מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולא יראו פני ריקם (בג סו)
בחגיגה ב. בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
ובדף ז. שם אמר רבי יוחנן שכסבורין היו לומר ששיעור זה הוא מן התורה, עד שבא רבי אושיעא ולימד שהוא מדרבנן, ובירושלמי פאה פ״א ה״א איתא שנחלקו בזה ריו״ח ור״א האם השיעור הוא מדאורייתא מהלכה למשה מסיני או מדרבנן.
ואיתא בירושלמי שם, שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן האם אדם חולק חובתו לב׳ בהמות או לאו, דהיינו האם יכול להביא ב׳ בהמות שביחד הם שוות מעה כסף, או שחייב להביא דוקא בהמה אחת ששוה מעה, ותלי לה האם השיעור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
ולכאורה הביאור, דאי הוי דאורייתא הו״ל שיעור בעצם הקרבן כמו אשם של ב׳ סלעים, דבפחות מכן פסול לאשם והוי כמו אשם בן פחות מב׳ שנים שהוא פסול, דזהו האיל שחייבה התורה להביא ואם אינו שוה כן אינו הדבר שחייבה התורה, וכמו כן בראיה דהצריכה התורה להביא קרבן ששוה מעה ובפחות ממעה פסול לראיה, ומה יועיל להביא ב׳ בהמות שכל אחת מהם פסולה, אך אי הוי דרבנן תיקנו רק בחובת הגברא שיביא בשיעור של ב׳ כסף, וכיון שיכולים להביא כמה בהמות לראיה מצטרף הכל להשלים.
ויש לומר דנפק״מ עוד, לראיון בראיה שניה דקי״ל שאם נכנס פעם שניה אינו מחויב להביא עוד פעם קרבן, אבל אם רוצה יכול להביא ושם עולת ראיה עליו, האם צריך להיות דוקא במעה כסף, ועי׳ מאירי חגיגה ז. שאם מביא ראיה בתורת רשות, ג״כ חייב להביא דוקא במעה כסף, ועי׳ בבעל המאור בחגיגה שם שדן בזה ודבריו צריכים ביאור.
ובחידושי רבי משה מאימראן בחגיגה שם, כתב דזה תלוי אם השיעור הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביאור הוא עפ״י דברי הירושלמי הנ״ל, דאם הוי מה״ת הויא שיעור בקרבן ואף כשמביא בתורת רשות, אבל אם הוי דרבנן א״כ הוי שיעור בחובת הגברא ודוקא בחובה אבל ברשות לא שייך זה.
ובאמת בירושלמי עצמו נראה שגם בתורת רשות בעינן מעה כסף, דאמרינן שם "ורבי יוחנן אמר אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות, אלא צריך שיהא בידו שתי כסף לכל אחד ואחד", וקשה למה לי שתי כסף לכל אחד, בשלמא הראשון חייב לשהיות ב׳ כסף משום שהוא חובה, אלא השני שאינו חובה שהרי כבר יצא ידי חובתו בראשון, למה צריך להיות ב׳ כסף, אלא ע״כ משום דכל שיש עליו תורת ראיה אף בתורת רשות צריך לבוא מב׳ כסף לב״ש או מעה כסף לב״ה, וכדברי המאירי הנ״ל.
אכן להנ״ל י״ל דדוקא ריו״ח שם לשיטתו דס״ל דהשיעור מן התורה ואין אדם חולק חובתו, לכן צריך להיות גם בקרבן רשות שיעור, דהא בהא תליא, דכיון דהשיעור הוא בגוף הקרבן, ממילא הוא גם בתורת רשות, וכנ״ל. אמנם במאירי נראה דאף דהוי דרבנן, מ״מ צריך להביא מעה כסף גם כשמביא בתורת רשות, וזה דלא כדברינו.
[ועי' במאירי חגיגה ב. שהביא מחלוקת האם הפטורים מן הראיה שהביאו קרבן מקבלים מהם בתורת ראיה, ונפק״מ בהנ״ל האם יצטרכו מעה כסף, ותלוי במה שנתבאר לענין ראיה שניה].
ונראה דנפק״מ עוד בחקירתנו האם השיעור הוא בגוף הקרבן או בחיוב הגברא, לענין הבאה בשותפות, דבתוספתא חגיגה פ״א ה״ו איתא "אם יש לו להביא מתוך ביתו יביא, ואם לאו משתתף הוא עם אחרים, ובלבד שלא יפחות מכשיעור",
והנה בטורי אבן חגיגה ו. כתב דכשמביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בשותפות, צריך שכל אחד יתן מעשה כסף, ולפי״ז פירוש התוספתא "ובלבד שלא יפחות" היינו כשמביאין בשותפות צריך שכל אחד מהשותפין לא יפחות מהשיעור.
אמנם האדר״ת בחידושיו לקידושין בסוגיא דהענקה כתב דכשמביא בשותפות אי״צ לכל אחד מעה כסף, ופירוש התוספתא "ובלבד שלא יפחות" וכו׳, היינו שמי שאין לו להביא לבד עדיף שיביא בשותפות ולא יביא לבד פחות מכשיעור.
ולכאורה זה תלוי בהנ״ל, דאם השיעור בעצם החפצא של הקרבן י״ל דאי״צ לכל אחד כשיעור, דזהו רק שיעור לשיהיה כשר לחגיגה, וכיון שהוא כשר יכולים לצאת בו גם כמה, אך אם השיעור הוא בחובת הגברא צריך שיהיה לכל אחד ואחד כשיעור.
ובלחם שמים להיעב״ץ עמ״ס חגיגה שם, כתב חידוש, דשיעור מעה כסף הוא יחד עם הנסכים, [ועי׳ בטורי אבן חגיגה הנ״ל, שנראה דמסופק בזה, ועי׳ מנחות קז: האומר הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה, ודעת רש״י שם דהשיעור הוא הל״מ, ואעפ״כ כולל את הנסכים], ומשמע מזה דאין השיעור ממש בגוף הקרבן, דא״כ לא היו מועילים הנסכים להשלים, דסו״ס הקרבן אינו שוה מעה.
והנה לגבי אשם מצינו בכריתות כז. שאם בשעת הפרשה היה יפה סלע, ואחר כך השביח ובשעת כפרה היה יפה ב׳ סלעים, יצא בו ידי חובה. ויש לעיין האם גם לגבי ראיה הדין כך, שאם בשעת הפרשה היה שוה פחות ממעה כסף ובשעת כפרה היה יפה מעה כסף יצא, ולהנ״ל יש לחלק קצת בזה, דרק באשם דהשיעור הוא רק בקרבן, בזה מתכפר אדם בשבח הקדש, אבל בראיה שהשיעור הוא בחובת הגברא, בעינן דוקא שיתחסר ב׳ מעות, וכן מצדד הגר״מ שטרנבוך שליט״א בספר זבחי קודש עמ״ס זבחים בדף י. עי״ש.
ויש לבאר יותר ע״פ מה שכתב בקהלות יעקב חגיגה סי׳ י׳ לצדד, שבעולת ראיה בעינן שיוקרב דוקא מנכסיו, ואין אדם אחר יכול להפריש ע״מ שיתכפר בו, דעכ״פ המתכפר בא ריקם, דהוי דין שהוא עצמו יתחסר ויביא ולא יראה ריקם, ועי״ש עוד בזה, וכבר כתב כן בחידושי בן אריה ח״ב סי׳ ט׳, דבראיה אינו יוצא בהפריש עליו חבירו, אך מטעם אחר משום דכתיב "כמתנת ידו", לכן בעינן שיבוא דוקא מממונו [ולפי״ז גם בשלמי חגיגה הוא כן], עכ״פ לפי״ז מבואר מאד דלא מהני מה שהשביח ההקדש מעצמו, כיון דהכא בעינן שהוא עצמו יביא משלו, וק״ל.
ולא יראו פני ריקם (בג סו)
בחגיגה ב. בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.
ובדף ז. שם אמר רבי יוחנן שכסבורין היו לומר ששיעור זה הוא מן התורה, עד שבא רבי אושיעא ולימד שהוא מדרבנן, ובירושלמי פאה פ״א ה״א איתא שנחלקו בזה ריו״ח ור״א האם השיעור הוא מדאורייתא מהלכה למשה מסיני או מדרבנן.
ואיתא בירושלמי שם, שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן האם אדם חולק חובתו לב׳ בהמות או לאו, דהיינו האם יכול להביא ב׳ בהמות שביחד הם שוות מעה כסף, או שחייב להביא דוקא בהמה אחת ששוה מעה, ותלי לה האם השיעור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
ולכאורה הביאור, דאי הוי דאורייתא הו״ל שיעור בעצם הקרבן כמו אשם של ב׳ סלעים, דבפחות מכן פסול לאשם והוי כמו אשם בן פחות מב׳ שנים שהוא פסול, דזהו האיל שחייבה התורה להביא ואם אינו שוה כן אינו הדבר שחייבה התורה, וכמו כן בראיה דהצריכה התורה להביא קרבן ששוה מעה ובפחות ממעה פסול לראיה, ומה יועיל להביא ב׳ בהמות שכל אחת מהם פסולה, אך אי הוי דרבנן תיקנו רק בחובת הגברא שיביא בשיעור של ב׳ כסף, וכיון שיכולים להביא כמה בהמות לראיה מצטרף הכל להשלים.
ויש לומר דנפק״מ עוד, לראיון בראיה שניה דקי״ל שאם נכנס פעם שניה אינו מחויב להביא עוד פעם קרבן, אבל אם רוצה יכול להביא ושם עולת ראיה עליו, האם צריך להיות דוקא במעה כסף, ועי׳ מאירי חגיגה ז. שאם מביא ראיה בתורת רשות, ג״כ חייב להביא דוקא במעה כסף, ועי׳ בבעל המאור בחגיגה שם שדן בזה ודבריו צריכים ביאור.
ובחידושי רבי משה מאימראן בחגיגה שם, כתב דזה תלוי אם השיעור הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביאור הוא עפ״י דברי הירושלמי הנ״ל, דאם הוי מה״ת הויא שיעור בקרבן ואף כשמביא בתורת רשות, אבל אם הוי דרבנן א״כ הוי שיעור בחובת הגברא ודוקא בחובה אבל ברשות לא שייך זה.
ובאמת בירושלמי עצמו נראה שגם בתורת רשות בעינן מעה כסף, דאמרינן שם "ורבי יוחנן אמר אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות, אלא צריך שיהא בידו שתי כסף לכל אחד ואחד", וקשה למה לי שתי כסף לכל אחד, בשלמא הראשון חייב לשהיות ב׳ כסף משום שהוא חובה, אלא השני שאינו חובה שהרי כבר יצא ידי חובתו בראשון, למה צריך להיות ב׳ כסף, אלא ע״כ משום דכל שיש עליו תורת ראיה אף בתורת רשות צריך לבוא מב׳ כסף לב״ש או מעה כסף לב״ה, וכדברי המאירי הנ״ל.
אכן להנ״ל י״ל דדוקא ריו״ח שם לשיטתו דס״ל דהשיעור מן התורה ואין אדם חולק חובתו, לכן צריך להיות גם בקרבן רשות שיעור, דהא בהא תליא, דכיון דהשיעור הוא בגוף הקרבן, ממילא הוא גם בתורת רשות, וכנ״ל. אמנם במאירי נראה דאף דהוי דרבנן, מ״מ צריך להביא מעה כסף גם כשמביא בתורת רשות, וזה דלא כדברינו.
[ועי' במאירי חגיגה ב. שהביא מחלוקת האם הפטורים מן הראיה שהביאו קרבן מקבלים מהם בתורת ראיה, ונפק״מ בהנ״ל האם יצטרכו מעה כסף, ותלוי במה שנתבאר לענין ראיה שניה].
ונראה דנפק״מ עוד בחקירתנו האם השיעור הוא בגוף הקרבן או בחיוב הגברא, לענין הבאה בשותפות, דבתוספתא חגיגה פ״א ה״ו איתא "אם יש לו להביא מתוך ביתו יביא, ואם לאו משתתף הוא עם אחרים, ובלבד שלא יפחות מכשיעור",
והנה בטורי אבן חגיגה ו. כתב דכשמביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בשותפות, צריך שכל אחד יתן מעשה כסף, ולפי״ז פירוש התוספתא "ובלבד שלא יפחות" היינו כשמביאין בשותפות צריך שכל אחד מהשותפין לא יפחות מהשיעור.
אמנם האדר״ת בחידושיו לקידושין בסוגיא דהענקה כתב דכשמביא בשותפות אי״צ לכל אחד מעה כסף, ופירוש התוספתא "ובלבד שלא יפחות" וכו׳, היינו שמי שאין לו להביא לבד עדיף שיביא בשותפות ולא יביא לבד פחות מכשיעור.
ולכאורה זה תלוי בהנ״ל, דאם השיעור בעצם החפצא של הקרבן י״ל דאי״צ לכל אחד כשיעור, דזהו רק שיעור לשיהיה כשר לחגיגה, וכיון שהוא כשר יכולים לצאת בו גם כמה, אך אם השיעור הוא בחובת הגברא צריך שיהיה לכל אחד ואחד כשיעור.
ובלחם שמים להיעב״ץ עמ״ס חגיגה שם, כתב חידוש, דשיעור מעה כסף הוא יחד עם הנסכים, [ועי׳ בטורי אבן חגיגה הנ״ל, שנראה דמסופק בזה, ועי׳ מנחות קז: האומר הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה, ודעת רש״י שם דהשיעור הוא הל״מ, ואעפ״כ כולל את הנסכים], ומשמע מזה דאין השיעור ממש בגוף הקרבן, דא״כ לא היו מועילים הנסכים להשלים, דסו״ס הקרבן אינו שוה מעה.
והנה לגבי אשם מצינו בכריתות כז. שאם בשעת הפרשה היה יפה סלע, ואחר כך השביח ובשעת כפרה היה יפה ב׳ סלעים, יצא בו ידי חובה. ויש לעיין האם גם לגבי ראיה הדין כך, שאם בשעת הפרשה היה שוה פחות ממעה כסף ובשעת כפרה היה יפה מעה כסף יצא, ולהנ״ל יש לחלק קצת בזה, דרק באשם דהשיעור הוא רק בקרבן, בזה מתכפר אדם בשבח הקדש, אבל בראיה שהשיעור הוא בחובת הגברא, בעינן דוקא שיתחסר ב׳ מעות, וכן מצדד הגר״מ שטרנבוך שליט״א בספר זבחי קודש עמ״ס זבחים בדף י. עי״ש.
ויש לבאר יותר ע״פ מה שכתב בקהלות יעקב חגיגה סי׳ י׳ לצדד, שבעולת ראיה בעינן שיוקרב דוקא מנכסיו, ואין אדם אחר יכול להפריש ע״מ שיתכפר בו, דעכ״פ המתכפר בא ריקם, דהוי דין שהוא עצמו יתחסר ויביא ולא יראה ריקם, ועי״ש עוד בזה, וכבר כתב כן בחידושי בן אריה ח״ב סי׳ ט׳, דבראיה אינו יוצא בהפריש עליו חבירו, אך מטעם אחר משום דכתיב "כמתנת ידו", לכן בעינן שיבוא דוקא מממונו [ולפי״ז גם בשלמי חגיגה הוא כן], עכ״פ לפי״ז מבואר מאד דלא מהני מה שהשביח ההקדש מעצמו, כיון דהכא בעינן שהוא עצמו יביא משלו, וק״ל.
•
הראב״ד בהשגותיו על בעל המאור בחגיגה שם, כתב שלמ״ד שהשיעור הוא מן התורה, גם בדיעבד לא יצא ידי חובה, אבל למ״ד שהשיעור הוא מדרבנן, בדיעבד אם הביא פחות ממעה כסף יצא.
וקשה להמבואר בירושלמי דלהך מ״ד אדם חולק את חובתו לב׳ בהמות, א״כ מדוע יצא, הרי עדיין יכול להביא עוד בהמה, שהרי יכולים להביא כמה בהמות לשם אותה הראיה ואותה החגיגה, וא״כ עדיין לא הוי דיעבד.
ויש ליישב לפי מה שכתב החזון איש או״ח סי׳ קכ״ט לדף ז׳, דכל מה שיכולים להביא כמה בהמות לראיה או לחגיגה, זהו רק קודם שפסק מלהקריב, אבל אם פסק מלהקריב אינו יכול להקריב עוד לשם חגיגה וראיה, ולפי״ז ניחא דמיירי שפסק מלהקריב, ושוב אין שייך שיהיה לעוד קרבן שם של ראיה.