שפריר חביון
חבר חדש
- הצטרף
- 12/8/25
- הודעות
- 16
דף מט ע"ב
איתא במסכת סוכה (מט, ב) "כמאן אזלא הא דתנן נסכים בתחילה מועלין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהן, לימא רבי אלעזר בר צדוק היא [דאמר שהי' לול בין כבש למזבח שלשם היו מנסכים את היין והיו מוציאים משם אחת לשבעים שנה יין קרוש הדומה לעיגולי דבילה] דאי רבנן [שאמרו שמנסכים לשיתין שע"ג המזבח] הא נחתו להו [לשיתין וא"א להשתמש בהם]" עונה הגמ' "אפילו תימא רבנן בדאיקלט".
פרש"י "דאיקלט. אם תלה כלי בתוך השיטין וקיבל" [ולהעיר שרש"י בפירושו במעילה (דף יא ע"ב ד"ה אפילו) כתב שקלט את היין בידו. וצע"ק מה טעם השינוי והנפק"מ בזה [אף שע"פ פשט יותר מסתבר שהניח בשיתין כלי מאשר שהגיע עד להשיתין].
ובשפת אמת פירש באופן אחר מרש"י שבדאיקלט היינו שנבלע בדופני השיטין. ותמה השפ"א על רש"י מנ"ל לחדש שמיד לאחר שירד לתוך השיטין נחשב היין כ"נעשה מצוותו" ואין מועלין בו הרי אפ"ל שרק לאחר שירד להום נעשתה מצותו, ו"בדאיקלט" הפי' שנבלע בדופן השיטין.
ואוי"ל דסמיך רש"י אגמרא דלקמן וז"ל "אמר ריש לקיש בזמן שהיו מנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה', מאי משמע אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות". ופירש"י "פוקקין את השיתין. את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיטין שייראה עליו כגרון מלא ושבע". ומודגש בו העניין שלאחר דפקקו את נקב המזבח נעשה מצוותו כבר כדמשמע מהפסוק שממנו דרשת הגמרא "בקודש הסך נסך [מתי נעשה הנסך? כשהוא] שכר להוי'", אזי מוכח דאחרי שהוא "שכר להוי'" אזי כבר אינו בגדר "קודש" [וכ"ה לשיטת ר"א בר צדוק, אף שאמר ד"בקדושייתו קיימי" מ"מ גבי מעילה "אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו"] ולכן כבר אין בו דין מעילה.
ואוי"ל דאזדא רש"י לטעמיה בפירוש המשנה דלעיל (מח, ב) דאיתא התם "[הספלים של ניסוך היין והמים] מנוקבין כמין שני חוטמין דקין" ופירש"י שם וז"ל "כמין שני חוטמין דקים. חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו עמוקים וחלולים מאד". היינו שהיו עוברים ע"ג המזבח לפני שבאו לשיטין, וא"כ אפשר לפרש ש"פוקקין את השיתין" היינו שפקקו את הנקב שבראש המזבח.
אולם לפי' תוס' שם ליתא למימר הכי וז"ל "וזו תימה גדולה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דלמא הוא דמנקב הספלים יורדין לשימין כמין שני נקבי החוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים ניתנין על יסוד מערבית ועל יסוד דרומית ויורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו". ומ"מ משמע להדיא מפי' התוס' שירדו ישר לשיתין וא"א לפרש שפקקו את הנקב שבראש המזבח. וניחא ג"כ לאוקמי השפ"א התם כתוס', ומפרש כאן באופן אחר דרשת הגמרא, ולכן פירש ג"כ הכא באופן אחר מרש"י.
אך בכ"ז תוס' צריך ביאור היאך כאן יפקקו את השיטין, וכתב בטל תורה שלדעת תוס' פקקו את השיתין עצמן [ולא הנקב שבראש המזבח כרש"י] בכדי שיתמלאו ביין. ובבניהו הוסיף שבחלק העליון של השיתין היה חלל רחב ולאחר ג' טפחים נעשה הנקב צר ובמקום זה פקקו את השיתין ונשאר היין בחלק העליון של השיטין. ובערוך לנר הביא מירושלמי שפקקו את נקבי הספלים עצמם וע"י זה נתמלא הספל עצמו ביין [ואזי יהיה "שכר לה'"].
אולם שיטת הערוך לנר (הירושלמי) צ"ב הרי הנסך הוא שיורדין לשיטין וכתוב ש"בקודש הסך נסך שכר לה'" שמשמע מזה שבשעת ניסוך צריך שיהי' שכר (כדרשת הגמ'), ומה לי שהי' בצלוחית של זהב עצמה או בספל שלכך הוצרכו לשפוך לספל ע"מ לנסך.
ואוי"ל שהיו קבועין למזבח, וצ"ע.
ואשמח לשמוע דעת המעיינים בזה.
איתא במסכת סוכה (מט, ב) "כמאן אזלא הא דתנן נסכים בתחילה מועלין בהן ירדו לשיתין אין מועלין בהן, לימא רבי אלעזר בר צדוק היא [דאמר שהי' לול בין כבש למזבח שלשם היו מנסכים את היין והיו מוציאים משם אחת לשבעים שנה יין קרוש הדומה לעיגולי דבילה] דאי רבנן [שאמרו שמנסכים לשיתין שע"ג המזבח] הא נחתו להו [לשיתין וא"א להשתמש בהם]" עונה הגמ' "אפילו תימא רבנן בדאיקלט".
פרש"י "דאיקלט. אם תלה כלי בתוך השיטין וקיבל" [ולהעיר שרש"י בפירושו במעילה (דף יא ע"ב ד"ה אפילו) כתב שקלט את היין בידו. וצע"ק מה טעם השינוי והנפק"מ בזה [אף שע"פ פשט יותר מסתבר שהניח בשיתין כלי מאשר שהגיע עד להשיתין].
ובשפת אמת פירש באופן אחר מרש"י שבדאיקלט היינו שנבלע בדופני השיטין. ותמה השפ"א על רש"י מנ"ל לחדש שמיד לאחר שירד לתוך השיטין נחשב היין כ"נעשה מצוותו" ואין מועלין בו הרי אפ"ל שרק לאחר שירד להום נעשתה מצותו, ו"בדאיקלט" הפי' שנבלע בדופן השיטין.
ואוי"ל דסמיך רש"י אגמרא דלקמן וז"ל "אמר ריש לקיש בזמן שהיו מנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה', מאי משמע אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות". ופירש"י "פוקקין את השיתין. את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיטין שייראה עליו כגרון מלא ושבע". ומודגש בו העניין שלאחר דפקקו את נקב המזבח נעשה מצוותו כבר כדמשמע מהפסוק שממנו דרשת הגמרא "בקודש הסך נסך [מתי נעשה הנסך? כשהוא] שכר להוי'", אזי מוכח דאחרי שהוא "שכר להוי'" אזי כבר אינו בגדר "קודש" [וכ"ה לשיטת ר"א בר צדוק, אף שאמר ד"בקדושייתו קיימי" מ"מ גבי מעילה "אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו"] ולכן כבר אין בו דין מעילה.
ואוי"ל דאזדא רש"י לטעמיה בפירוש המשנה דלעיל (מח, ב) דאיתא התם "[הספלים של ניסוך היין והמים] מנוקבין כמין שני חוטמין דקין" ופירש"י שם וז"ל "כמין שני חוטמין דקים. חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו עמוקים וחלולים מאד". היינו שהיו עוברים ע"ג המזבח לפני שבאו לשיטין, וא"כ אפשר לפרש ש"פוקקין את השיתין" היינו שפקקו את הנקב שבראש המזבח.
אולם לפי' תוס' שם ליתא למימר הכי וז"ל "וזו תימה גדולה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דלמא הוא דמנקב הספלים יורדין לשימין כמין שני נקבי החוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים ניתנין על יסוד מערבית ועל יסוד דרומית ויורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו". ומ"מ משמע להדיא מפי' התוס' שירדו ישר לשיתין וא"א לפרש שפקקו את הנקב שבראש המזבח. וניחא ג"כ לאוקמי השפ"א התם כתוס', ומפרש כאן באופן אחר דרשת הגמרא, ולכן פירש ג"כ הכא באופן אחר מרש"י.
אך בכ"ז תוס' צריך ביאור היאך כאן יפקקו את השיטין, וכתב בטל תורה שלדעת תוס' פקקו את השיתין עצמן [ולא הנקב שבראש המזבח כרש"י] בכדי שיתמלאו ביין. ובבניהו הוסיף שבחלק העליון של השיתין היה חלל רחב ולאחר ג' טפחים נעשה הנקב צר ובמקום זה פקקו את השיתין ונשאר היין בחלק העליון של השיטין. ובערוך לנר הביא מירושלמי שפקקו את נקבי הספלים עצמם וע"י זה נתמלא הספל עצמו ביין [ואזי יהיה "שכר לה'"].
אולם שיטת הערוך לנר (הירושלמי) צ"ב הרי הנסך הוא שיורדין לשיטין וכתוב ש"בקודש הסך נסך שכר לה'" שמשמע מזה שבשעת ניסוך צריך שיהי' שכר (כדרשת הגמ'), ומה לי שהי' בצלוחית של זהב עצמה או בספל שלכך הוצרכו לשפוך לספל ע"מ לנסך.
ואוי"ל שהיו קבועין למזבח, וצ"ע.
ואשמח לשמוע דעת המעיינים בזה.