כתב הטור (סי' תפח) והר"ם מרוטנבורג לא היה מברך לגמור את ההלל אף כשגומרין אותו אלא לקרוא את ההלל, כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת אות תיבה אחת הוי ברכה לבטלה. ע"כ.
יל"ע מה הרויח מהר"ם, והלא אף לנוסח "לקרא" אילו יחסר מילה או אות הרי לא קרא אותו, והעד ברכת "על מקרא מגילה" שאם חיסר מילה אחת לא יצא יד"ח, והוי ברכה לבטלה.
זו הסיבה שהאשכנזים מברכים לקרוא את ההלל בין בהלל שם ובין בחצי הלל.
אך שיטה זו תמוהה, כמו שהערת, ואכן רבים מהראשונים חלקו על דעה זו, שכתבו כי אין חילוק בין לקרוא ובין לגמור, כיון
שגם לגמור משמעותו קריאה, וכמו שמצאנו בחז"ל: "ותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה" (בברכות ט:), שפירש שם ר"ח דהאי גומרין ר"ל קורין (תוס' ראש ברכות יד.), וכן על פסד"ז נאמר (שבת קיח) "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", וזהו שכתב הרמב"ם בעניין פסד"ז (פ"ז הל' תפילה הי"ב): שִׁבְּחוּ חכמים למי שקורא זמירות מספר תה' בכל יום.
וכן כתב
הרא"ש (פ"ב דברכות סימן ה', הובא בטור ובב"י ס' תפ"ח, תרמ"ד) שאין לדקדק בזה, כי 'לגמור' הוי פירושו 'לקרות', ומה שנהגו לחלק בלשון פעמים 'לקרות' ופעמים 'לגמור' זה כדי לרמוז לציבור מתי גומרים ומתי מדלגין.
וכן כתב
הריטב"א (בהקדמה לסדר הההגדה) וז"ל: "אין לשון גומר אלא לשון אומר... ובגמרא מוכח להדיא כי מה שאנו חייבים לשנות את נוסח הברכה שלפני ההלל בין ימים שהיחיד גומר בהם ההלל שאומרים 'לגמור' ובין הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל לומר 'לקרוא' - מנהג בעלמא הוא שעשו כדי להכיר לעמי הארץ, כי לפי דרך הגמרא בשניהם יכול לומר לקרוא או לגמור". עכ"ל. (וכן הוא באו"ז פסחים ס' רנו. ועיין עוד בפרישה שכתב בדעת הטור שאף שלשון 'לגמור' משמעו לקרות, מ"מ עדיף טפי לומר 'לקרוא' כיון שאינו גומרו, אבל ביו"ט כשגומרו ס"ל לומר 'לגמור').
וכן כתב
המנהיג (הל' הלל ס' לה): לשון 'גומר' היינו כדאמרינן גבי ק"ש 'ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה', והתם מוכח דקורין ק"ש, כי מעיינת בה שפיר, וכאלה רבות 'גומרין' בתלמוד, ואין לומר שגומרין זהו מסיימין. ע"כ. ולכן פסק הראבי"ה (תענית סי' תתעט) דמי שנהג אפילו בר"ח לברך 'לגמור' לא משתבש, דלגמור תרתי לישנא משמע, לגומרו וגם לקרותו.
ולכן להלכה יחיד שהתחיל לומר הלל ושכח ונזכר באמצע שלא בירך קודם, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, כי אין פרוש 'לגמור' - 'לסיים' אלא לקרות (ברכ"י ס' תפ"ג בשם מהר"י מולכו, הביאו כה"ח שם. וכן פסק בשו"ת קול גדול למהר"ם בן חביב ס' לא).
