בטעמא דמין בשאינו מינו צריך שישים.
מבואר שמין במינו צריך שישים מדרבנן ואילו מין בשאינו מינו צריך שישים מהתורה, וצריך לדעת מה טעם החילוק ,ועיין ברמ''א בסימן צח סעיף ב' שמין במינו תלוי בשם ולא בטעם והש''ך השיג עליו שהלא כל הטעם שמין בשאינו מינו צריך שישים מהתורה הוא מחמת שטעם כעיקר מהתורה ולכן מין במינו ג'כ צריך להיות תלוי בטעם ,ומבואר מדברי הש''ך את יסוד החילוק שמין בשאינו מינו יש טכ''ע שמצריכו שישים מהתורה.
אבל יעוין בחוו''ד שם שהביא ראיות נגד הש''ך א. שמבואר ברמ''א בתורת חטאת מחלוקת האם יבש ביבש מין באינו מינו צריך שישים והביא ראיה מהתוס' בפסחים והש''ך דחה את הראיה שם אירי בקמח בקמח דהוי לח בלח,ומוכיח החוו''ד הלא בקמח בקמח אין טעם ומבואר שמה שצריך שישים אינו בגלל הטעם אלא גזה''כ שצריך שישים וכמו שיתבאר [ואיירי בקמח שעורים וקמח חיטים דהוי מין בשאינו מינו] ולכאורה יש להעיר דהו''ל לאקשוי סתירה בש''ך דהתם אינו תלוי בטעם ואילו הכא תלה זאת בטע''כ. ב. ועוד הביא ראיה מהסוגייא דפסחים שבתערובת שיש בה חמץ אם יש בה טעם חמץ לכו''ע אסור והיכא שאין בה טעם חמץ נח' ר'א ורבנן והגמרא שואלת שם מ''ט דרבנן ומבואר שבפשטות הגמרא מבינה שאפילו בלי טעם כיון שיש כאן מין בשאינו מינו ואינו מתבטל לכן צריך לעבור איסור ומבואר שאינו תלוי בטעם .
ומוכיח מכל הני החוו''ד שיסוד הדין דמין בשאינו מינו הוא לא מחמת הטעם אלא גזה''כ שאינו מתבטל ומביא רש''י בפסחים שאכילת תערובת איסור תוך כדי אכילת פרס הוי הלל''מ,ובפשטות הלכה באה לומר שאכילת פרס זה שיעור אכילה אחת מהלל''מ אבל הוא לומד שרש''י בא לומר שכל ענין תערובת שמין בשאינו מינו הוא הללל'מ ובאמת לא היתה צריכה להתבטל אפילו באלף אלא שיש דרשה של זרועה בשלה שבשישים מתבטל .
אלא שיש להעיר בזה שלכאורה בזה פליגי קמאי שהלא לפי הרמב''ם שקפילא מהני אפילו בפחות משישים מבואר כדברי הש''ך שמא דמין בשאינו מינו משום טעם כיקר ולכן אם יש קפילא שאומר שאין טעם מהני, וביותר יש להעיר מה שכתב ליישב בדעת הרמ''א שההגדרה לפי השם ולא לפי הטעם והלא הרמ''א בעצם גם הסכים לשו''ע שקפילא מהני אפילו בפחות משישים אלא דס''ל שכהיום לא סומכים על קפילא [ועין מנחת כהן שהם מתכוונים לקלקל וכיו''ב אבל בעיקר הנדון ס''ל שקפילא מהני] אבל בעיקר הנידון ס''ל שקפילא מועיל וא''כ רואים שטעמא עיקר ודלא כהחוו''ד, [אא''כ נימא דהרמ''א למד כהגר''א שאף השו''ע לא פסק כהרמב''ם וא''כ אין ראיה להרמ''א כלל].
ובאמת נמצא שקפילא פחות משישים זה הנפק''מ בחקירה האם מבשא''מ הוא מטעם טע''כ או דלמא שהוא גזה''כ.
ועיין בחוו''ד בהמשך שהביא דברי האו''ה אם יש שתי איסורים שווים אבל שני טעמים כגון שיש מאה קילו של היתר ועוד קילו אחד מין מסוים של ערלה ועוד קילו אחד מסוים של ערלה, נוקטים שהם מצטרפים וצריך שישים כנגד שניהם ומבואר שאע''פ שאין טעם שהלא כל אחד מבטל את חבירו אפ''ה צריך שישים ומבואר ששישים אינו דין טעם ואילו לפי השו''ע שקפילא מהני אפילו בפחות משישים במקרה הנ''ל יהיה מותר וצ''ב שלא תלה לעיל בהכי ועכ''פ לדברינו הוא מחלוקת ראשונים, וכן הוכיח מדברי התוס' שבגיד הנשה אומרים חנ''נ כדי קליפה וצריך שישים גם כנגד הקליפה אע''פ שיש בקליפה טעם גיד אבל יש גם טעם בשר ואפ'ה צריך שישים מכל הכדי קליפה ומבואר שאין הכדי קליפה קשור לטעם אלא גזה''כ אלא שיש לתמוה בזה שהלא שיטת התוס' והרא''ש בסוגין שסגי או בקפילא או בשישים ומבואר שקפילא מהני גם בפחות משישים וא''כ מבואר לדעתם שתלוי בטעם וא''כ זה סתירה בדעת התוס'.
והביאו בשם הגר''ח לבאר שכאשר יש תערובת של שתי איסורים הרוטב היוצא מבינהם הוא טעם איסור כיון שיש בו את שניהם וממילא באמת אפש''ל ששיטת התוס' שהכל תלוי בטעמא ומה שצריך לחשבן כנגד הכדי קליפה כיון שלמעשה יש שם שתי טעמים של איסור גם של הגיד וגם של החתיכת איסור שאיהי חנ''ן,ולפי''ז גם מדברי האו''ה אין ראיה כלל.
מבואר שמין במינו צריך שישים מדרבנן ואילו מין בשאינו מינו צריך שישים מהתורה, וצריך לדעת מה טעם החילוק ,ועיין ברמ''א בסימן צח סעיף ב' שמין במינו תלוי בשם ולא בטעם והש''ך השיג עליו שהלא כל הטעם שמין בשאינו מינו צריך שישים מהתורה הוא מחמת שטעם כעיקר מהתורה ולכן מין במינו ג'כ צריך להיות תלוי בטעם ,ומבואר מדברי הש''ך את יסוד החילוק שמין בשאינו מינו יש טכ''ע שמצריכו שישים מהתורה.
אבל יעוין בחוו''ד שם שהביא ראיות נגד הש''ך א. שמבואר ברמ''א בתורת חטאת מחלוקת האם יבש ביבש מין באינו מינו צריך שישים והביא ראיה מהתוס' בפסחים והש''ך דחה את הראיה שם אירי בקמח בקמח דהוי לח בלח,ומוכיח החוו''ד הלא בקמח בקמח אין טעם ומבואר שמה שצריך שישים אינו בגלל הטעם אלא גזה''כ שצריך שישים וכמו שיתבאר [ואיירי בקמח שעורים וקמח חיטים דהוי מין בשאינו מינו] ולכאורה יש להעיר דהו''ל לאקשוי סתירה בש''ך דהתם אינו תלוי בטעם ואילו הכא תלה זאת בטע''כ. ב. ועוד הביא ראיה מהסוגייא דפסחים שבתערובת שיש בה חמץ אם יש בה טעם חמץ לכו''ע אסור והיכא שאין בה טעם חמץ נח' ר'א ורבנן והגמרא שואלת שם מ''ט דרבנן ומבואר שבפשטות הגמרא מבינה שאפילו בלי טעם כיון שיש כאן מין בשאינו מינו ואינו מתבטל לכן צריך לעבור איסור ומבואר שאינו תלוי בטעם .
ומוכיח מכל הני החוו''ד שיסוד הדין דמין בשאינו מינו הוא לא מחמת הטעם אלא גזה''כ שאינו מתבטל ומביא רש''י בפסחים שאכילת תערובת איסור תוך כדי אכילת פרס הוי הלל''מ,ובפשטות הלכה באה לומר שאכילת פרס זה שיעור אכילה אחת מהלל''מ אבל הוא לומד שרש''י בא לומר שכל ענין תערובת שמין בשאינו מינו הוא הללל'מ ובאמת לא היתה צריכה להתבטל אפילו באלף אלא שיש דרשה של זרועה בשלה שבשישים מתבטל .
אלא שיש להעיר בזה שלכאורה בזה פליגי קמאי שהלא לפי הרמב''ם שקפילא מהני אפילו בפחות משישים מבואר כדברי הש''ך שמא דמין בשאינו מינו משום טעם כיקר ולכן אם יש קפילא שאומר שאין טעם מהני, וביותר יש להעיר מה שכתב ליישב בדעת הרמ''א שההגדרה לפי השם ולא לפי הטעם והלא הרמ''א בעצם גם הסכים לשו''ע שקפילא מהני אפילו בפחות משישים אלא דס''ל שכהיום לא סומכים על קפילא [ועין מנחת כהן שהם מתכוונים לקלקל וכיו''ב אבל בעיקר הנדון ס''ל שקפילא מהני] אבל בעיקר הנידון ס''ל שקפילא מועיל וא''כ רואים שטעמא עיקר ודלא כהחוו''ד, [אא''כ נימא דהרמ''א למד כהגר''א שאף השו''ע לא פסק כהרמב''ם וא''כ אין ראיה להרמ''א כלל].
ובאמת נמצא שקפילא פחות משישים זה הנפק''מ בחקירה האם מבשא''מ הוא מטעם טע''כ או דלמא שהוא גזה''כ.
ועיין בחוו''ד בהמשך שהביא דברי האו''ה אם יש שתי איסורים שווים אבל שני טעמים כגון שיש מאה קילו של היתר ועוד קילו אחד מין מסוים של ערלה ועוד קילו אחד מסוים של ערלה, נוקטים שהם מצטרפים וצריך שישים כנגד שניהם ומבואר שאע''פ שאין טעם שהלא כל אחד מבטל את חבירו אפ''ה צריך שישים ומבואר ששישים אינו דין טעם ואילו לפי השו''ע שקפילא מהני אפילו בפחות משישים במקרה הנ''ל יהיה מותר וצ''ב שלא תלה לעיל בהכי ועכ''פ לדברינו הוא מחלוקת ראשונים, וכן הוכיח מדברי התוס' שבגיד הנשה אומרים חנ''נ כדי קליפה וצריך שישים גם כנגד הקליפה אע''פ שיש בקליפה טעם גיד אבל יש גם טעם בשר ואפ'ה צריך שישים מכל הכדי קליפה ומבואר שאין הכדי קליפה קשור לטעם אלא גזה''כ אלא שיש לתמוה בזה שהלא שיטת התוס' והרא''ש בסוגין שסגי או בקפילא או בשישים ומבואר שקפילא מהני גם בפחות משישים וא''כ מבואר לדעתם שתלוי בטעם וא''כ זה סתירה בדעת התוס'.
והביאו בשם הגר''ח לבאר שכאשר יש תערובת של שתי איסורים הרוטב היוצא מבינהם הוא טעם איסור כיון שיש בו את שניהם וממילא באמת אפש''ל ששיטת התוס' שהכל תלוי בטעמא ומה שצריך לחשבן כנגד הכדי קליפה כיון שלמעשה יש שם שתי טעמים של איסור גם של הגיד וגם של החתיכת איסור שאיהי חנ''ן,ולפי''ז גם מדברי האו''ה אין ראיה כלל.