משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
וביאר רש"י, "אבי ידייהו - בזרועותיהן. אבי חדייהו - חזה. דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו".
תחילה הוא ביאר ביאור מילולי את המילים ידייהו וחדייהו, ולאחר מכן ביאר את הענין של ידייהו, כשהוא מתעלם מחדייהו.
והיו שניסו לעקם ולדחוק ביאור ב"חדייהו" שהוא גבחתם (בפרשת תזריע "פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג-נה) מתרגם בשחיקותה או בחדתותה), אבל כדברי רש"י פשוט, וכן מוכח מהגמ' בבבא בתרא (כדלקמן), "חזי להני חדיי דמצית מינייהו", שזה אותו לשון של "אבי חדייהו".
וכן כתב הערוך (ערך חד ד), "מנשק להו לאחתיה אבי חדייהו - פירוש על חזה שלהן. "וחזה התנופה" (שמות כ"ט, כ"ז) תרגום וחדיא דארמיתא".
והחיד"א בספרו מראית העין (ע"ז דף י"ז) כתב "ומדברי רש"י ז"ל שכתב אבי ידייהו בזרועותיהן אבי חדייהו חזה דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו בארכובה או בפס ידיו עכ"ל נראה דעולא היה נושק על ידיהן ועל החזה ממש וכ"כ רבינו בעל הערוך ז"ל במערכת חד וז"ל מנשק להו לאחותיה אבי חדיהו פי' על החזה שלהן עכ"ל הרי מוכח דרש"י והערוך פירשו דהיה מנשק על היד ועל החזה ממש. ואין ראיה מדקאמר אבי ידייהו ואבי חדייהו דמלבושם הכי הוה אמנם כשמנשק מנשק על היד ועל החזה ממש הגם דהיה שם קצת מלבוש וטעמייהו דרש"י ז"ל והערוך דכיון דעולא לגבי דידיה הוה דמיין עליה ככשורי כמ"ש התוס' הכא ופ"ק דשבת א"כ מי דוחקני לומר דלא היה נושק ומדקאמר ופליגא דידיה אדידיה מוכרח דהיה נושק על יד וחזה ממש".
וכל זה הוא פלא גדול כמובן, ולכן כתב החת"ס (שבת י"ג) "ואף על גב דהכל רק משל בעלמא, מ"מ פליגא דידיה אדידיה דאי איסורא הוא לא היה ממשיל משלים בדבר איסור"... וזה דחוק מאוד, וגם נגד ראשונים, כמו הרמב"ן (ספר המצוות לאוין שנ"ג, ועיין בדבריו בסוגיין) דכתב שהיה זה בהפסק בגד ובשינוי, והתוס' שכתבו "והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה", והריטב"א שכתב "היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו".
ומעולא לעולא, פלא גדול יותר הוא הגמ' בבבא בתרא (דף ט') עולא משגש ארחתיה דאימיה, שהוא רב ששת, ומבואר המעשה בגמ':
"בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת... אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת, אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה, צווחה צווחה ולא אשגח בה. אמרה ליה: חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי".
בפשטות מדובר באמו של רב ששת, שבאה להתחנן לפניו וכן מפרש רש"י, אבל לביאור זה לא מובן ועוד יותר לא מובן, מה לאמו של רב ששת ולרב אחדבוי, שהיא עד כדי כך מתחננת עבורו?
והרמב"ן הקשה עוד, מדוע לא השגיח בה, היכן כיבוד אב ואם? ועוד, היתכן שרבא כינה את רב ששת שהיה אדם גדול, בתואר "תינוק?" (=עולא). ולכן לא ביאר כרש"י.
וכן רבינו חננאל המובא בתוס' וכן רבינו גרשום חלקו על רש"י וביארו ש"עולא משגש" זהו רב אחדבוי ולא רב ששת, ואמו של רב אחדבוי באה להתחנן עבור בנה, והיא היתה מניקתו של רב ששת, ולכן אמרה מה שאמרה.
וגם זה פלא גדול כיצד עשתה מה שעשתה, שהרי היא אשה זרה לחלוטין עבור רב ששת! (וגם אם היא אמו, עדיין צ"ע, אבל אשה זרה מהיכי תיתי). ובספר יוחסין (לפני כמאה שנה) ניסה ליישב שרב ששת היה עיוור, ורק הרגיש במעשיה... אבל זה דחוק מאוד, שתאמר לו "רְאֵה" כשהוא לא רואה.
ואדרבה, הגאון רבי יהודה פתיה בספרו מנחת יהודה, והגאון רבי חיים קניבסקי בספרו שיח השדה, מוכיחים מכאן שרב ששת לא נולד עיוור אלא נסתמא במשך חייו.
תחילה הוא ביאר ביאור מילולי את המילים ידייהו וחדייהו, ולאחר מכן ביאר את הענין של ידייהו, כשהוא מתעלם מחדייהו.
והיו שניסו לעקם ולדחוק ביאור ב"חדייהו" שהוא גבחתם (בפרשת תזריע "פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג-נה) מתרגם בשחיקותה או בחדתותה), אבל כדברי רש"י פשוט, וכן מוכח מהגמ' בבבא בתרא (כדלקמן), "חזי להני חדיי דמצית מינייהו", שזה אותו לשון של "אבי חדייהו".
וכן כתב הערוך (ערך חד ד), "מנשק להו לאחתיה אבי חדייהו - פירוש על חזה שלהן. "וחזה התנופה" (שמות כ"ט, כ"ז) תרגום וחדיא דארמיתא".
והחיד"א בספרו מראית העין (ע"ז דף י"ז) כתב "ומדברי רש"י ז"ל שכתב אבי ידייהו בזרועותיהן אבי חדייהו חזה דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו בארכובה או בפס ידיו עכ"ל נראה דעולא היה נושק על ידיהן ועל החזה ממש וכ"כ רבינו בעל הערוך ז"ל במערכת חד וז"ל מנשק להו לאחותיה אבי חדיהו פי' על החזה שלהן עכ"ל הרי מוכח דרש"י והערוך פירשו דהיה מנשק על היד ועל החזה ממש. ואין ראיה מדקאמר אבי ידייהו ואבי חדייהו דמלבושם הכי הוה אמנם כשמנשק מנשק על היד ועל החזה ממש הגם דהיה שם קצת מלבוש וטעמייהו דרש"י ז"ל והערוך דכיון דעולא לגבי דידיה הוה דמיין עליה ככשורי כמ"ש התוס' הכא ופ"ק דשבת א"כ מי דוחקני לומר דלא היה נושק ומדקאמר ופליגא דידיה אדידיה מוכרח דהיה נושק על יד וחזה ממש".
וכל זה הוא פלא גדול כמובן, ולכן כתב החת"ס (שבת י"ג) "ואף על גב דהכל רק משל בעלמא, מ"מ פליגא דידיה אדידיה דאי איסורא הוא לא היה ממשיל משלים בדבר איסור"... וזה דחוק מאוד, וגם נגד ראשונים, כמו הרמב"ן (ספר המצוות לאוין שנ"ג, ועיין בדבריו בסוגיין) דכתב שהיה זה בהפסק בגד ובשינוי, והתוס' שכתבו "והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה", והריטב"א שכתב "היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו".
ומעולא לעולא, פלא גדול יותר הוא הגמ' בבבא בתרא (דף ט') עולא משגש ארחתיה דאימיה, שהוא רב ששת, ומבואר המעשה בגמ':
"בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת... אהדר ליה בבדיחותא. חלש דעתיה דרב ששת, אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה, צווחה צווחה ולא אשגח בה. אמרה ליה: חזי להני חדיי דמצית מינייהו! בעא רחמי עליה ואיתסי".
בפשטות מדובר באמו של רב ששת, שבאה להתחנן לפניו וכן מפרש רש"י, אבל לביאור זה לא מובן ועוד יותר לא מובן, מה לאמו של רב ששת ולרב אחדבוי, שהיא עד כדי כך מתחננת עבורו?
והרמב"ן הקשה עוד, מדוע לא השגיח בה, היכן כיבוד אב ואם? ועוד, היתכן שרבא כינה את רב ששת שהיה אדם גדול, בתואר "תינוק?" (=עולא). ולכן לא ביאר כרש"י.
וכן רבינו חננאל המובא בתוס' וכן רבינו גרשום חלקו על רש"י וביארו ש"עולא משגש" זהו רב אחדבוי ולא רב ששת, ואמו של רב אחדבוי באה להתחנן עבור בנה, והיא היתה מניקתו של רב ששת, ולכן אמרה מה שאמרה.
וגם זה פלא גדול כיצד עשתה מה שעשתה, שהרי היא אשה זרה לחלוטין עבור רב ששת! (וגם אם היא אמו, עדיין צ"ע, אבל אשה זרה מהיכי תיתי). ובספר יוחסין (לפני כמאה שנה) ניסה ליישב שרב ששת היה עיוור, ורק הרגיש במעשיה... אבל זה דחוק מאוד, שתאמר לו "רְאֵה" כשהוא לא רואה.
ואדרבה, הגאון רבי יהודה פתיה בספרו מנחת יהודה, והגאון רבי חיים קניבסקי בספרו שיח השדה, מוכיחים מכאן שרב ששת לא נולד עיוור אלא נסתמא במשך חייו.
