ספרים מומלצים על מנהגי מרוקו

החש בראשו

סייג לחכמה שתיקה!
הצטרף
22/12/24
הודעות
653
מיקום
אורו של עולם
אני רוצה לדעת ספרים טובים ובעיקר מוסמכים על מנהגי אבותינו שאוכל לסמוך עליהם. אשמח שיעלו כאן שמות ספרים.
מה שאני מכיר: א. דברי שלום ואמת. עם הסכמה נלהבת מהרב משאש.
ב. מגן אבות של הרב לבהר.
ג. ראיתי ספר נראה לי קוראים לו אבותינו של מאיר עטיה, הלה ידוע בתור מדקדק היטב אחרי כל פליטת קולמוס שלו, אך מאידך עיקר עיסוקו היה בשירה ופיוט, גם תכל׳ס איני מכיר ביקורות על הספר.
אשמח לעוד ספרים.
 
נערך לאחרונה:
הוא התעסק גם בשירה ופיוט.
לא נכון, זה היה עיקר העיסוק שלו (אבא שלי השתתף אצלו בהקלטות של שיר ידידות).
והיה ת"ח גדול.
אני לא יודע אם עד כדי כך.
בירר לעומק את המנהגים.
השאלה אם הוא בר סמכא.
 
מה זאת אומרת, אתה תוהה אם היה כשר לעדות? פשוט שהוא בר סמכא, וברור שהיה ת"ח, ואף שימש כראש כולל בגבעת אולגה והוסמך לרבנות.

אמנם הוא התעסק הרבה בשירה, אבל גם למד תורה, הוא לא שר כל היום. ויש עוד אחד בדרגת הידע שלו (אם לא יותר) שגם הקליט יחד עם פייטנים אחרים וכו' והיה ר"מ בישיבת אוהל מועד ובעוד ישיבות והוא ת"ח גדול שליט"א. ויש עוד אחד (צעיר) שגם הקליט כמעט את כל שיר ידידות, וחלק גדול מהשירה האנדלוסית, ובמקביל הוא ראש כולל וחיבר ספרים.

השירה איננה על חשבון התורה, גם דוד המלך היה קם בכל חצות לשיר...
 
מה זאת אומרת, אתה תוהה אם היה כשר לעדות? פשוט שהוא בר סמכא, וברור שהיה ת"ח, ואף שימש כראש כולל בגבעת אולגה והוסמך לרבנות.
שמח לשמוע זה מה שרציתי!
ויש עוד אחד בדרגת הידע שלו (אם לא יותר) שגם הקליט יחד עם פייטנים אחרים וכו' והיה ר"מ בישיבת אוהל מועד ובעוד ישיבות והוא ת"ח גדול שליט"א.
מי? לא וועיש כהן ז״ל נכון?
ויש עוד אחד (צעיר) שגם הקליט כמעט את כל שיר ידידות, וחלק גדול מהשירה האנדלוסית, ובמקביל הוא ראש כולל וחיבר ספרים.
מני כהן?

רגע אבל לא הבאת ספרים נוספים, יש לך עוד להמליץ לי?
 
נערך לאחרונה:
אינני רוצה להסיט את האשכול לענין אחר, אם תרצה אפשר להמשיך באישי.

גם הרב מני כהן הוא ת"ח. יש הרבה פייטנים ת"ח. יש אחד מבית שמש שיש לו תזמורת "מורשת אבות", רובם אברכים והוא עצמו יש לו כושר לדיינות.

ונסיים באנקדוטה משעשעת, אחד מהפייטנים שר השבוע את הפיוט "כוכב צדק" בדואט עם פייטן שהוא אברך, ובמקום "זקן יושב בישיבה לא שר צבא" הוא אמר לו "אברך יושב בישיבה לא עשה צבא..."
 
כנראה קיבל היתר מרב.

הוא לא זמר חינות, הוא פייטן, באירועי הפיוט משתתפים בעיקר גברים ומיעוט קטן של נשים, רובן מבוגרות, יושבים כל האירוע ולא רוקדים.

בענין ישיבה מעורבת כתבתי באריכות, בדור הקודם היה זה נוהג פשוט וישבו באירועים גדולי תורה יחד עם נשותיהם, ורק לרקוד היו רוקדים בנפרד (כמדומה ללא שום מחיצה). והיום אכשר דרא ב"ה.
 
א. דברי שלום ואמת. עם הסכמה נלהבת מהרב משאש.
כמדומה ששמעתי מהראש"ל בשיעור במוצ"ש האחרון שאמר שהמחבר הוא: ד"ר, ומשמע ממנו שאינו ת"ח רשום. וציין לשבח שמזכירו בכבוד וכו'.
יתכן שאני טועה, ולא הבנתי ד' הראש"ל בדיוק.
עכ"פ זה נכון? מישהו יודע להגיד עליו, כי מקופיא חיבורו נראה נחמד מאוד.
 
הוא אינו חרדי קלאסי, הוא פרופ' (למיטב זכרוני, למחשבת ישראל וכדו') והרב יצחק לצערנו אומר זאת לגנאי, אבל זהו סגנון ספרדי עתיק, סגנון שונה מאוד מאותם אנשי האקדמיה האשכנזים, והוא ת"ח גדול, עניו גדול, שריד לדור דעה. היה עובד לפרנסתו ולאחר מכן יושב ולומד שעות ארוכות.

הרב טולדנו.jpg
 
נערך לאחרונה:
וציין לשבח שמזכירו בכבוד וכו'.

גם כאשר הרב יצחק יוסף נפגש עמו בחנוכת הספריה הספרדית, אמר: "יושב פה איתנו ידידנו הרב שלמה טולדנו, שהוא הוציא ספר 'דברי שלום ואמת', הספר הזה כולו נודע לחלוק על ה'ילקוט יוסף' ולהביא את מנהגי 'מרוקו'. אני רוצה לומר לו, כבוד הרב, זו דרכה של תורה, זה דבר חשוב מאוד. אדרבה, 'יגדיל תורה ויאדיר', אנחנו מחפשים בסך הכל 'אמיתה של תורה', אין לנו נגיעות, כולם לומדים, כולם ברורים. התורה את כולנו מאוחדת".

אבל בספריו כתב עליו ש"בדה מלבו דברים בשם ר' חיים פלאג'י" וגם אחר התנצלות המחבר בכרך ב' שהיתה לו טעות טכנית כשהעתיק מספר "כתר שם טוב", ולא בדה מלבו שום דבר, והודאה לרב יצחק "שהאיר את עיניו", המשיך הרב יצחק לכתוב ענין זה בספריו.

ואולי חסידי הרב יאמרו שעשה זאת כדי שלא ימשכו אחר דבריו...
 
נערך לאחרונה:
רבי יוסף בן נאים - נוהג בחכמה
רבי דוד עובדיה - נהגו העם
רבי שלמה דיין - שו"ת עטרת שלמה
רבי אליהו ביטון - נתיבות המערב
רבי רפאל משה דלויה - זוכר ברית אבות
רבי משה חיים סויסה - עטרת אבות
הנ"ל - שערי הלכה
רבי משה אליעזר עבדלחק - מנהגי עלמ"א
רבי משה סויסה - מנהגי בית אבא

יש עשרות של ספרים שעוסקים בעניינים שונים ונוגעים גם במנהג המקום מכורח המציאות. אזכיר כמה מהדורות האחרונים - ספרי ר"י משאש, קיצור שולחן ערוך לרבי רפאל ברוך טולידאנו, ספרי הגר"ש משאש, מקווה המים ועוד לר"מ מלכא, יפה שעה לר"מ אביחצירא, יחוה דעת וכה לחי לר"י חזן וכדו'.
 
נערך לאחרונה:
תראה, לכל אחד מספרי המנהגים יש את הסגנון שלו, דברי שלום ואמת לר' שלמה טולדיאנו יש לו סגנון הלכתי מחקרי היסטורי, כלומר, שהוא בודק כל מנהג ממקורו הקדום (אם זכורני אינני מטעני כי לא עיינתי בספרו הרבה שנים).
עטרת אבות של ר' משה סויסה יש לו מעלה גדולה של סדר מופתי, לפי כל עניני החיים באורח חיים ויורה דעה המצויים, כתוב בטוב טעם ודעת בסגנון בקיאותי, כלומר, אזכורים קצרים ותמציתיים מספרי הפוסקים בענין ועד להלכה ולמנהג, הסגנון בנוי באופן דומה לספרי הרב עובדיה וילקוט יוסף..
מגן אבות על ד' חלקיו בנוי בצורה מקיפה על השו"ע ברוב הנושאים המצויים, סגנונו יותר ישיבתי עיוני ותמציתי, (נוטה בסגנון לספרי הלכה אשכנזים).
נתיבות המערב לר' אליהו ביטון, זוכר ברית אבות של הרב דלויה, הם יותר עממיים, תמצא שם יותר מנהגים שאינם בהכרח מנהגי הלכה, כמו מה נהגו לאכול בזמנים שונים וכדו'. (כמו"כ משלחן אבותינו של הרב עטיה).
יש את החוברות פסקי רבותינו מן המערב של הרב שאול עזריאל, מסודר מאד יפה.
יש ריבוי חומר עצום בספר פסקי חכמי המערב של הרב יעקב עובדיה (מהדורה דיגיטלית באוצה"ח) כאלף עמודים באו"ח.
יש את נהגו העם ונוהג בחכמה שהם בעצמם מחכמי מרוקו, (נוהג בחכמה נכתב במרוקו, ונהגו העם בארץ).
יש את תורת אמך של רבי אברהם אסולין, הוא נכנס יותר לנישה של מנהגי הכפרים בדרום מרוקו ומרכש, למי שזה מעניין אותו.
יש עוד כמה ספרי מנהגים שנכנסו לדון במנהגים מסויימים, כמו נוהג בם של הרב כפיר דדון, תורת אמך של הרב אזרד, (ובענינים מסויימים כמו על ב"ה וב"ש חוברת של הרב פורטל, ו'הפסקים' של הרב פרץ ממקסיקו, נפלה נא על נפ"א של הרב און הכהן סקלי, ועוד).
יש עוד ספרי מנהגים בצפון אפריקה, יש את עלי הדס - מנהגי תוניס, ספר מצויין ממש. יש את אוצרות אמת מנהגי אלג'יר (מלבד מנהגי אלג'יר הנדפסים בסוף בית יהודה למהר"י עייאש, וזה השלחן מנהגי אלג'יר, שהם ספרים שנדפסו בחו"ל, אוצרות אמת הוא ספר חדש ממש). נחלת אבות - מנהגי לוב, ועוד.
בעקרון כל ספרי המנהגים מבוססים על ספריהם של חכמי מרוקו, ככה שלעיין רק בהם זה כמו ללמוד מתוך ספרי קיצורים בלי לעיין במקור.
בהצלחה.
 
גם כאשר הרב יצחק יוסף נפגש עמו בחנוכת הספריה הספרדית, אמר: "יושב פה איתנו ידידנו הרב שלמה טולדנו, שהוא הוציא ספר 'דברי שלום ואמת', הספר הזה כולו נודע לחלוק על ה'ילקוט יוסף' ולהביא את מנהגי 'מרוקו'. אני רוצה לומר לו, כבוד הרב, זו דרכה של תורה, זה דבר חשוב מאוד. אדרבה, 'יגדיל תורה ויאדיר', אנחנו מחפשים בסך הכל 'אמיתה של תורה', אין לנו נגיעות, כולם לומדים, כולם ברורים. התורה את כולנו מאוחדת".
הרב יצחק נפגש עימו מאות(!!!) פעמים, בהיות והרב יצחק מתפלל בביהכנ"ס "אור חביב" ע"ש רבי חביב טולידאנו, אביו של ר' שלמה. (ששופץ והורחב אחרי בחירת הרב יצחק ע"י בני המשפחה, ושוב שופץ והורחב לפני כשנתיים ע"י המתפללים). ור' שלמה היה מתפלל שם עד לפני כמה שנים כל יום מנחה וערבית, והיה מדבר בין מנחה לערבית, והרב יצחק שמע אותו ודיבר איתו הרבה מאוד פעמים.
הוא היה מדבר בעיקר מה שנקרא מחשבת ישראל.
 
הרב יצחק נפגש עימו מאות(!!!) פעמים, בהיות והרב יצחק מתפלל בביהכנ"ס "אור חביב" ע"ש רבי חביב טולידאנו, אביו של ר' שלמה. (ששופץ והורחב אחרי בחירת הרב יצחק ע"י בני המשפחה, ושוב שופץ והורחב לפני כשנתיים ע"י המתפללים). ור' שלמה היה מתפלל שם עד לפני כמה שנים כל יום מנחה וערבית, והיה מדבר בין מנחה לערבית, והרב יצחק שמע אותו ודיבר איתו הרבה מאוד פעמים.
הוא היה מדבר בעיקר מה שנקרא מחשבת ישראל.

אם זה נכון, זה פשוט מזעזע. הרי הוא כתב עליו בספריו "בדה מליבו" (וחזר על זה שוב ושוב בכמה ספרים) מבלי לשאול אותו לפני כן, שזה הדבר הכי מתבקש לפני שמוציאים שם רע.

ועד עתה הייתי סבור שלצורך הענין היה צריך להרים טלפון וכיו"ב, ואינו מכבודו, אבל כאשר פוגש בו מאות פעמים, הרי זה תמוה ביותר.
 
אם זה נכון, זה פשוט מזעזע. הרי הוא כתב עליו בספריו "בדה מליבו" (וחזר על זה שוב ושוב בכמה ספרים) מבלי לשאול אותו לפני כן, שזה הדבר הכי מתבקש לפני שמוציאים שם רע.

ועד עתה הייתי סבור שלצורך הענין היה צריך להרים טלפון וכיו"ב, ואינו מכבודו, אבל כאשר פוגש בו מאות פעמים, הרי זה תמוה ביותר.
מנין לך שלא שאל אותו?
והאם הוא שאל את הרב יצחק על כל ההשגות שהשיג עליו?
 
התירוצים שלך מביכים. על השגות אין מה לשאול את המחבר בעצמו. זה מה שהוא כתב, מה יש לשאול?

אבל כשאתה מאשים מחבר ש"בדה מליבו" טקסט, המינימום הוא לשאול אותו בעצמו, מנין טקסט זה הגיע. ואם היה שואל, היה מקבל תשובה שהעתיק בטעות מתוך ספר כתר שם טוב וחשב שהכל הם דברי הגר"ח פלאג'י. אבל במקום לשאול, הוא פירסם בכל ספריו שכביכול המחבר הוא שקרן וזייפן.

וגם מן שמיא תבעו את עלבונו, וכנגד אותה טעות טכנית קטנה, טעה המאשים בטעות גדולה מאוד (תכלא דפזלון).
 
אין מי מאיתנו שיודע חשבונות שמים, אבל כאשר כולנו רואים את המציאות, אין טעם להתעלם ממנה. ויש דוגמאות לרוב בסיפורי צדיקים, שהצביעו על החטא ועונשו.

לדוגמא:

בעירו של ה"חפץ החיים" זצ"ל התגוררה אלמנה עניה, ששכרה דירה מאחד מעשירי ראדין. כדי לפרנס את עצמה ואת היתומים הרכים, עסקה האלמנה בכיבוס בגדי אנשים בבתיהם. באותה תקופה לא היו, כידוע, מכונות כביסה, ומלאכת הכיבוס היתה מפרכת וקשה. בכסף המועט שהשתכרה האלמנה במלאכה זו, היתה קונה מעט מזון למשפחתה, וגם היתה משלמת לעשיר את דמי השכירות של הדירה.

באחד מחודשי החורף ירד שלג כבד ללא הפוגה, יום אחר יום, ובעקבות כך לא היתה לאלמנה אפשרות לצאת כדרכה לכבס את בגדי האנשים, וממילא לא עלה בידה להשיג את דמי השכירות. למגינת ליבה של האישה האלמנה, גם בשני החודשים שלאחר מכן הוסיפו סופות השלג להשתולל, כמעט ללא הפוגה. בסיומם של אותם חודשים קשים, לא היה בידי האלמנה אף הכסף המועט הנצרך לכלכלת משפחתה בדוחק, וודאי שלא היה ביכולתה לשלם את דמי השכירות.

יום אחד ניגש העשיר, בעל הבית, אל האלמנה, ואמר בתוקף: "כבר שלושה חודשים לא שילמת את דמי השכירות על הדירה. אם לא תשלמי את כל סכום החוב, לא תישארי בדירה אפילו יום אחד נוסף!".

האלמנה ניסתה להסביר לבעל הבית שלא הצליחה להשתכר כמעט מאומה. היא התחננה לפניו שירחם עליה ועל יתומיה, ולא ישליכם החוצה, אל הרחוב הקפוא.

אך העשיר אמר לה נחרצות: "לא יעזרו שום תירוצים. אין זה מענייני אם השתכרת די הצורך לפרנסתך או לא, אני צריך לקבל את התשלום המגיע לי!".

האמת היתה, שכל חובה של האלמנה היה סכום זניח לחלוטין עבור אותו עשיר, ועל אף זאת הקשיח את לבו. הוא לא הסכים אפילו לחכות עד בוא האביב, שאז תוכל האלמנה לצאת לעבוד, ותחזיר לו את הכסף לשיעורין.

כפי שהזהיר מראש, כך אכן עשה. ביום שנקבע על ידו, שלח בעל הבית שליח לגבות את החוב. מאחר שלא היה בידיה של האלמנה הסכום הנדרש, הורה לה לעזוב לאלתר את הבית. לאלמנה האומללה לא היה שום מקום אחר, שתוכל למצוא בו מפלט מפני הקור הנורא שבחוץ, ועל כן נותרה עם ילדיה בבית. ראה העשיר שכך, ושלח פועלים להסיר את רעפי הגג. עד מהרה חדרו השלג והגשם פנימה. האישה האלמנה עזבה את הבית, ונותרה עם ילדיה הקטנים ללא כל מחסה.

הלכה האלמנה אל ה"חפץ חיים", וסיפרה לו בבכי את כל הסיפור.

הזדעזע ה"חפץ חיים" ואמר: "האומנם כך עשה לכם? כלום אין בו רחמנות על אלמנה ויתומים, וכך הוא מוציאם מביתם, בקור כזה?! אוי לו, לאותו אדם, שהרי כבר אמרה התורה על אדם המצער את האלמנה: 'וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים' (שמות כ"ב, כ"ג). תוהה אני, מה יהא סופו של אדם זה".

מיד פנה ה"חפץ חיים" אל אחד מנדיבי העם, וביקש לסדר לאלמנה בית, שתוכל לגור בו יחד עם בניה היתומים.

כעבור עשר שנים בא כלב שוטה, נשך את העשיר בעל הדירה, והיה מתייסר בייסורים נוראים, עד שלאחר מספר שבועות מת בעודו מתפתל במכאוביו.

הקב"ה הוא "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד'), הבורא ישתבח שמו "מַאֲרִיךְ אַפִּי וְגָבֵי דִּילֵיהּ" (בראשית רבה ס"ז, ד').

אותו עשיר שהקשה ליבו לא נענש מיד, מאחר שהקב"ה מאריך אפו, המתין לו שמא יעשה תשובה. אך יש דין ויש דיין, ולבסוף קיבל את עונשו הנורא על אשר ציער את האלמנה ואת היתומים.

* * *

עוד מעשה נורא ארע בתקופתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. באותה תקופה דרשו הגויים למלא מכסה של ילדים יהודים, שהיו נשלחים לצבאו של ניקולאי הרשע. אותם ילדים הורחקו מהוריהם למשך שנים ארוכות, וחיו חיי סבל במחנות צבא. חלקם מתו במלחמות, ומרביתם שכחו לחלוטין את יהדותם וחיו כגויים, מגושמים ובהמיים.

בנו של קצב אחד נתפס על ידי הגויים, וכמעט שהעבירוהו לידי הצבא, אלא שאותו קצב רשע הלך וחטף נער אחר, שהיה יתום מאב, ומסרו לצבא במקום בנו. האם האלמנה לא ידעה את נפשה מרוב צער וכאב, והיתה בוכה ימים ולילות.

ה"חפץ חיים" שמע על כך, והצטער צער גדול ונורא. הוא תהה מה יהא ענשו של הרשע, שגרם צער כזה לאשה האלמנה. לאחר שנים נודע לו שבאו כלבים עזים, התנפלו על הקצב וקרעוהו לגזרים.

וכי במקרים כאלו נאמר "אין אנו יודעים חשבונות שמים"?
 
ראשי תחתית