אין מי מאיתנו שיודע חשבונות שמים, אבל כאשר כולנו רואים את המציאות, אין טעם להתעלם ממנה. ויש דוגמאות לרוב בסיפורי צדיקים, שהצביעו על החטא ועונשו.
לדוגמא:
בעירו של ה"חפץ החיים" זצ"ל התגוררה אלמנה עניה, ששכרה דירה מאחד מעשירי ראדין. כדי לפרנס את עצמה ואת היתומים הרכים, עסקה האלמנה בכיבוס בגדי אנשים בבתיהם. באותה תקופה לא היו, כידוע, מכונות כביסה, ומלאכת הכיבוס היתה מפרכת וקשה. בכסף המועט שהשתכרה האלמנה במלאכה זו, היתה קונה מעט מזון למשפחתה, וגם היתה משלמת לעשיר את דמי השכירות של הדירה.
באחד מחודשי החורף ירד שלג כבד ללא הפוגה, יום אחר יום, ובעקבות כך לא היתה לאלמנה אפשרות לצאת כדרכה לכבס את בגדי האנשים, וממילא לא עלה בידה להשיג את דמי השכירות. למגינת ליבה של האישה האלמנה, גם בשני החודשים שלאחר מכן הוסיפו סופות השלג להשתולל, כמעט ללא הפוגה. בסיומם של אותם חודשים קשים, לא היה בידי האלמנה אף הכסף המועט הנצרך לכלכלת משפחתה בדוחק, וודאי שלא היה ביכולתה לשלם את דמי השכירות.
יום אחד ניגש העשיר, בעל הבית, אל האלמנה, ואמר בתוקף: "כבר שלושה חודשים לא שילמת את דמי השכירות על הדירה. אם לא תשלמי את כל סכום החוב, לא תישארי בדירה אפילו יום אחד נוסף!".
האלמנה ניסתה להסביר לבעל הבית שלא הצליחה להשתכר כמעט מאומה. היא התחננה לפניו שירחם עליה ועל יתומיה, ולא ישליכם החוצה, אל הרחוב הקפוא.
אך העשיר אמר לה נחרצות: "לא יעזרו שום תירוצים. אין זה מענייני אם השתכרת די הצורך לפרנסתך או לא, אני צריך לקבל את התשלום המגיע לי!".
האמת היתה, שכל חובה של האלמנה היה סכום זניח לחלוטין עבור אותו עשיר, ועל אף זאת הקשיח את לבו. הוא לא הסכים אפילו לחכות עד בוא האביב, שאז תוכל האלמנה לצאת לעבוד, ותחזיר לו את הכסף לשיעורין.
כפי שהזהיר מראש, כך אכן עשה. ביום שנקבע על ידו, שלח בעל הבית שליח לגבות את החוב. מאחר שלא היה בידיה של האלמנה הסכום הנדרש, הורה לה לעזוב לאלתר את הבית. לאלמנה האומללה לא היה שום מקום אחר, שתוכל למצוא בו מפלט מפני הקור הנורא שבחוץ, ועל כן נותרה עם ילדיה בבית. ראה העשיר שכך, ושלח פועלים להסיר את רעפי הגג. עד מהרה חדרו השלג והגשם פנימה. האישה האלמנה עזבה את הבית, ונותרה עם ילדיה הקטנים ללא כל מחסה.
הלכה האלמנה אל ה"חפץ חיים", וסיפרה לו בבכי את כל הסיפור.
הזדעזע ה"חפץ חיים" ואמר: "האומנם כך עשה לכם? כלום אין בו רחמנות על אלמנה ויתומים, וכך הוא מוציאם מביתם, בקור כזה?! אוי לו, לאותו אדם, שהרי כבר אמרה התורה על אדם המצער את האלמנה: 'וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים' (שמות כ"ב, כ"ג). תוהה אני, מה יהא סופו של אדם זה".
מיד פנה ה"חפץ חיים" אל אחד מנדיבי העם, וביקש לסדר לאלמנה בית, שתוכל לגור בו יחד עם בניה היתומים.
כעבור עשר שנים בא כלב שוטה, נשך את העשיר בעל הדירה, והיה מתייסר בייסורים נוראים, עד שלאחר מספר שבועות מת בעודו מתפתל במכאוביו.
הקב"ה הוא "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד'), הבורא ישתבח שמו "מַאֲרִיךְ אַפִּי וְגָבֵי דִּילֵיהּ" (בראשית רבה ס"ז, ד').
אותו עשיר שהקשה ליבו לא נענש מיד, מאחר שהקב"ה מאריך אפו, המתין לו שמא יעשה תשובה. אך יש דין ויש דיין, ולבסוף קיבל את עונשו הנורא על אשר ציער את האלמנה ואת היתומים.
* * *
עוד מעשה נורא ארע בתקופתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. באותה תקופה דרשו הגויים למלא מכסה של ילדים יהודים, שהיו נשלחים לצבאו של ניקולאי הרשע. אותם ילדים הורחקו מהוריהם למשך שנים ארוכות, וחיו חיי סבל במחנות צבא. חלקם מתו במלחמות, ומרביתם שכחו לחלוטין את יהדותם וחיו כגויים, מגושמים ובהמיים.
בנו של קצב אחד נתפס על ידי הגויים, וכמעט שהעבירוהו לידי הצבא, אלא שאותו קצב רשע הלך וחטף נער אחר, שהיה יתום מאב, ומסרו לצבא במקום בנו. האם האלמנה לא ידעה את נפשה מרוב צער וכאב, והיתה בוכה ימים ולילות.
ה"חפץ חיים" שמע על כך, והצטער צער גדול ונורא. הוא תהה מה יהא ענשו של הרשע, שגרם צער כזה לאשה האלמנה. לאחר שנים נודע לו שבאו כלבים עזים, התנפלו על הקצב וקרעוהו לגזרים.
וכי במקרים כאלו נאמר "אין אנו יודעים חשבונות שמים"?
