מכיון שאני רואה שלא רק באשכול זה דנים על חדר ייחוד, והוא נושא שצריך להבינו היטב.
אביא כאן משיעור שמסרתי בנושא זה לפני כחמש שנים, ומקוה שיהווה רקע והבנה לבסיס הדברים. עוד לפני שמצטטים מדברי רבותינו האחרונים.
א. חיוב מזונות וגדר "אונס"
הגמרא בריש כתובות מביאה כמה דוגמאות למצבי אונס שבהם אין חיוב להינשא:
הבעל חלה.
האישה חלתה.
האישה פרסה נידה.
ב. גדר חופה לדעת הרמב"ם: ייחוד המותר לביאה
מכך שאם האישה נידה, אין אפשרות לכנוס אותה, רואים שברגע שאישה היא נידה, אין אפשרות לקונסה.
הר"ן רואה בכך ראיה לשיטת
הרמב"ם, שסובר ש
הגדרת חופה היא ייחוד. כיוון שהגדרת חופה היא ייחוד, ומכיוון שנידה אסורה על בעלה, הוא אינו יכול להתייחד עמה.
הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות כותב שגדר חופה הוא "שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה".מכאן שייחוד זה צריך להיות ייחוד כזה שיהיה מותר לו לנהוג עמה מנהג אישות. אם אי אפשר לנהוג עמה מנהג אישות (כמו בנידה), אין לזה גדר חופה, כי הגדרת חופה היא כניסה לנהגת אישות על ידי ייחוד. לכן, במצב של נידה, הוא אינו יכול לכנוס אותה.
ג. קושיות על שיטת הרמב"ם מראשונים אחרים
גדר זה של חופה כייחוד הראוי לביאה, לכאורה מהווה קושיה על ראשונים אחרים שחולקים על הרמב"ם ומגדירים את החופה באופן אחר.
יש אומרים (בשם הר"ן): שהגדרת חופה היא
הכנסה לביתו בלבד, ללא ייחוד. לכאורה, הכנסה לביתו יכולה להתקיים גם כשאישה נידה, ואז מדוע היא נחשבת אונס?
בעל העיטור ואורחות חיים (מביאים את הירושלמי): הגדרת חופה היא "חופות חתנים, סדינים המצוירים וסהרוני זהב התלויים בהם". כלומר, משהו שחופף ומכסה את החתן והכלה. גם דבר כזה מותר לעשות במצב נידה, אז מדוע הגמרא אומרת שזה אונס?
תוספות ביומא (דף יג עמוד ב'): הגדרת חופה היא
הינומה שהכלה לובשת. גם לפי זה, לא מובן מדוע הוא אינו יכול לכנוס אותה כשהיא נידה.
הר"ן עצמו שואל זאת, והרא"ש בפרק 'אף על פי' דן גם הוא בשאלה זו.
ד. תירוץ הרא"ש לגדר אונס בפטור ממזונות
הרא"ש בפרק 'אף על פי' (סימן ו') מסביר אחרת: הוא כותב שהאונס אינו משום
שאסור לכנוס, אלא:
ברגע שהגיע זמן הנישואין, הבעל מתחייב במזונותיה משום שיש לו יכולת לכנוס.
אבל הוא יכול לטעון: "
למה אכנוס אותה, מאחר שידוע לכולם שהיא אינה ראויה לביאה?".
מאחר שהאונס מעכב אותה מלהיות ראויה לביאה, הוא אינו מחויב במזונותיה.
כלומר, יש לו תירוץ מספיק. לא שאסור לו לכנוס אותה, אלא ש
הוא אינו מחויב לכנוס אותה.
החיוב במזונות הוא תמורת האישות, ומכיוון שהיא אינה מעמידה עצמה לאישות, הוא אינו רוצה להפסיד.
לכן, הוא יכול לעכב את הנישואין עד שתעמיד עצמה לאישות.
חידוש הרא"ש: הפטור ממזונות אינו רק במצב של אונס (שאינו יכול לכנוס), אלא
בכל מקרה שיש לו עילה מספקת וסיבה הגיונית שלא ניתן לחייבו.
לפי הרמב"ם, הפטור הוא רק כשהוא אינו יכול לכנוס מצד אונס. לפי הראש, כל עוד יש סיבה מספקת מדוע הוא אינו עושה זאת, החיוב פוקע ממנו, והוא פטור ממזונות.
פשטות הדברים היא שהרמב"ם לא צריך להגיע לחידוש זה של הרא"ש. הגמרא מדברת על "תקנה דרבנן" ומקרים של אונס, והרא"ש מחדש חידוש גדול, שגם תירוץ מספיק פוטר.
ה. קושיה נוספת מלשון המשנה בדף מח: "תיכנס לרשות הבעל"
המשנה בכתובות בדף מח מגדירה חופה בלשון "תיכנס לרשות הבעל".
קשה לומר שהכוונה היא לסדינים מצוירים וסהרוני זהב (שיטת הירושלמי).
קשה גם לומר שהכוונה היא להינומא (שיטת התוספות ביומא).
הפשטות היא שהיא נכנסת לביתו ומתייחד איתה.
עם זאת, אפשר ליישב, כמו שיטת הר"ן בשם "יש אומרים", שזה רק
הכנסה לבית בלי ייחוד.
אולם לשיטת התוספות ואורחות חיים, לשון המשנה קשה,
אך התוספות עצמם גורסים שם גרסה אחרת: "עד שתיכנס
לחופה"
ולא "עד שתיכנס
לרשות הבעל". גם הרא"ש גורס "לחופה". גרסה זו מאפשרת את פירושם.
אך אם הגרסה היא "תיכנס לרשות הבעל", היא יותר מגבילה ומחייבת הכנסה פיזית או ייחוד.
ו. קושיות על שיטת הרמב"ם (חופה דחזיה לביאה)
קושיית הר"ן מיבמות נ"ה ע"א - "חופה לפסולות":
הגמרא ביבמות נ"ה ע"א דנה ב"חופה לפסולות", ופוסקים שם כמו רב שחופה לפסולות תופסת.
רש"י מסביר: "כהן גדול שהכניס אלמנה בת כהן לחופה... אפילו הכי פסלה מתרומה, דכינסה חופה ככניסת ביאה דמיא".
מכאן רואים שחופה תופסת, למרות שהיא אינה ראויה לאישות (כי אסורה עליו), ואף על פי כן החופה תופסת.
אם כן, מדוע בנידה, שאסורה זמנית, החופה אינה תופסת?
קושיית השער המלך (על כהן גדול ביום הכיפורים):
הירושלמי אומר שמכינים לכהן גדול אישה אחרת ביום הכיפורים אם אשתו מתה, כדי שיהיה לו "בית".
אבל ביום הכיפורים אסור לנהוג מנהג אישות (חמישה עינויים).
אם חופה דורשת "חזיא לביאה" (היות ראויה לביאה), איך הכהן גדול יכול לכנוס אישה ביום הכיפורים? הגמרא בדף י"ג אומרת שכל עוד לא הכניס אותה לחופה, היא לא נחשבת "ביתו".
השער המלך מקשה על הרמב"ם.
ז. תירוצים לקושיות על הרמב"ם
תירוץ לקושיית הר"ן ("לחם משנה" ו"אבני נזר"):
בפסולות (כמו כהן גדול ואלמנה) הוא התכוון לחיות באיסור. מטרת הייחוד הייתה לנהוג עמה מנהג איש ואישה בפועל, למרות האיסור. לכן החופה תופסת.
מה שאין כן בנידה, הוא אינו מתכוון לנהוג עמה מנהג איש ואישה עד שתהיה מותרת לו. כיוון שכוונתם היא להמתין עד שתהיה מותרת לו, אין לזה הגדרה של חופה המיועדת לאישות כרגע.
תירוץ זה מיישב יפה את קושיית הר"ן מ"פסולות".
תירוץ לקושיית השער המלך (מהשער המלך עצמו):
התירוץ של הלחם משנה ואבני נזר אינו מיישב את קושיית השער המלך, שכן כהן גדול ביום הכיפורים ודאי אינו מתכוון לעבור על איסור יום הכיפורים.
השער המלך עצמו מציע חילוק: הוא מחלק בין
נידה, שאיסורה מחמת עצמה (האישה אינה מזומנת לאישות מצד עצמה) לבין
יום הכיפורים, שהאיסור אינו מצד האישה אלא מצד הזמן.
בנידה, יש חיסרון בחופה כי האישה אינה ראויה לאישות.
ביום הכיפורים, האישה מצדה "מזומנת לאישות", אלא שיש "ארועא דריביעא לה" (איסור מצד הדבר המונח עליה, כלומר היום), וזה אינו מפקיע את היישות החופה.
פירוש נוסף (מעשה רוקח): ניתן לומר שיש הבדל בין
איסור כרת (כמו נידה, שהרמב"ם מגדירה כ"ערווה") לבין
איסור לאו(כמו כהן גדול ואלמנה, או יום הכיפורים).
לרמב"ם, נידה היא בגדר "ערווה". ערווה הופכת את האישה לבלתי ראויה מהותית ("חפצא של איסור"). לכן, חופה אינה יכולה לתפוס.
מה שאין כן ב"חייבי לאווין" (כמו אלמנה לכהן גדול) או ביום הכיפורים, שהאיסור חל על ה
מעשה, אך לא על האישה עצמה כ"ערווה".
רש"י והר"ן אינם מגדירים נידה כערווה.
הדובר מציין ש"חופה דחזיה לביאה" בגמרא קשה על פירוש זה, כי זה אמור להתייחס לראויות בפועל. אך אם הכוונה היא שהאישה עצמה "חזיה" (ראויה), אז זה מתיישב.
תירוץ נוסף: בנידה יש
"מאיסותא" (פגם/כיעור) בחופה. ביום הכיפורים, זו רק מניעה זמנית, אין "מאיסותא".
ח. קושיית הבית יעקה הגרנ"ט (ממשנה דף מח) ודיון בגדרי קידושין וחופה
הגרנ"ט (בשם בית יעקב) מקשה מהמשנה בדף מ"ח:
המשנה קובעת שאם האב מסר את בתו לשלוחי הבעל,
אפילו שלא התייחד עמה, הבעל יורש אותה.
מפורש ברמב"ם (הלכות אישות פרק כ"ב): "כיצד? האישה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה... ומתה בדרך קודם שתיכנס לחופה... בעלה יורשה".
קשה על הרמב"ם: הרי הרמב"ם עצמו הגדיר חופה כהכנסה לביתו וייחוד עמה. כאן מדובר על מסירה לשלוחי הבעל
בלי ייחוד, ולמרות זאת הבעל יורש.
זהו עיקר הסוגיה ומקור להיכנס לעומק ההגדרה של חופה וקידושין.
ט. הרמב"ם: קידושין כקניין, חופה כהשלמה
הרמב"ם בתחילת הלכות אישות:
קודם מתן תורה: איש היה פוגע באישה בשוק, מכניסה לביתו, ובועלה, והיא הייתה לו לאישה. (הדובר שואל על רלוונטיות של חלק זה).
לאחר מתן תורה: יש מצווה שהאיש יקנה את האישה באחד משלושה דברים: כסף, שטר, או ביאה.
הרמב"ם הלכה ג': "וכיוון שנקנתה האישה, נעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש...". כלומר, הקידושין לבד כבר הופכים אותה לאסורה על כל העולם כהקדש. אם אדם אחר מתקרב אליה, הוא חייב סקילה.
החופה היא שלב שני.
הרמב"ם אומר ש"הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה".
מצוות עשה מן התורה היא "לכוח לו" אישה, ו"כי כך איש אישה ובא אליה". הרמב"ם מחייב לקחת אישה "בכתובה וקידושין".
י. שיטת הרב שך והרב שמואל רוזובסקי: חופה אינה קניין
הרב שך ו
הרב שמואל רוזובסקי (בקידושין דף ה') טוענים ש
חופה אינה בגדר קניין כלל.
כל הקניין נגמר על ידי הקידושין (כסף, שטר, ביאה).
חופה היא רק "מציאות" של
התחלת הנהגת האישות בפועל.
כל החלות (חיוב אישות, חיוב ממונות כמו ירושה) נמצאים ב
כוח בקידושין, והחופה מוציאה אותם מן הכוח אל הפועל.
הסבר סתירה ברמב"ם:
קידושין: בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה – אינה מקודשת, אפילו אם האב הסכים בדיעבד, כי צריך הסכמה בשעת הקניין.
נישואין (חופה): בבת ישראל שנישאה לכהן שלא לדעת אביה – אם האב לא מיחה ונתרצה, הנישואין תופסים.
החילוק: קידושין הוא קניין, ולכן דורש הסכמה בשעת המעשה. חופה אינה קניין, אלא הנהגה בפועל שנובעת מכוח הקידושין. לכן, מספיקה הסכמה בדיעבד (שלא מיחה).
תירוץ לקושיית הגרנ"ט (ממשנה דף מח):
קטנה שנמסרה לשלוחי הבעל: כיוון שקטנה אין לה רשות משלה, ברגע שהיא יוצאת מרשות האב לשלוחי הבעל, היא
נכנסת אוטומטית לרשותו של הבעל.
זה המצב של "שלו" (בעל הקניין) ו"ברשותו" (ה נמצאת בשליטתו). חופה אינה קניין, אלא מכניסה אותה ל"רשותו".
מצב זה מספיק לחיוב ירושה, שכן היא כבר "שלו" ו"ברשותו".
זה מיישב גם את הכהן גדול ביום הכיפורים: אין חיסרון ברשות הבעל עליה.
אך בנידה: המציאות הפיזית של האישה מעכבת אותה, ואינה ראויה לאישות בפועל, ולכן חסר בה הפועל של החופה.
לפי שיטה זו, החופה היא רק הכנסה לרשות והנהגת מעשה אישות בפועל, אך אין בה מעשה קניין כלל.
יא. שיטת רבי אברהם בן הרמב"ם: חופה היא עיקר הקניין והמצווה
הגישה שהחופה אינה קניין קשה משיטת
רבי אברהם בן הרמב"ם.
הוא מסביר את לשון הרמב"ם "ליקח לו מצוות עשה של תורה" שזה מדבר על
חופה, ולא על קידושין.
הוא מביא ראיה מהגמרא במועד קטן יח', שאסור לישא אישה בחול המועד. הגמרא אומרת ש"לא מצווה" (קידושין) אסור, אלא "אפילו לישא" (חופה) אסור.
מכאן עולה ש
החופה היא עיקר המצווה, והקידושין הם רק הכשר למצווה העיקרית שהיא החופה.
אם כן,
עיקר הקניין חל בשעת החופה, ורק אז חלים הנישואין וכל החיובים הממוניים (כמו ירושה).
קושיה על רבי אברהם בן הרמב"ם: אם החופה היא עיקר הקניין, איך "מסירה לשלוחי הבעל" (בלי חופה) גורמת לחיוב ירושה בנערה (כפי הבית הגרנת)? הרי לא היה כאן מעשה קניין החופה.
יב. שיטת ר' חיים שמואלביץ ור' נפתלי טרופ: חופה כפולה (קניין + הנהגה)
רב חיים שמואלביץ (בשערי חיים) מסביר שלדעת הרמב"ם,
חופה מורכבת משני חלקים:
א. הכנסה לרשותו: מעשה קניין (כמו קניין חצר).
ב. ייחוד: הנהגת אישות הראויה לביאה.הרמב"ם מצריך את שני הדברים כדי שיהיו נישואין וקשר אישות. הייחוד לבד הוא רק הנהגת אישות, אך לא קניין. כדי להפוך את הנהגת האישות לקניין, יש לצרף הכנסה לביתו.
רבי נפתלי טרופ מחדש כאן
"חופה לחצאין":
ישנם שני סוגי נישואין או שני חלקים בקניין הנישואין.
החלק הממוני (ירושה, הפרת נדרים, מעשה ידיה) נובע מ
הכנסה לרשותו.
החלק האוסר-ומתיר מבחינה אישותית (דינים שבינו לבינה) נובע מ
הנהגת האישות בפועל (ייחוד).
תירוץ לקושיית הגרנ"ט (ממשנה דף מח):
לגבי קטנה בדף מח, כשהיא נמסרת לשלוחי הבעל, אף על פי שאין ייחוד (הנהגת אישות), היא
נכנסת לרשותו.
פעולה זו יוצרת חלות חופה
לגבי החלק הממוני (ירושה), אף שלא הייתה ראויה לביאה.
יג. דחיית "חופה לחצאין" ופירוש הרמב"ם מחדשהדובר דוחה את רעיון "חופה לחצאין":
בלשון הרמב"ם עצמו (הלכות אישות פרק כ"ב הלכה א') כתוב: "הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומתי יזכה בירושתה? משתצא מרשות אביה, אף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה, הרי היא ברשות בעלה – יורשה".
הבנה זו מציגה
שלושה שלבים, לא חלוקת חופה לשניים:
- האישה ברשות אביה.
- היא יצאה מרשות אביה, אך עדיין לא נכנסה לחופה (במצב זה הבעל יורש, עבור נערה).
- היא נכנסת לחופה.
הרמב"ם ב
מפורש אומר שהירושה חלה
לפני שהיא נכנסת לחופה. הוא אינו אומר שהיא "נכנסה לחופה לחצאין".
השלב האמצעי (יציאה מרשות האב) קיים
דווקא בנערה (קטנה). כיוון שאין לה רשות משל עצמה, ברגע שהיא יוצאת מרשות האב, היא נכנסת אוטומטית לרשות הבעל.
אצל
בוגרת, אין שלב ביניים כזה. היא או ברשות עצמה, או ברשות הבעל (עם כניסתה לחופה).
לכן, קושיית הגרנ"ט מיושבת לא על ידי "חופה לחצאין", אלא על ידי הבנת השלבים השונים בכניסת הקטנה לרשות הבעל.
לכן, אמנם נראה שחופה היא גם קניין וגם הנהגה (לא רק הנהגה כרב שך), אך
אין הכרח לחצות אותה לשניים. היא יחידה אחת של הנהגת אישות בדרך קניין.
יד. דעת השולחן ערוך
השולחן ערוך (אבן העזר סימן נ"ה) פוסק כשיטת הרמב"ם שגדר חופה הוא ייחוד.
אך
בסימן ס"א ס"ז, משמע שחופת נידה תופסת בדיעבד, ורק לכתחילה צריך לחכות.
זהו פסק שונה מהרמב"ם, שלפיו חופת נידה אינה תופסת כלל.
הר"ן (מובא בבית יוסף סימן ס"א) מעיד שהמנהג בספרד, עוד מלפני 700 שנה, היה לעשות חופה בלא ייחוד. לכן, חופת נידה תופסת.
מכאן יוצא שלפי השולחן ערוך,
ייחוד הוא דין לכתחילה, אך אינו חיוב גמור לעיכובא בדיעבד.
