בגמ' לא מבואר שפולט מים מהקדירה, אלא "טעם", אך לא ממשות, לכאו' זה הטעם שלא שמענו כלל שחששו לבישול בזה,
זו הערה שהוספתי באגב כדי להמחיש את עניין הבישול ולמעשה מסתבר שאם מבשל מה שבפנים הוי בישול.
ולעצם העניין יש מסתבר דהכי הוא ולא שרק בולעת ולא פולטת... וכן מפורש בט"ז:
ברמ"א יו"ד צח
וכל איסור שמבטלים בששים אם מכירו צריך להסירו משם אע"ג דכבר נתבטל טעמו בששים ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם
ובט"ז סק"ז
ובספר בית חדש פסק מו"ח ז"ל מטעם זה דבדיעבד מותר אפילו אי ליכא ס'. ולע"ד נראה דלא להקל כלל בזה דמ"ש הג"ה הנ"ל בשם המרדכי פשיטא שאינו בהדיא במרדכי שלו דהא אח"כ מסיק דכן משמע במרדכי מדלא מחלק בין איכא ס' וכו' והדברים מבוארים בעצמן שאין טעם וריח לקולא זו
דהא אפילו בכלי בעינן ס' נגדו אם תחב כף של בשר בקדירת חלב ואנו רואים הכף כמו שהוא בתחלה אעפ"כ אמרינן שהטעם יצא ממנו ה"נ בחלב לתוך היתר אע"פ שאח"כ צף למעלה אפי' אם אנו יודעים שיש בו שיעור כמו שהיה בתחלה מכל מקום הטעם שלו נפלט ונכנס מים במקומו אלא פשוט דלא אמרינן תקנה זו דיצוף החלב למעלה אלא לחומרא בדאיכא ס' אבל בליכא ס' ודאי החתיכה עצמה נ"נ ולא מהני אח"כ שיצוף למעלה דמ"מ הטעם נשאר שם כמ"ש בת"ח וכאן בהג"ה
הרי שהט"ז דוחה את הב"ח דמניחים בכל דבר שנותן טעם ונשאר כמו שהיה בתחילה שנכנס מים במקום הטעם.
עם זאת הרשב"א צח ב כותב
ולקמן (קח, א) גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס' דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו,
דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור,
אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו
כלומר הרשב"א מחלק היטב בין טעם בשר שלא יכלה להיות בו ממשות, וכן בגיעולי נכרים הוא מבין שיש בעיה של טעם ולא של ממשות, אלא שצ"ע האם כוונתו ללחלוחית בשר, או שהכוונה למרכיבים שאין בהם ממש כלל וכלל אלא כעין ריחא.
