עבודה זרה דף כ"ח - "למחר נפק דרשה בפרקא"

[משיב כהלכה]

צ"ע כיצד לא חשש לחילול השם. ובפרט שהתאבדה בגלל זה (לפי דעה אחת בירושלמי). ומה שהגמ' מתרצת שאמר לה מיד ששבועתו אינה שבועה, לא עונה על הפגם המוסרי שיש בדבר, שהיא נתנה בו אימון וגילתה לו סוד מקצועי שפרנסתה תלויה בו, והוא הלך וגילה לכולי עלמא.

ועוד יש לעיין מדוע דרש בפרקא ולא אמר בצנעא למי שצריך רפואה.

וי"ל מפני שאסור להתרפא מעובד כוכבים, שמא יהרגנו, ורק ר' יוחנן שהיה אדם חשוב (כפי שמבארת הגמ' בהמשך) לא חשש שמא תהרגנו, ולכן כדי להציל את כולי עלמא מחולי מסוכן היה מוכרח לדרוש בדרשה.

אבל לאחר מכן דחתה הגמ' את התירוץ הזה (של אדם חשוב), ותירצה שהיא היתה רופאה מומחית ולכן כל אדם רשאי להתרפא ממנה, והדרא קושיא לדוכתא. וצ"ע.

 

[נוריאל עזרא]

"תני הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים" (ירושלמי יומא ח, ה).
וביאר המשנה ברורה (שכח ס"ק ו) בשם הרדב"ז וז"ל: "והשואל וכו' - פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה הרי הוא שופך דמים שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר לא תעמוד וגו' ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]:".

וכדי למנוע שפיכות דמים יש לו לדרוש ברבים. ובפרט שמבואר שהסביר לה שאינו מחויב בשבועתו ואף שיש פגם מוסרי בדבר, מניעת שפיכות דמים דרבים גוברת כנראה.

 

[משיב כהלכה]

אין שפיכות דמים, כי החולה יכל להתרפא אצלה.

 

[נוריאל עזרא]

אין שפיכות דמים, כי החולה יכל להתרפא אצלה.

וכי כולם באזור כשהיא שם? וכשהיא לא תמצא? וכו' וכו'.

 

[משיב כהלכה]

עדיין צ"ע כי מסתמא היו גם רופאים ורופאות אחרות, ומהיכי תיתי שזוהי שפיכות דמים. הרי לא מדובר במגיפה קטלנית אלא בדלקת חניכיים שלא קיימת אצל כל אחד (רק יש סיכוי שתוביל למצב סכנה כמבואר שם).

ומצאתי בחישוקי חמד:

"שואל מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מה מקשה הגמרא, כיצד עבר רבי יוחנן על שבועתו, הרי הוא נשבע לבטל מצות 'והשבותו לו', שהיא מצוות השבת גופו וריפוי חולים, כמבואר במסכת סנהדרין (דף עג ע"א), וממילא לא חלה השבועה כלל וכלל?

ותירץ מו"ח שכלל זה ש'אין נשבעים לעבור על המצוות', פירושו הוא שאין אדם יכול לכבול עצמו מלקיים מצוה שכבר נתחייב בה ע"י חלות שבועה. כגון: נשבע שלא ישב בסוכה, או שלא יאכל מצה, אין שבועתו חלה, כי כבר חייב לשבת בסוכה ולאכול מצה. וכמו כן הנשבע לא לגלות תרופה הידועה לו מכבר, הרי עצם יצירת השבועה באה לפגוע ולמעט מלקיים מצוה שכבר חייב בה, ולכן לא חלה. אך לעומת זאת שבועה זו שנשבע רבי יוחנן למטרוניתא, אינה גורמת שום הפסד ואינה גורמת לבטל מצוה, כי עדין אין לו מצוה, שהרי אם לא היה נשבע לא היה יודע את סוד התרופה, ולא היה לו מצוה לגלות. נמצא שהשבועה אינה מבטלת אותו מלקיים מצוה, ולכן השבועה חלה.

ואף על פי שאחרי שהמטרוניתא גילתה לו את סוד התרופה, יודע הוא את הסוד ואינו מגלה, ונמצא שהשבועה מעכבת אותו מלקיים מצוה, בכל זאת מכיון שהשבועה לא ביטלה מצוה, הרי היא חלה. ולאחר שהשבועה חלה, הרי היא כשאר איסורי תורה, שאין לעבור עליהם כדי לקיים מצוה. יתרה מזו, רבי יוחנן ע"י שבועתו לא רק שלא הפסיד מהמצוות המוטלות עליו, אלא אדרבה, ע"י השבועה נתאפשר לו לרפא עצמו ולרפאות אחרים ע"י שיעשה להם את התרופה בעצמו".

נשמע מדבריו שמצד "והשבותו לו" חייב לגלות לכולי עלמא את התרופה.