הוא מדבר על איסור שהומצא (ההיפך הגמור מן האמת), ומסיק שמכך שב"ה הבינו כיום שאין איסור כזה והתחילו להוריד את האיסור הזה מהסמינרים - הוא מוכיח לאידך גיסא שמותר גם פאות ארוכות לפי המקום והזמן... מדהים.
לפי מה שכתבת הוא לא דיבר על "איסור שהומצא" אלא על "היתר שהומצא", אבל המשפט המופרך "כיום הבינו שאין איסור כזה" כבר אומר הכל. אין פרי מגדים, אין משנה ברורה, ועוד פוסקים שסברו כן.. רק כמה בורים "הבינו שאין איסור"... הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבאך, הגר"ב זילבר, הגר"מ פיינשטיין, כולם כמאן דליתא דמי, החזו"א שהסתפק בזה ולא הכריע (וספק דרבנן לקולא) גם הוא כמאן דליתא דמי, רק "כיום הבינו שאין איסור"...
ובפרט שמה ש"כיום המציאו" כבר הובא בראשונים, וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), לגבי שוק באשה ערוה, שמסתמא הוא אסור מדין דת יהודית במקום שנהגו לכסותו, ואע"פ כן לדינא התירוהו הראשונים בגילוי היכן שפשט המנהג, וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני.
אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום".
ובספר "
חן וכבוד" כתב שהמנהג כיום אצל הנשים הכשרות שלובשות חצאית המכסה את הברכיים, ואת השוקיים מכסות בגרביים, זהה למנהג העתיק בזמן הגמ', שלא לבשו שמלה עד הקרסול אלא עד אחר הברך, ואת השוקיים כיסו בגרביים. ומפני שעדיין לא הומצא הגומי המחזיק את הגרביים שלא יפלו, היו מחזיקות את הגרביים ע"י צמידים על השוקיים המהדקים את הגרביים שלא יפלו לארץ, כ"אצעדה" שבזרוע שהוא צמיד הנלבש על שרוול היד ומחזיק את השרוול שלא יפול כאשר מרימים את היד. והיו כאלה שבין צמיד לצמיד חיברו שרשרת העשויה זהב, שגם היא היתה תכשיט בפני עצמו (ראה להלן בדברי ר"ע מברטנורא).
וזה מבואר בדברי רוב הראשונים למסכת שבת, שכתבו הטעם מדוע מותר לצאת בשבת ב"בירית" ולא חיישינן שמא תשלוף ותראה לחברתה, כי אם תשלוף את הצמידים מרגליה, יפלו הגרביים ויראו שוקיה. וממילא פשוט שלא לבשו שמלה עד הקרסול, דא"כ לא היה חשש שיראו השוקיים לאחר שנפלו הגרביים.
וכן כתב רש"י (שבת דף ס') בביאור בירית: "היא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה, להדקן שלא יפלו על רגלה".
וכן כתב הר"ן שם: "בירית, כלי הוא לקשר כל אחד ואחד מבתי השוקים שלא יפלו על רגליה, ויוצאין בהן בשבת, דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא, שהרי מיד יפלו בתי שוקיה לארץ, ומיגניא ביה".
וכן כתב רש"י במקום אחר (שם דף ס"ג), שבירית מטרתה "להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה... ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש - דלא מיגליא לשוקה".
וכן כתב נימוקי יוסף שם: "דלא שלפא ומחויא, שלא יראה שוקה".
וכן כתב הר"י מלוניל שם, שבירית היא "כלי לקשור כל אחת ואחת מבתי השוקים שלא יפול על רגליה... ויוצאין בהן בשבת, דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא, שהרי יפלו בתי שוקיה לארץ ומיגניא ביה".
וכן כתב בפסקי ריא"ז שם, שבירית היא "אצעדה שנותנת האשה בשוקיה להעמיד בתי שוקיים שלא יפלו".
וכן כתב בספר המאורות שם, שבירית נועדה "להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראה שוקיה".
וכן כתב ריבב"ן שם, שבירית "לצורך לבישה היא, להעמיד בתי שוקיה שלא יפולו. וליכא למיחש לאחוויי, דלא מגליא שוקה".
וכן כתב אור זרוע (הלכות שבת סי' פ"ד): "בירית היא אצעדה... להעמיד בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקה... ומישלף ואחוויי נמי ליכא [למיחש] דלא מגליא לשוקה".
וכן כתב בפסקי ריא"ז שם: "בירית שהיא [כמין] אצעדה שנותנת האשה בשוקיה להעמיד בתי שוקיים שלא יפלו, מותר לצאת בה בשבת, שאין עיקרו לתכשיט אלא ללבישה, והרי היא כבתי שוקיה. ושלשלת הנתון בין רגליה מבירית זו לבירית זו לא תצא בו בשבת, לפי שעיקרו לתכשיט הוא, שהאשה עושה אותה להתנאות בו ולקצר פסיעותיה".
וכן כתב רבינו עובדיה מברטנורא (שבת פרק ו' משנה ד'): "בירית. אצעדה על השוק, להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה... וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא, דלא מגליא שוקה". ועל ה'כבלים' המוזכרים במשנה כתב "ואין יוצאין בהם, דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת".
וכן כתב הגרי"ש אלישיב בהערותיו למסכת שבת: "בירית טהורה ויוצאין בה בשבת. והיינו שהיא במקום אצעדה והיא המחזקת את הגרבים שלא יפלו... ומ"מ כיון דהוי תכשיט שרי לצאת בה בשבת, ולא גזרינן משום דלמא שלפא וכו', דאם תורידנו יפלו גרביה ויתגלה שוקה כמש"כ רש"י".
ואמנם בפסקי הרי"ד (שבת דף ס"ג) כתב "אצעדה היא עשויה כמין טבעת של כסף, ומשימתה האשה בזרועותיה והיא תכשיט ומחזקת את בתי ידיה שלא יפלו על הידים. וכמו שעושין אצעדה בזרועות, כך הן עושין בירית בשוקי האשה, כדי להחזיק בבתי שוקיה שלא יפלו על רגליה, ומפני שהיא למטה על השוקים ואינה נראית אינה חשובה תכשיט, אלא היא משמשת לכלים לבתי שוקים".
וי"ל לשיטתו שהבירית היתה תחת שמלתה, אבל עיקר הגרביים היו מגולים, כבזמננו שהגרביונים נכנסים תחת החצאית. וכאשר היתה נוטלת הצמידים, היו נופלים הגרביים ונגלים שוקיה (וכן דעת כל הראשונים למעט התוס' שם בד"ה בירית, שכתב "דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים").
אבל בגמ' ברכות (דף כ"ד) אמרו חז"ל "מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים", וביאר רש"י: "תכשיטין שבפנים - כומז... עם תכשיטין שבחוץ - אצעדה וצמיד". ומשמע שהאצעדה (שהיא בירית, כדלהלן) היתה גלויה ולא מכוסה.
וכן הרי"ף גרס בגמ' שבת (דף כ"ח) "מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטים שבפנים טבעת וכומז". והיינו שאצעדה וצמיד הם תכשיטים שבחוץ.
וכן כתב הר"י מלוניל שם: "ותכשיטין שבחוץ אצעדה וצמיד וטבעת, עם התכשיטין שבפנים דהיינו כומז".
וכן כתב המבי"ט בספרו קרית ספר (הלכות קריאת שמע פרק ג'): "מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ דהיינו אצעדה, עם תכשיטין שבפנים שהוא כומז".
וביארו חז"ל במסכת כלה (פרק א' הלכה ז') מה הם אצעדה וצמיד: "אצעדה זו בירית, וצמיד אלו השיחים". וכן מובא בירושלמי (שבת פרק ו' הלכה ד'): "אצעדה זו כדופסלה, צמיד שירייא". וביאר קרבן העדה מהי כדופסלה: "חלי כתם שמניחין הנשים ברגליהן, ונקרא אצעדה בלשון המקרא, מגזרת צעד. ולפעמים גם של זרוע נקרא כן, לפי שהם עשויים כמו אלה, והן שירייא דבסמוך". ונמצא א"כ שלדברי הראשונים הנ"ל בירית היא תכשיט גלוי המחזיק את הגרביים בגובה השוק, והשמלה היתה חופפת אליו.
וכן משמע מהגמ' בבבא בתרא (דף נ"ז): "חלוק של ת"ח כיצד, כל שאין בשרו נראה מתחתיו". והיינו שאנשים פשוטים היה חלוקם מכסה את הברך ותו לא, ושאר בשרם היה חשוף. אבל ת"ח שהיו מכובדים, היה חלוקם מגיע עד הקרקע ולא היה בשרם נראה. וכן משמע מהרשב"א (ברכות כ"ד) שכתב שהשוק "אינו מקום צנוע באיש" והיינו שרגיל לגלותו, וכן משמע מהב"ח (או"ח סי' ע"ה) שכתב שהשוק מן הסתם הוא מלוכלך. וכן כתב בשו"ע הרב (או"ח סי' ע"ה): "השוק אינו מקום צנוע באיש, שדרכו להיות מגולה".
ונראה מזה שהגברים והנשים הלכו שניהם בשמלות שכיסו את הברך, ואולי קצת למטה ממנו, והשוק היה מגולה אצל שניהם, רק הנשים כיסו אותו בגרביים נאות, ואת הגרביים החזיקו עם צמידים נאים, וביניהם היתה שרשרת נאה.
ולפ"ז מובן מה שכתב רשב"ם במסכת בבא בתרא (דף נ"ז) "לפי שאין דרכן כו' להתבזות - שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק לעמוד בנהר". ולא מובן מדוע צריכות לגלות את כל השוק אם רק מורידות נעליים ועומדות יחפות. ולדברינו מבואר, כי את השוק היו מכסות עם גרביים, ובנהר היו צריכות להיות יחפות ונאלצו להוריד את הגרביים, ולכן השוק היה מגולה.
ונמצא שמנהג נשות ישראל בזמן הזה הוא עתיק יומין מזמן הגמ', וגם כאשר נהגו לכסות את השוק, לא כיסוהו אלא בגרביים, אלא שמסתמא לא היו גרביים דקות כהיום.
