וז"ל הכף החיים תסא לא
נוהגין לעשות סופגנין ממצה אפויה. רשד״ם חא״ח סי׳ כ״ו. כנה״ג בהגב״י. פר״ח. שע״ת בסי׳ ת״ס. וכתב שם הכנה״ג שפעם אחת אשת חבר היתה מטגנת דגים בשמן במחבת והמנהג שטחים אותם בקמח שלא ידבקו במחבת ולפי שבפסח אין יכולין לעשות כן לקחה האשה הנז׳ מצה אפויה וטחנה אותה עד אשר דק ונעשית כקמח והטיחה בה את הדגים ובעת ההיא נכנסה השכנה וחשבה שהוא קמח ממש למחר הביאו לה דגים לטגן וטחה אותם בקמח ממש וכנשמעו הדברים לחכמי העיר גזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין וכך הוא המנהג עד היום הזה וכתב שמטעם זה ג״כ אין עושין פת הבא בכסנין שנקראין פאשטיליש ממצה אפויה יעו״ש. מיהו הפר״ח כתב על דברי כנה״ג הנז׳ דהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין וכו׳ יעו״ש. וכ״כ בסס״י תס״ג והב״ד הכס״א שם או׳ ב׳ והער״ה בסי׳ זה או׳ ג׳ אבל הברכ״י בסי׳ תס״ג או׳ ב׳ כתב שמצא לראב״ן דף ע״ג ע״ב שכתב אינו טוב לעשות פרפיל שלא יעשו גם מקמח וטוב הוא לאסור זה מפני זה עכ״ל וכתב עליו הברכ״י וזה סמך גדול לדברי חכמים שהביא גזרתם הכנה״ג ומיהו גם ראב״ן בדרך טוב קאמר עכ״ל וכ״כ בשיו״ב שם שמצא בליקוטי הגאון מהר״ר מרדכי ממודינא שכתב פלאל ממצה אסור לעשות ויש לקונסי אם עשהו וכן נהגו רבני צרפת עכ״ל וכ״כ בשו״ת בית יהודה בסוף הס׳ בקו׳ מנהגי ארגיל דף ח׳ ע״ג או׳ כ׳ בשם מורו הרב ז״ל דיש לדון כסברת הכנה״ג דאסור לטגן דגים במחבת בקמח של מצה אפויה משום מראית העין ומשום מעשה שהיה ודלא כהפר״ח דלא חייש למראית העין דליתא יעו״ש והביאו מחב״ר בסי׳ תס״ג או׳ ו׳ אמנם ח״י בסי׳ ת״ס או׳ ט״ז כתב דבמצה אפויה וטחינה מותר לעשות ממנה כל מה שירצה כמ״ש לקמן ססי׳ תס״ג וכ״כ הפר״ח ביו״ד סי׳ פ״ז סק״ז והגם שבכנה״נ כתב שאירע מכשול וגזרו על הדבר אנו נוהגין להתיר יעו״ש וכ״כ חק יוסף שם או׳ י״ב. ר״ז סי׳ תס״ג או׳ ג׳ חמ״מ שם סוף הסי׳ וכ״כ השע״ת סי׳ ת״ס או׳ יו״ד דבמדתינו אין חוששין לזה שכל אשה יודעת שהקמח שמשתמשין בו בפסח הוא ממצה אפויה וכתושה או טחונה ורק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן ואין אוכלין שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ ע״י השרייה או הבישיל יעו״ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וא״כ היכא דנהוג היתר נהוג כי יש להם על מי לסמוך והיכא דלא נהוג יש להחמיר. וית׳ עוד מזה לקמן ססי׳ תס״ג קחנו משם. ולענין אנשי מעשה שמחמירין וכו׳ עיין לעיל סי׳ תנ״ח או׳ י״ד וסי׳ תנ״ט או׳ פ״ב דברקיקין אין לחוש יעו״ש.
עכ"ד
יצוין ששמעתי מכמה מרוקאים נכדים של פוסקים ומחברים במרוקו שנהגו מדורי דורות שלא לערב המצה במים כלל! (ומלבד מנהג אלג'יר, עיין פרי תאר סי' פז סק"ט דמהיות טוב לכתחילה חוששים למראית עין, דלא כפר"ח, כן בספר חסדי דוד שהיה תלמיד האור החיים עוד ממרוקו, בסימן תסא, דחה ראיות הפר"ח). כאן המקום להביא מנהג עדות / משפחות ספרדים.
נוהגין לעשות סופגנין ממצה אפויה. רשד״ם חא״ח סי׳ כ״ו. כנה״ג בהגב״י. פר״ח. שע״ת בסי׳ ת״ס. וכתב שם הכנה״ג שפעם אחת אשת חבר היתה מטגנת דגים בשמן במחבת והמנהג שטחים אותם בקמח שלא ידבקו במחבת ולפי שבפסח אין יכולין לעשות כן לקחה האשה הנז׳ מצה אפויה וטחנה אותה עד אשר דק ונעשית כקמח והטיחה בה את הדגים ובעת ההיא נכנסה השכנה וחשבה שהוא קמח ממש למחר הביאו לה דגים לטגן וטחה אותם בקמח ממש וכנשמעו הדברים לחכמי העיר גזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין וכך הוא המנהג עד היום הזה וכתב שמטעם זה ג״כ אין עושין פת הבא בכסנין שנקראין פאשטיליש ממצה אפויה יעו״ש. מיהו הפר״ח כתב על דברי כנה״ג הנז׳ דהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין וכו׳ יעו״ש. וכ״כ בסס״י תס״ג והב״ד הכס״א שם או׳ ב׳ והער״ה בסי׳ זה או׳ ג׳ אבל הברכ״י בסי׳ תס״ג או׳ ב׳ כתב שמצא לראב״ן דף ע״ג ע״ב שכתב אינו טוב לעשות פרפיל שלא יעשו גם מקמח וטוב הוא לאסור זה מפני זה עכ״ל וכתב עליו הברכ״י וזה סמך גדול לדברי חכמים שהביא גזרתם הכנה״ג ומיהו גם ראב״ן בדרך טוב קאמר עכ״ל וכ״כ בשיו״ב שם שמצא בליקוטי הגאון מהר״ר מרדכי ממודינא שכתב פלאל ממצה אסור לעשות ויש לקונסי אם עשהו וכן נהגו רבני צרפת עכ״ל וכ״כ בשו״ת בית יהודה בסוף הס׳ בקו׳ מנהגי ארגיל דף ח׳ ע״ג או׳ כ׳ בשם מורו הרב ז״ל דיש לדון כסברת הכנה״ג דאסור לטגן דגים במחבת בקמח של מצה אפויה משום מראית העין ומשום מעשה שהיה ודלא כהפר״ח דלא חייש למראית העין דליתא יעו״ש והביאו מחב״ר בסי׳ תס״ג או׳ ו׳ אמנם ח״י בסי׳ ת״ס או׳ ט״ז כתב דבמצה אפויה וטחינה מותר לעשות ממנה כל מה שירצה כמ״ש לקמן ססי׳ תס״ג וכ״כ הפר״ח ביו״ד סי׳ פ״ז סק״ז והגם שבכנה״נ כתב שאירע מכשול וגזרו על הדבר אנו נוהגין להתיר יעו״ש וכ״כ חק יוסף שם או׳ י״ב. ר״ז סי׳ תס״ג או׳ ג׳ חמ״מ שם סוף הסי׳ וכ״כ השע״ת סי׳ ת״ס או׳ יו״ד דבמדתינו אין חוששין לזה שכל אשה יודעת שהקמח שמשתמשין בו בפסח הוא ממצה אפויה וכתושה או טחונה ורק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן ואין אוכלין שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ ע״י השרייה או הבישיל יעו״ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וא״כ היכא דנהוג היתר נהוג כי יש להם על מי לסמוך והיכא דלא נהוג יש להחמיר. וית׳ עוד מזה לקמן ססי׳ תס״ג קחנו משם. ולענין אנשי מעשה שמחמירין וכו׳ עיין לעיל סי׳ תנ״ח או׳ י״ד וסי׳ תנ״ט או׳ פ״ב דברקיקין אין לחוש יעו״ש.
עכ"ד
יצוין ששמעתי מכמה מרוקאים נכדים של פוסקים ומחברים במרוקו שנהגו מדורי דורות שלא לערב המצה במים כלל! (ומלבד מנהג אלג'יר, עיין פרי תאר סי' פז סק"ט דמהיות טוב לכתחילה חוששים למראית עין, דלא כפר"ח, כן בספר חסדי דוד שהיה תלמיד האור החיים עוד ממרוקו, בסימן תסא, דחה ראיות הפר"ח). כאן המקום להביא מנהג עדות / משפחות ספרדים.