקדק עמו כחוט השערה. אך חז"ל גילו לנו במדרש, כי בימים אלו אין הקב"ה מחשיב כלל את העוונות; אין זאת אלא מחמת "אהבת עולם אהבתנו".

כל המתבונן בחסד זה ומאריך במחשבות טהורות, מוסיף בכך אהבה אמיתית לבורא העולם, ומקיים מצות עשה של "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'". שהרי העובד מיראה או כדי לקבל שכר - אין זו עבודת שלמות, ורק עמי הארץ והקטנים, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, מחנכים אותם תחילה לעבוד מיראה עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה. ושם סיים הרמב"ם כי אהבת ה' אינה נקשרת בלב האדם אלא אם כן יעסוק בה תמיד כראוי, ויעזוב כל ענייני העולם חוץ ממנה; לפיכך חייב אדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות המודיעות לו את קונו, ומכאן החיוב לקבוע סדר לימוד מוסר מדי יום.

ואם יוסיף אדם דעת וישאל: אם דין 'עבדים', וממליכים אנו אותו עלינו, הרי אמרו חז"ל "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול"; אם כן מה יועילו לנו החרטה והתשובה? אלא שהכתוב אומר "בנים אתם לה' אלקיכם", ודין 'בנים' יש לנו. ואב שמחל על כבודו - כבודו מחול.

לכן אנו מקדימים בתפילה: "אבינו מלכנו, חטאנו לפניך, רחם עלינו". ראשית "אבינו" ואחר כך "מלכנו". אילולא כן לא היתה לנו מחילה וסליחה וכפרה, כשם שאין לאומות העולם. אך בכוח עמל התורה נהפך לנו דין 'עבדים' לדין 'בנים', ולכן אומרים "השיבנו אבינו לתורתך"- שהרי עצם נתינת התורה היא הראיה שאנו בניו, וכפי שהאריך הגאון החיד"א לבאר זאת בטעם נכון. ומשום כך אנו מוסיפים: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", ואם כנים אנו בכך - זוהי סיבה נוספת לאהבת ה', כדרך הבן האוהב את אביו, קל וחומר כאשר אבינו שבשמים קרבנו לעבודתו וקרא לנו בנים לו.

ובספר אור לציון למורנו הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל (מוסר ח"ב) כתב: "לתשובה מאהבה קשה מאוד לזכות, רק מי שזכה לעסוק בתורה אפשר שיעשה תשובה מאהבה; שע"י לימוד התורה הקדושה נדבקת נפשו באהבת הבורא ויוכל לעשות תשובה בכל לב ונפש", עכ"ל.

והנה גילו לנו בעל נודע ביהודה בספרו צל"ח, וכן הרב זרע שמשון, כי חילוק זה שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה אמור בכל ימות השנה; אך בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים - אפילו תשובה מיראה מעלתה כתשובה מאהבה, ומנקה כל עוון ופשע, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". כלומר, לא שהעוון נחשב לשוגג בלבד, אלא "לפני ה' תטהרו" - טהרה גמורה. חידוש גדול הוא, הנותן פתח ותקווה לשבים. ועל פי שנים עדים - יקום דבר.

על פי זה יובן נוסח התפילה בראש השנה: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הזיכרון הזה". יש לשאול: בשלמא ביום הכיפורים - יום מחילה וסליחה וכפרה - ברור שאין אהבה גדולה מזו; אך ביום הדין, שבו "מלך במשפט יעמיד ארץ" וגוזר גזרות לטוב או למוטב, היכן מתגלית האהבה? אלא שכיון שבימים אלו ידו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים מיראה כאילו שבו מאהבה, להפוך להם הזדונות לזכויות, הרי זו אהבת עולם שאין כמותה.

ומי ששומע כל זאת ואינו שב בתשובה שלימה - כמה יש לו להתבונן ולשוב אל ה' וירחמהו, לחזור אל צור מחצבתו ולהיות חלק אלוה ממעל, ויקוים בו "ושב ורפא לו". "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". כי מי שדבק באהבת השי"ת אינו צריך לייסורים או למיתה כדי למרק עוונותיו, אלא זוכה לחיים כולם היום.
 
ראשי תחתית