יבמות יבמות סג. "זאת הפעם" כפשוטו או לא כפשוטו

[משיב כהלכה]

רש"י בפרשת השבוע (בראשית) מביא את מאמר הגמ' כלשונו ומשמע שהבין כפשוטו (שהרי רש"י בא לבאר פשוטו של מקרא, וגם אינו מדבר ברמזים) וכן בגמ' עצמה מפרש רש"י כפשוטו וזה לשונו: "מכלל דפעמים אחרים שמש ולא עלו בדעתו". וגם תוס' ושאר הראשונים לא העירו מאומה על זה, שלכאורה זה לא נשמע הגיוני.

וכן הבין בפשטות הרא"ם, שהוא מאחרוני הראשונים. והשפתי חכמים הביא דבריו, ובפירוש שני את דוחקי האחרונים (ובעיקר שפתי חכמים שהתחבר ע"י המגיהים של דפוס וילנא, הביאו רק הפירוש השני).

וכן החזקוני.

גם ר' עובדיה מברטנורא בפירושו על רש"י "עמר נקא" הבין כפשוטו, "צריכין אנו לומר שנתעברו קודם לכן דאם לא כן היו נעקרות בביאת אדם כדאיתא בגמ' דע"ז גוי חס על בהמתו שלא תעקר ואולי היה דרך נס". וכן כתב הרש"ש ביבמות ס"ג, ונראה שהבין שהדברים כפשוטם.

אבל האחרונים כתבו שח"ו לחשוב שזהו כפשוטו, ראו במהר"ל ובספר תולדות יצחק, ובספר באר הגולה (באר החמישי פרק ה): "אין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקדוש ברוך הוא כבר צוה אותו על העריות בפסוק "ויצו", כמו שפרשו חכמים בסנהדרין נ"ו".

ומעניין מה יענו הראשונים על קושיה זו. ואולי י"ל שבסנהדרין אין זו אלא דרשה בעלמא היכן רמוז בפסוק שבע מצוות בני נח, אבל בפועל הצטווה על זה אחר שאכל מעץ הדעת ונכנס בו יצר הרע, ובתחילה הצטווה רק על עץ הדעת. או לשיטת ר"י שם, שאדם הראשון הצטווה רק על ע"ז.

וצ"ע לשיטתם של האחרונים, מדוע חז"ל בחרו דוקא בלשון זו שלא משתמעת לשתי פנים, וכי חסרים לשונות אחרים כדי לומר שהתבונן מה השם המתאים להם, או כל מיני דוחקים אחרים שדחקו האחרונים. והמהר"ל כתב שרצו לעורר בזה את הקורא וזה דוחק על דוחק.

ובלשון המדרש יותר קשה לדחוק כדברי האחרונים, דאיתא שם "ולא נתקררה דעתו עד שנזדווג לחוה".

והאלשיך כתב בדרך פשרה שבשכלו התבונן האדם אם ראוי לו משהו לתשמיש, ולא מצא בהמה או חיה שתניח דעתו, והקשה על עצמו שהרי גם עצם המחשבה לא ראויה, ע"ש. גם ב'שיטה אחרת' לראב"ע כותב משהו דומה, שחיפש עזר כנגדו בבהמות ובחיות ולא מצא.