משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 54
[ממו"ר הגרח"י שרייבר שליט"א]
ראיתי באים מתפרצים/לעלות בהר מרהיבים/לחלוק על דברי רבותינו גדולי הדורות/ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים/לא נפתחו עיניהם לראות בנועם אור ה'/ולא ידעו ולא שמשו בהבנת התורה/אז אמרתי אבוא במגילת ספר/לבאר דברי רבותינו מצוקי ארץ/כל דבריהם כספירים/מרום הרים הם חצובים/וכאשר בא קול חצופים/ויאמרו על דברי רבותינו 'דברי ההמונים'/על זה הלא יחרד כל לב ולחשות לא אוכל/ וידעתי מך ערכי אך עת לה' לעשות.
[א] וג"ז ל"נ כלל, שהרי יכול לאסור על חבירו איסור הנאה, והנה אם אמרנו כי אינו יכול להגבילו תוכן הדבר כי אינו זוכה כלפיו כלל, וא"כ אף לאסור בהנאה נראה דאינו יכול ומ"מ זה אינו מוכרח כלל, ואל יתפס המעיין לדברים שוליים.
ראיתי באים מתפרצים/לעלות בהר מרהיבים/לחלוק על דברי רבותינו גדולי הדורות/ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים/לא נפתחו עיניהם לראות בנועם אור ה'/ולא ידעו ולא שמשו בהבנת התורה/אז אמרתי אבוא במגילת ספר/לבאר דברי רבותינו מצוקי ארץ/כל דבריהם כספירים/מרום הרים הם חצובים/וכאשר בא קול חצופים/ויאמרו על דברי רבותינו 'דברי ההמונים'/על זה הלא יחרד כל לב ולחשות לא אוכל/ וידעתי מך ערכי אך עת לה' לעשות.
וזה החלי:
בגמ' ב"ב קכ"ד איתא דנח' רבי ורבנן בדין פ"ש דבכור אי נוטל פ"ש בשבח הבא לאחר מיתת האב ממילא בלא טורח היתומים. ובגמ' שם נת' דטעם מח' הוא בקרא דכתיב לתת לו ורבנן דרשו דבעינן שיהיה כמתנה ואין הבכור נוטל אלא בשבח שבא ליד נותן, ויש מן הראשונים שפרשו דהיינו דאינו נוטל אלא בשבח הבא לידו. ושם עמוד ב מבואר דנח' אי חשיב האי שבח מצוי או לאו, ובעינן דיהיה השבח מצוי כדכתיב 'בכל אשר ימצא לו', ואף לדרשא קמא כן נראה לבאר, דדין בא ליד נותן הוא גדר בהלכה דמצוי, דאע"פ דאף רבנן מודו בעיקר הדבר דחשיב האי שבח מצוי, מ"מ כיון דלא בא לידו של נותן ולא מצי להקנותו כמבואר בר”ש זה חשיב לראוי. (ולשיטת הראשונים דקאי אמקבל יתבאר לפנינו מח' רבי ורבנן).
והנה לכאו' ילה"ק בזה משני פנים, ראשית דהרי בפשוטו בשעת הירושה זכה הבכור בחלק המגיעו דהיינו פ"ש, וא"כ מכאן ואילך הרי חלקו משביח וא"כ מדוע אינו יכול לטעון ארעאי אשבח, עוד צ"ב, דאף אי נימא דבעי הבכור לבוא מדיני הירושה, הרי לכאו' השבח אינו כלול בירושה כלל, שהרי האב כבר מת, ובעלות למת לא שייך, וא"כ אין השבח חלק מן הירושה.
ויבואו רבותינו מצוקי ארץ ויחדשו לנו ברוחב בינתם. כי כ"ז שלא חלקו היתומים את הירושה אין כאן זכיה ליתומים בגופם של נכסים, אלא הממון היום נידון כקיים בתפוסה"ב. ויביאו ראיה מהא דתנן בבכורות נ"ו דשאני יורשים משותפין, שיורשים הרי הם חייבים במעש"ב ואילו השותפין פטורין, מדעת הר”ש לקמן קכ"ו דאמר כי הפשוט אינו יכול למכור חלקו קודם החלוקה כ"ז שלא הוברר חלקו, ומבואר בדבריו דאין כח הפשוטים בירושה שווה לשותפים, שהרי שותף וודאי יכול למכור חלקו. ובזה בארו ענין סוגיין, כי כ"ז שלא חלקו הרי הממון עומד כממון הירושה, והשבח גם הוא נידון כן, וכח היורשים הוא ליטול כל אחד מרשות זו, ואשר ע"כ אין כח הבכור ליטול מרשות זו אלא כסיבתו – סיבת בכור, שאינה מועלת לו ליטול מן הראוי.
ויבואו אשר לא השיגה בינתם, ויהרסו על ה' לעלות, ויאמרו הרי רשות ממון חדשה היא, וכדי לקיימה עלינו למצא בהכרח מקרא מפורש או לכה"פ הלל"מ עליה, ומדלא פירש הר”ש לרשות זו, הרי שבהכרח כי דברים זרים בפי האומרים כן.
ויבואו ויאמרו, כי כל דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים, אינם אלא דברי המונים, ויקשו דא"כ מדוע הוצרכנו לחלוקת ירושה ממש, הלא אפשר שיזכו האחים בחלק בלתי מסוים ויעשו את הרשות לרשות שותפים, וכאשר עשו מע"ק להוציא את חלקם מרשות תפוסה"ב לרשותם הפרטית הרי קיימו דין ירושה, ומדוע הוצרך הר”ש לברור החלקים. עוד הקשו, דהנה האי מ"ד דס"ל דאין לבכור קודם חלוקה, מבו' בר”ש דיליף מקרא דכתיב 'לתת לו', ודרשי' עד דאתי ליד מקבל, וא"כ לא נא' במקרא זה דבעינן התפרשות חלקים, ומדוע לא סגי אף בחלק שאינו מסוים בלבד ואף זה הרי מקרי אתא לידיה קודם חלוקה.
ויוסיפו כי הנה למה דקיי"ל דאחים שחלקו כלקוחות הם, א"כ כיצד תחול המכירה, הלא הפשוטים עדיין לא זכו בחלקם מתפוסה"ב וא"כ כיצד יבואו לחלוקה. וכעי"ז הק' הרמ"ה ע"ד הר”ש, דכיצד יעשו גוד או איגוד וא"י למכור חלקו קודם חלוקה. וכמו"כ יש לתמוה בבכור, דכיצד ימכר חלק בכורה הואיל ומעולם לא התברר.
וישובו, ויתבוננו כי הרי הראשונים לקמן קכ"ו חלקו על הר”ש, וס"ל דאף פשוט יכול למכור חלקו קודם חלוקה, ויאמרו האח ! הרי זה מבואר כי יש לפשוטים קודם חלוקה וכאשר ראו כי יאמרו ע"ז רבותינו דאע"פ שאין הרשות להם מ"מ יכולים הם למכור משום שהם בעלים ברשות זו, לאלתר פיהם שחוק מלאו, ויקראו הלא הסברא ממכם והלאה, ויאמרו כי המכירה לא תיכון בהעמדת לוקח תחתיו אלא היא קביעה בחפץ וכיון שלא זכו היורשים בחפץ כיצד יקבעו עליו בעלות לאחרים, ויביאו ע"ז ראיות לאין ספור כי המכירה כך היא, ולא חשבו אלו כי לא נעלם מדברי רבותינו כל דבריהם, ותחת התבוננות בדברי רבותינו ולהבין עומק דבריהם, בחרו עשות שוא.
וישובו, ויאמרו הנה הראשונים דפליגי על הר”ש, הרי דחו דבריו מכח שותף, ואמרו הראשונים כי לא גרעו היורשים משותפים וכשם ששותפים יכולים למכור חלקם כמו"כ יכולים אלו למכור, וכאן לכאו' הרי הקשו קו' עצומה, שהרי באמת אי אמרי' דהרשות היא נפרדת מהי ההשואה לשותפים, ולא נאמר כי נח' בזה גופא שהרי לא עולה על הדעת לומר שאע"פ שהבינו הראשונים כי ס"ל לר”ש שיורש בעלותו פחותה משותף לא הבינו סברת תפוסה"ב, וא"כ הני ראשונים וודאי פליגי ע"ז לכאורה.
[עוד הקשו כמה קו' בסוג', דמה ענין בכור דמיחה דמהני ליה בלא חלוקה, וכן כהנה וכהנה].
ויבואו ויאמרו, כי לעולם גדר יורשים כגדר שותפות. וידונו לומר, כי הנה באר הר"ן ריש פרק השותפים בנדרים, דכל שותף אית ליה מחצה, והחצי השני משועבד לו להשתמש בו, ודנו כיצד יחול שיעבוד זה, דמי שיעבד של זה לזה, ואם בשותפין הרי לזה ירשו, מה נימא ביורשים שירשו ממילא. (והיינו דפשיטא להו דכן הוא דין היורשים ללא ה"א שחלוקים הם מיורשים). ויאמרו, כי כן הוא דין קנין השותפין, דכאשר עשו מעש"ק יחד הרי דינו של כל אחד לחול בלא להגביל את מעש"ק של חבירו, וא"כ זכה כל אחד בכל הנכסים שיהיה לו מחצה מהם, (והוא הוא דבר זר המתמיה, שהרי לכל אחד סיבה לזכיה, אלא ששני סיבות מתפרשות לחלקים וכשנים שהגביהו, ומהי זכיה בכולם לקבל מהם מחצה) ובמחצה אחרת יכול להשתמש שהרי אין קנינו של חבירו יכול להגבילו משמוש בו[א], ובארו כי זהו דין חלוקתם לברר חלקיהם הקיימים להם.
ומעתה, לכל אחד מהיורשים קיימת סיבה בכל הנכסים לזכות במחצית כ"ז שלא חלקו, וכן כח הבכור ניתן כן, (והוא דבר קשה כמו שאמרנו לעיל), ויבואו ויאמרו, כי המתנה אינה חלה ומתקיימת אלא כאשר יזכה בחלק העומד לו לבדו, וזכה בכל הכנסים להוציא לו שיעור זה, (והנה אפי' אם בשותפין נשמע לזה, הרי הכא לומר דיש לו זכות בכל הנכסים להוציא לעצמו מחצה לקיים דין מתנתו, הלא מהו דין זה בכל הנכסים אם אין מגיע לו אלא לעמוד בנכסים).
ובאר, כי דין השבח נידון ג"כ כך, והשבח הגדל בקרקע חלוקת הירושה הוא נידון לחלוקת ירושה וגם בו מתקיים דין חלוקת הירושה הראשוני, ואמנם הוק' להם שהרי לשיטתם זכה הבכור לגמרי בקרקע להוציא ממנה את חלקו, וא"כ שפיר זכה ג"כ בשבח היוצא ממנה, וע"ז כתבו כי חל מעיקרא שיור בדין השותפות, שלא יתקיים לו דין זה כלפי השבח, וקרקע השותפות השביחה ולא אין כח כלל כלפי זה. ודבריהם הללו מחוסרי באור, שהרי אם זכיית כל היורשים היא כזכיה להוציא בלבד, א"כ אין כאן כלל בעלות בחפץ, ומדוע יהיה כאן דין ארעאי אשבח, ואי נימא דמ"מ השבח דינו כדין החפץ ולכך אף הוא דינו להתחלק, והלא ל"ש חלוקה אלא במה שירשו מהאב, וחלק זה לא ירשו מהאב ואין בו דיני מצוי ומוחזק. ומש"כ כי שיור ישנו בירושה, שאין לו זכות להוציא מהקרקע את זכותו לקבל אלא במוחזק, זהו דבר מתמיה כמובן, שהרי אין לו זכות כלל בראוי, ולא שאינו יכול להוציא מן הקרקע פ"ש במצוי, וא"כ מה אכפ"ל בדין מצוי כיון שהקרקע עומדת לו.
[והמשים על לב יתבונן, דכאן אמרו הם סברא נוראה, דישנה שותפות וישנה זכות להוציא מן הקרקע את המגיע לו היינו חלק ירושתו, ומהי שותפות זו שממנה כוחו להוציא, ולא יועיל לומר שכל שותפות כוחה היא כן, היינו שזכו יחד לקבל כל אחד חלקו, שהרי שם זכו ממש לזכות בחפץ, אך כאן אין לו זכיה לזכות בדבר עצמו, שהרי כל כוחו הוא רק להוציא מהשותפות, וא"כ אמרו הם שותפות בלא להסביר את תוכנה].
ומעתה אמרו, דהרי בגמ' איתא דאין לבכור קודם חלוקה, והנה לדבריהם הלא זכה הבכור בגוף עצמו להוציא ממנו את חלק ירושתו, ואמרו, כי אה"נ וזכות גוף יש לו לבכור בקרקע, ויכול הוא להקנותה (!!) אלא שהגמ' דיברה לענין זכות החלוקה שבזה אין הבכור יכול למכור, ולא דמי לשותף שיכול למכור אע"פ שעדיין לו חלקו, משום ששותף מוכר את אשר יש לו בבעלות החפץ, ומשא"כ יורש דאין לו מאום בבעלות החפץ, אלא רק יש לו כח להוציא את המגיע לו ממנו בזה אין לו יכולת למכור את כוחו לחלוק. (וכמה חלי מר ולא ידע, שמעיקר דבריהם צווחו מדברי הראשונים דהשוו את היורשים לשותפים, וכאן חילקום משותפים ומדוע לא הסיקו הראשונים חילוק פשוט זה על דעתם).
והנה הר”ש הרי כתב כי אין הפשוט יכול למכור, ובארו את דבריו, כי שני דיני ירושה לנו, וכל היורשים כולם אין להם זכיה בממון היורש כל זמן שלא באו לחלוקה, אלא דין גמור קיים להם בנכסים שיהיו להם לחלוקה, (אהה ! זה ידעו לומר דהוי "דין גמור" ולא הוק' להם שעתה אין כאן בעלות בנכסים ואיה קושייתם הראשונה דמדוע יצטרכו האחים לחלק מבורר יזכו במצב זה, בחלק בלתי מבורר). וע"ז אינם צריכים פסוק, אלא זה פשוט להם מסברא להמציא דין חדש כזה שישנו דין ירושה בנכסים גם כאשר אין קיום לדין יורשים, אכן אשר לא שיערתי משונאי הוכיתי מאוהבי.
והוקשה להם עתה מ"ש בכור דאיכא למ"ד בגמ' דיכול למכור, ואמרו כי בכור שאני, ובכור אינו תלוי בדין ממון שיקבל, אלא חלה זכייתו בחלק שאינו מבורר וכבר בזה אית ליה מתנתו ואי"צ ליותר. ואני לא אדע מה יראו עיני, האם אכן יאמרו כי בכור אינו מדיני ירושה, והרי הם אשר חזרו ואמרו כי דין הירושה הוא לעמוד בברור עד שחדשו משו"ה דין ירושה נוסף, ומה השתנה בכור מכ"ז. והנה נלאיתי הבא דבריהם ודחות, ועוד אחת נביא, דמעתה בארו דברי הראשונים כי הם פליגי על דברי הר”ש, וס"ל כי דין היורשים הוא דין ממון אשר יחול בנכסים, ולמ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה הוא משום דאך בכור בעי דין זכיה בנכסים ובלא"ה אין לו מאום, ולא שת ליבו למש"כ ר”ש כי הבעל נוטל בירושת אשתו בתפוסה"ב ואם אמר כי אין לו כלל בזה מדוע יירש.
לו חכמו ישכילו זאת, ולא ירעו ולא ישחיתו לעשות, אך ידעתי כי אין כאן מקום להשיב, ולא כלפיהם אמרי אשיב, אך אתה אחי הנלבב, אל לך, אל תלך בדרך אתם, לחצוב בארות בארות נשברים, בא נא ושאב ממקור מים חיים, מצוף רבותינו, אשר מדור דור לנו מסורים.
אלו לא הבינו ענין תפוסה"ב, וטעו לחשוב ענינה כרשות עצמאית, טעות היא זו. לא הוצרכו רבותינו לחידוש שני דינים דין אחד הוא בירושה שיקבל היורש את ממון אביו, אלא שכבר העמיד הר”ש כי א"א לקיום דין זה כ"ז שלא קיבל את חלק מבורר, והטעם בזה, הרי ישנם כמה אחים, וא"כ סתירת הסיבות לא תניח לסיבת אחד מהם להתקיים על חפץ כלל כ"ז שלא חלקו, ונמצאו כל היורשים עומדים בסתירה לסיבתם ואין אחד מהם זוכה כלל. ובאו רבותינו והתבוננו, שהרי עתה קיימת כאן קבוצת אנשים אשר להם סיבה לקבל את בעלות האב, ואמנם אין אחד מהם אשר הוא יזכה שהרי כל אחד סותרו, אך כ"ז הוא כאשר נדון ביניהם אך כאשר נדון על הממון כלפיהם הרי וודאי כי עומדת בעלות האב לקבוצה זו שייזכה מי שמגיע לו מביניהם לעמוד בה, וא"כ נמצא דדין זה דירושה הוא בא וחידש לנו רשות נוספת קודם שתקיים סיבת כל אחד, והיא עצם המציאות שעומדת בעלות האב לכולם יחד, וזה הוי כשותפות ולא כשותפות, דהא וודאי דכלפי כל אחד אינו עומד כשותף על הממון, שהרי השותף זכה במחצה מכח סיבתו ומשום שסיבותיהם מתפרשות לכל אחד ואחד מחצה בחפץ, אך הכא לא שייך שיהיה כן שהרי אין סיבות הירושה על החפצים אלא לעמוד במקום האב, ובזה לא שייך התפרשות לחלק, ומ"מ כאשר נדון מצד התפיסה כלפיהם הרי בזה הם שווים לשותפים שהחפץ עומד להם כנגד כל העולם, ובזה מתקיים לנו דין ארעאי אשבח, שהרי בעלותם השביחה להם קרקע, ודין כל אחד לזכות בקרקע ובשבח מכח סיבתו, ואי"ז משום דין חלוקה אלא משום דינו עכשיו לזכות בנכסי האב אלא שסיבתו נסתרת, ומבואר לנו עתה היטב ענין ראוי ומוחזק, שהרי כח הבכור בנכסים הוא משום סיבתו בירושה, וא"כ הרי על ראוי אין סיבתו קיימת, וע"ז אין לו כח לסתור את סיבות אחיו וא"כ ע"ז הם זכו כנגדו שלא יהיה לו השבח, ואין אנו צריכים לשיור בקנינו וכדומה לזה.
ומעתה מבואר לנו היטב מח' האמוראים אם יש לבכור קודם חלוקה או לאו, לעולם אין לו עתה זכיה בגוף, אך הרי כל כוחו לעמוד בקבוצה זו שעומדת להם בעלות האב הוא משום שיש לו סיבת זכיה בממון אביו, ואמר בזה מ"ד שיש לו קודם חלוקה, דשאני הבכור בזה מכל אחים, דבכור אין כוחו לחלק בכורתו בא במקום סיבה שתסתר משאר סיבות, אלא כוחו וסיבתו קיימת במקום סתירת הסיבות בין האחים דזכותו שיהיה לו חלק נוסף על אחיו, וא"כ אין לנו חיסרון בו שתסתיים ירושתו בחלק שאינו מבורר, שאין דין להסתיים בחלק מבורר אלא שסתירת הסיבות לא תניח לזה, ולבכור לא קיימת סתירה לכוחו, ולכך אמר מ"ד יש לו שכאשר שגילה דעתו דרוצה הוא במתנתו הרי זכה לאלתר והסתיים לו חלק שאינו מבורר (ואין הכוונה שלא ידוע היכן הוא, אלא שהחלק מיסודו אינו מבורר), ומ"ד דאין לו פליג וס"ל, דכיון דהוא עומד כתובע מהאחים א"כ הרי עליו לעמוד כתובע כ"ז שיש להם סיבה על חלקו, ועד שעת חלוקה יש להם סיבה ע"ז, וכ"ז הוא פשוט ואי"צ לפנים.
וזהו הטעם שאין הבכור יכול למכור, שהרי עליו לעמוד כתובע לסיבתו ובל"ז יבטלוהו אחיו ע"י סיבתם הקיימת להם על כל הנכסים, ולר"ש כן הוא נמי בפשוטים שהרי עומדים כולם בסתירה זל"ז, והרי א"א למכור לאחר את עצם היותו יורש, וא"כ כאשר מכר והוציא מרשותו את החפץ הרי התבטל כוחו כלפיו וזכו שאר אחים בו ע"י סיבתם ולקונה אין סיבה שיוכל לעמוד כלפי סיבתם.
ורבותינו הראשונים אמרו, כי אמנם לא שייכת חלוקה בבעלות האב עצמה, אך כיון שכעת מצב הממון הוא כעומד לכולם יחד, א"כ נכונה תביעת סיבות להסתיים כל אחד לחלק אע"פ שלא הגבילו הבעלים את סיבתם לממון מסוים, וע"ז פליג הר"ש ואמר שכ"ז דאי"ז חלק מבורר לא יועיל לנו להעמיד סיבה על חלק שאינו מבורר שאין בזה כדי קיום לסיבה כלפי בעלות האב, שהרי עדיין עומדות כולם יחד. (ובבכור שמסתיימת סיבתו, התם אי"ז משום קיום הסיבה, אלא משום שאין לו סתירה על סיבתו),
וכן הוא מבואר ברמב"ם, דכתב דיורשים חשיבי כלוקחים ואף קודם חלוקה לענין מעש"ב, ובהכרח כי מריש חלה הירושה שלא כלפיהם ואין להם זכיית ממון בה, ורק לאח"כ זכה כל אחד בחלקו דס"ל כראשונים, ולכך הוי כלקוח, שאם אמרנו כי זכה מעיקרא בנכסים כולם ליטול את חלקו היכן שייך כאן דין לקוח. והדברים עמוקים אשרי המבין.
נמצאו דברי רבותינו מבוארים/כזוהר הרקיע מזהירים/ודברי אוילים לא יכונו/הרחק בני מעליהם במעגלותם לא תדרוך/כי מוצאי מצא חיים/והולך שם בחיק כסילים ינוח/.
החותם בדמע על כבוד התורה/תורה ונרתקה הדורשה וחוקרה/על עבד כי ימלוך ועבדים מתפרצים תחת אדוניהם/לא חשו לכבוד חכמים/אותם בשם 'המונים' יכנו/ודבריהם כבטלים ידמו/לא תהיה כזאת בישראל.
צעיר התלמידים/מתאבק ברגלי חכמים/עבד לחכמי התורה
בגמ' ב"ב קכ"ד איתא דנח' רבי ורבנן בדין פ"ש דבכור אי נוטל פ"ש בשבח הבא לאחר מיתת האב ממילא בלא טורח היתומים. ובגמ' שם נת' דטעם מח' הוא בקרא דכתיב לתת לו ורבנן דרשו דבעינן שיהיה כמתנה ואין הבכור נוטל אלא בשבח שבא ליד נותן, ויש מן הראשונים שפרשו דהיינו דאינו נוטל אלא בשבח הבא לידו. ושם עמוד ב מבואר דנח' אי חשיב האי שבח מצוי או לאו, ובעינן דיהיה השבח מצוי כדכתיב 'בכל אשר ימצא לו', ואף לדרשא קמא כן נראה לבאר, דדין בא ליד נותן הוא גדר בהלכה דמצוי, דאע"פ דאף רבנן מודו בעיקר הדבר דחשיב האי שבח מצוי, מ"מ כיון דלא בא לידו של נותן ולא מצי להקנותו כמבואר בר”ש זה חשיב לראוי. (ולשיטת הראשונים דקאי אמקבל יתבאר לפנינו מח' רבי ורבנן).
והנה לכאו' ילה"ק בזה משני פנים, ראשית דהרי בפשוטו בשעת הירושה זכה הבכור בחלק המגיעו דהיינו פ"ש, וא"כ מכאן ואילך הרי חלקו משביח וא"כ מדוע אינו יכול לטעון ארעאי אשבח, עוד צ"ב, דאף אי נימא דבעי הבכור לבוא מדיני הירושה, הרי לכאו' השבח אינו כלול בירושה כלל, שהרי האב כבר מת, ובעלות למת לא שייך, וא"כ אין השבח חלק מן הירושה.
ויבואו רבותינו מצוקי ארץ ויחדשו לנו ברוחב בינתם. כי כ"ז שלא חלקו היתומים את הירושה אין כאן זכיה ליתומים בגופם של נכסים, אלא הממון היום נידון כקיים בתפוסה"ב. ויביאו ראיה מהא דתנן בבכורות נ"ו דשאני יורשים משותפין, שיורשים הרי הם חייבים במעש"ב ואילו השותפין פטורין, מדעת הר”ש לקמן קכ"ו דאמר כי הפשוט אינו יכול למכור חלקו קודם החלוקה כ"ז שלא הוברר חלקו, ומבואר בדבריו דאין כח הפשוטים בירושה שווה לשותפים, שהרי שותף וודאי יכול למכור חלקו. ובזה בארו ענין סוגיין, כי כ"ז שלא חלקו הרי הממון עומד כממון הירושה, והשבח גם הוא נידון כן, וכח היורשים הוא ליטול כל אחד מרשות זו, ואשר ע"כ אין כח הבכור ליטול מרשות זו אלא כסיבתו – סיבת בכור, שאינה מועלת לו ליטול מן הראוי.
ויבואו אשר לא השיגה בינתם, ויהרסו על ה' לעלות, ויאמרו הרי רשות ממון חדשה היא, וכדי לקיימה עלינו למצא בהכרח מקרא מפורש או לכה"פ הלל"מ עליה, ומדלא פירש הר”ש לרשות זו, הרי שבהכרח כי דברים זרים בפי האומרים כן.
ויבואו ויאמרו, כי כל דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים, אינם אלא דברי המונים, ויקשו דא"כ מדוע הוצרכנו לחלוקת ירושה ממש, הלא אפשר שיזכו האחים בחלק בלתי מסוים ויעשו את הרשות לרשות שותפים, וכאשר עשו מע"ק להוציא את חלקם מרשות תפוסה"ב לרשותם הפרטית הרי קיימו דין ירושה, ומדוע הוצרך הר”ש לברור החלקים. עוד הקשו, דהנה האי מ"ד דס"ל דאין לבכור קודם חלוקה, מבו' בר”ש דיליף מקרא דכתיב 'לתת לו', ודרשי' עד דאתי ליד מקבל, וא"כ לא נא' במקרא זה דבעינן התפרשות חלקים, ומדוע לא סגי אף בחלק שאינו מסוים בלבד ואף זה הרי מקרי אתא לידיה קודם חלוקה.
ויוסיפו כי הנה למה דקיי"ל דאחים שחלקו כלקוחות הם, א"כ כיצד תחול המכירה, הלא הפשוטים עדיין לא זכו בחלקם מתפוסה"ב וא"כ כיצד יבואו לחלוקה. וכעי"ז הק' הרמ"ה ע"ד הר”ש, דכיצד יעשו גוד או איגוד וא"י למכור חלקו קודם חלוקה. וכמו"כ יש לתמוה בבכור, דכיצד ימכר חלק בכורה הואיל ומעולם לא התברר.
וישובו, ויתבוננו כי הרי הראשונים לקמן קכ"ו חלקו על הר”ש, וס"ל דאף פשוט יכול למכור חלקו קודם חלוקה, ויאמרו האח ! הרי זה מבואר כי יש לפשוטים קודם חלוקה וכאשר ראו כי יאמרו ע"ז רבותינו דאע"פ שאין הרשות להם מ"מ יכולים הם למכור משום שהם בעלים ברשות זו, לאלתר פיהם שחוק מלאו, ויקראו הלא הסברא ממכם והלאה, ויאמרו כי המכירה לא תיכון בהעמדת לוקח תחתיו אלא היא קביעה בחפץ וכיון שלא זכו היורשים בחפץ כיצד יקבעו עליו בעלות לאחרים, ויביאו ע"ז ראיות לאין ספור כי המכירה כך היא, ולא חשבו אלו כי לא נעלם מדברי רבותינו כל דבריהם, ותחת התבוננות בדברי רבותינו ולהבין עומק דבריהם, בחרו עשות שוא.
וישובו, ויאמרו הנה הראשונים דפליגי על הר”ש, הרי דחו דבריו מכח שותף, ואמרו הראשונים כי לא גרעו היורשים משותפים וכשם ששותפים יכולים למכור חלקם כמו"כ יכולים אלו למכור, וכאן לכאו' הרי הקשו קו' עצומה, שהרי באמת אי אמרי' דהרשות היא נפרדת מהי ההשואה לשותפים, ולא נאמר כי נח' בזה גופא שהרי לא עולה על הדעת לומר שאע"פ שהבינו הראשונים כי ס"ל לר”ש שיורש בעלותו פחותה משותף לא הבינו סברת תפוסה"ב, וא"כ הני ראשונים וודאי פליגי ע"ז לכאורה.
[עוד הקשו כמה קו' בסוג', דמה ענין בכור דמיחה דמהני ליה בלא חלוקה, וכן כהנה וכהנה].
ויבואו ויאמרו, כי לעולם גדר יורשים כגדר שותפות. וידונו לומר, כי הנה באר הר"ן ריש פרק השותפים בנדרים, דכל שותף אית ליה מחצה, והחצי השני משועבד לו להשתמש בו, ודנו כיצד יחול שיעבוד זה, דמי שיעבד של זה לזה, ואם בשותפין הרי לזה ירשו, מה נימא ביורשים שירשו ממילא. (והיינו דפשיטא להו דכן הוא דין היורשים ללא ה"א שחלוקים הם מיורשים). ויאמרו, כי כן הוא דין קנין השותפין, דכאשר עשו מעש"ק יחד הרי דינו של כל אחד לחול בלא להגביל את מעש"ק של חבירו, וא"כ זכה כל אחד בכל הנכסים שיהיה לו מחצה מהם, (והוא הוא דבר זר המתמיה, שהרי לכל אחד סיבה לזכיה, אלא ששני סיבות מתפרשות לחלקים וכשנים שהגביהו, ומהי זכיה בכולם לקבל מהם מחצה) ובמחצה אחרת יכול להשתמש שהרי אין קנינו של חבירו יכול להגבילו משמוש בו[א], ובארו כי זהו דין חלוקתם לברר חלקיהם הקיימים להם.
ומעתה, לכל אחד מהיורשים קיימת סיבה בכל הנכסים לזכות במחצית כ"ז שלא חלקו, וכן כח הבכור ניתן כן, (והוא דבר קשה כמו שאמרנו לעיל), ויבואו ויאמרו, כי המתנה אינה חלה ומתקיימת אלא כאשר יזכה בחלק העומד לו לבדו, וזכה בכל הכנסים להוציא לו שיעור זה, (והנה אפי' אם בשותפין נשמע לזה, הרי הכא לומר דיש לו זכות בכל הנכסים להוציא לעצמו מחצה לקיים דין מתנתו, הלא מהו דין זה בכל הנכסים אם אין מגיע לו אלא לעמוד בנכסים).
ובאר, כי דין השבח נידון ג"כ כך, והשבח הגדל בקרקע חלוקת הירושה הוא נידון לחלוקת ירושה וגם בו מתקיים דין חלוקת הירושה הראשוני, ואמנם הוק' להם שהרי לשיטתם זכה הבכור לגמרי בקרקע להוציא ממנה את חלקו, וא"כ שפיר זכה ג"כ בשבח היוצא ממנה, וע"ז כתבו כי חל מעיקרא שיור בדין השותפות, שלא יתקיים לו דין זה כלפי השבח, וקרקע השותפות השביחה ולא אין כח כלל כלפי זה. ודבריהם הללו מחוסרי באור, שהרי אם זכיית כל היורשים היא כזכיה להוציא בלבד, א"כ אין כאן כלל בעלות בחפץ, ומדוע יהיה כאן דין ארעאי אשבח, ואי נימא דמ"מ השבח דינו כדין החפץ ולכך אף הוא דינו להתחלק, והלא ל"ש חלוקה אלא במה שירשו מהאב, וחלק זה לא ירשו מהאב ואין בו דיני מצוי ומוחזק. ומש"כ כי שיור ישנו בירושה, שאין לו זכות להוציא מהקרקע את זכותו לקבל אלא במוחזק, זהו דבר מתמיה כמובן, שהרי אין לו זכות כלל בראוי, ולא שאינו יכול להוציא מן הקרקע פ"ש במצוי, וא"כ מה אכפ"ל בדין מצוי כיון שהקרקע עומדת לו.
[והמשים על לב יתבונן, דכאן אמרו הם סברא נוראה, דישנה שותפות וישנה זכות להוציא מן הקרקע את המגיע לו היינו חלק ירושתו, ומהי שותפות זו שממנה כוחו להוציא, ולא יועיל לומר שכל שותפות כוחה היא כן, היינו שזכו יחד לקבל כל אחד חלקו, שהרי שם זכו ממש לזכות בחפץ, אך כאן אין לו זכיה לזכות בדבר עצמו, שהרי כל כוחו הוא רק להוציא מהשותפות, וא"כ אמרו הם שותפות בלא להסביר את תוכנה].
ומעתה אמרו, דהרי בגמ' איתא דאין לבכור קודם חלוקה, והנה לדבריהם הלא זכה הבכור בגוף עצמו להוציא ממנו את חלק ירושתו, ואמרו, כי אה"נ וזכות גוף יש לו לבכור בקרקע, ויכול הוא להקנותה (!!) אלא שהגמ' דיברה לענין זכות החלוקה שבזה אין הבכור יכול למכור, ולא דמי לשותף שיכול למכור אע"פ שעדיין לו חלקו, משום ששותף מוכר את אשר יש לו בבעלות החפץ, ומשא"כ יורש דאין לו מאום בבעלות החפץ, אלא רק יש לו כח להוציא את המגיע לו ממנו בזה אין לו יכולת למכור את כוחו לחלוק. (וכמה חלי מר ולא ידע, שמעיקר דבריהם צווחו מדברי הראשונים דהשוו את היורשים לשותפים, וכאן חילקום משותפים ומדוע לא הסיקו הראשונים חילוק פשוט זה על דעתם).
והנה הר”ש הרי כתב כי אין הפשוט יכול למכור, ובארו את דבריו, כי שני דיני ירושה לנו, וכל היורשים כולם אין להם זכיה בממון היורש כל זמן שלא באו לחלוקה, אלא דין גמור קיים להם בנכסים שיהיו להם לחלוקה, (אהה ! זה ידעו לומר דהוי "דין גמור" ולא הוק' להם שעתה אין כאן בעלות בנכסים ואיה קושייתם הראשונה דמדוע יצטרכו האחים לחלק מבורר יזכו במצב זה, בחלק בלתי מבורר). וע"ז אינם צריכים פסוק, אלא זה פשוט להם מסברא להמציא דין חדש כזה שישנו דין ירושה בנכסים גם כאשר אין קיום לדין יורשים, אכן אשר לא שיערתי משונאי הוכיתי מאוהבי.
והוקשה להם עתה מ"ש בכור דאיכא למ"ד בגמ' דיכול למכור, ואמרו כי בכור שאני, ובכור אינו תלוי בדין ממון שיקבל, אלא חלה זכייתו בחלק שאינו מבורר וכבר בזה אית ליה מתנתו ואי"צ ליותר. ואני לא אדע מה יראו עיני, האם אכן יאמרו כי בכור אינו מדיני ירושה, והרי הם אשר חזרו ואמרו כי דין הירושה הוא לעמוד בברור עד שחדשו משו"ה דין ירושה נוסף, ומה השתנה בכור מכ"ז. והנה נלאיתי הבא דבריהם ודחות, ועוד אחת נביא, דמעתה בארו דברי הראשונים כי הם פליגי על דברי הר”ש, וס"ל כי דין היורשים הוא דין ממון אשר יחול בנכסים, ולמ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה הוא משום דאך בכור בעי דין זכיה בנכסים ובלא"ה אין לו מאום, ולא שת ליבו למש"כ ר”ש כי הבעל נוטל בירושת אשתו בתפוסה"ב ואם אמר כי אין לו כלל בזה מדוע יירש.
לו חכמו ישכילו זאת, ולא ירעו ולא ישחיתו לעשות, אך ידעתי כי אין כאן מקום להשיב, ולא כלפיהם אמרי אשיב, אך אתה אחי הנלבב, אל לך, אל תלך בדרך אתם, לחצוב בארות בארות נשברים, בא נא ושאב ממקור מים חיים, מצוף רבותינו, אשר מדור דור לנו מסורים.
אלו לא הבינו ענין תפוסה"ב, וטעו לחשוב ענינה כרשות עצמאית, טעות היא זו. לא הוצרכו רבותינו לחידוש שני דינים דין אחד הוא בירושה שיקבל היורש את ממון אביו, אלא שכבר העמיד הר”ש כי א"א לקיום דין זה כ"ז שלא קיבל את חלק מבורר, והטעם בזה, הרי ישנם כמה אחים, וא"כ סתירת הסיבות לא תניח לסיבת אחד מהם להתקיים על חפץ כלל כ"ז שלא חלקו, ונמצאו כל היורשים עומדים בסתירה לסיבתם ואין אחד מהם זוכה כלל. ובאו רבותינו והתבוננו, שהרי עתה קיימת כאן קבוצת אנשים אשר להם סיבה לקבל את בעלות האב, ואמנם אין אחד מהם אשר הוא יזכה שהרי כל אחד סותרו, אך כ"ז הוא כאשר נדון ביניהם אך כאשר נדון על הממון כלפיהם הרי וודאי כי עומדת בעלות האב לקבוצה זו שייזכה מי שמגיע לו מביניהם לעמוד בה, וא"כ נמצא דדין זה דירושה הוא בא וחידש לנו רשות נוספת קודם שתקיים סיבת כל אחד, והיא עצם המציאות שעומדת בעלות האב לכולם יחד, וזה הוי כשותפות ולא כשותפות, דהא וודאי דכלפי כל אחד אינו עומד כשותף על הממון, שהרי השותף זכה במחצה מכח סיבתו ומשום שסיבותיהם מתפרשות לכל אחד ואחד מחצה בחפץ, אך הכא לא שייך שיהיה כן שהרי אין סיבות הירושה על החפצים אלא לעמוד במקום האב, ובזה לא שייך התפרשות לחלק, ומ"מ כאשר נדון מצד התפיסה כלפיהם הרי בזה הם שווים לשותפים שהחפץ עומד להם כנגד כל העולם, ובזה מתקיים לנו דין ארעאי אשבח, שהרי בעלותם השביחה להם קרקע, ודין כל אחד לזכות בקרקע ובשבח מכח סיבתו, ואי"ז משום דין חלוקה אלא משום דינו עכשיו לזכות בנכסי האב אלא שסיבתו נסתרת, ומבואר לנו עתה היטב ענין ראוי ומוחזק, שהרי כח הבכור בנכסים הוא משום סיבתו בירושה, וא"כ הרי על ראוי אין סיבתו קיימת, וע"ז אין לו כח לסתור את סיבות אחיו וא"כ ע"ז הם זכו כנגדו שלא יהיה לו השבח, ואין אנו צריכים לשיור בקנינו וכדומה לזה.
ומעתה מבואר לנו היטב מח' האמוראים אם יש לבכור קודם חלוקה או לאו, לעולם אין לו עתה זכיה בגוף, אך הרי כל כוחו לעמוד בקבוצה זו שעומדת להם בעלות האב הוא משום שיש לו סיבת זכיה בממון אביו, ואמר בזה מ"ד שיש לו קודם חלוקה, דשאני הבכור בזה מכל אחים, דבכור אין כוחו לחלק בכורתו בא במקום סיבה שתסתר משאר סיבות, אלא כוחו וסיבתו קיימת במקום סתירת הסיבות בין האחים דזכותו שיהיה לו חלק נוסף על אחיו, וא"כ אין לנו חיסרון בו שתסתיים ירושתו בחלק שאינו מבורר, שאין דין להסתיים בחלק מבורר אלא שסתירת הסיבות לא תניח לזה, ולבכור לא קיימת סתירה לכוחו, ולכך אמר מ"ד יש לו שכאשר שגילה דעתו דרוצה הוא במתנתו הרי זכה לאלתר והסתיים לו חלק שאינו מבורר (ואין הכוונה שלא ידוע היכן הוא, אלא שהחלק מיסודו אינו מבורר), ומ"ד דאין לו פליג וס"ל, דכיון דהוא עומד כתובע מהאחים א"כ הרי עליו לעמוד כתובע כ"ז שיש להם סיבה על חלקו, ועד שעת חלוקה יש להם סיבה ע"ז, וכ"ז הוא פשוט ואי"צ לפנים.
וזהו הטעם שאין הבכור יכול למכור, שהרי עליו לעמוד כתובע לסיבתו ובל"ז יבטלוהו אחיו ע"י סיבתם הקיימת להם על כל הנכסים, ולר"ש כן הוא נמי בפשוטים שהרי עומדים כולם בסתירה זל"ז, והרי א"א למכור לאחר את עצם היותו יורש, וא"כ כאשר מכר והוציא מרשותו את החפץ הרי התבטל כוחו כלפיו וזכו שאר אחים בו ע"י סיבתם ולקונה אין סיבה שיוכל לעמוד כלפי סיבתם.
ורבותינו הראשונים אמרו, כי אמנם לא שייכת חלוקה בבעלות האב עצמה, אך כיון שכעת מצב הממון הוא כעומד לכולם יחד, א"כ נכונה תביעת סיבות להסתיים כל אחד לחלק אע"פ שלא הגבילו הבעלים את סיבתם לממון מסוים, וע"ז פליג הר"ש ואמר שכ"ז דאי"ז חלק מבורר לא יועיל לנו להעמיד סיבה על חלק שאינו מבורר שאין בזה כדי קיום לסיבה כלפי בעלות האב, שהרי עדיין עומדות כולם יחד. (ובבכור שמסתיימת סיבתו, התם אי"ז משום קיום הסיבה, אלא משום שאין לו סתירה על סיבתו),
וכן הוא מבואר ברמב"ם, דכתב דיורשים חשיבי כלוקחים ואף קודם חלוקה לענין מעש"ב, ובהכרח כי מריש חלה הירושה שלא כלפיהם ואין להם זכיית ממון בה, ורק לאח"כ זכה כל אחד בחלקו דס"ל כראשונים, ולכך הוי כלקוח, שאם אמרנו כי זכה מעיקרא בנכסים כולם ליטול את חלקו היכן שייך כאן דין לקוח. והדברים עמוקים אשרי המבין.
נמצאו דברי רבותינו מבוארים/כזוהר הרקיע מזהירים/ודברי אוילים לא יכונו/הרחק בני מעליהם במעגלותם לא תדרוך/כי מוצאי מצא חיים/והולך שם בחיק כסילים ינוח/.
החותם בדמע על כבוד התורה/תורה ונרתקה הדורשה וחוקרה/על עבד כי ימלוך ועבדים מתפרצים תחת אדוניהם/לא חשו לכבוד חכמים/אותם בשם 'המונים' יכנו/ודבריהם כבטלים ידמו/לא תהיה כזאת בישראל.
צעיר התלמידים/מתאבק ברגלי חכמים/עבד לחכמי התורה
[א] וג"ז ל"נ כלל, שהרי יכול לאסור על חבירו איסור הנאה, והנה אם אמרנו כי אינו יכול להגבילו תוכן הדבר כי אינו זוכה כלפיו כלל, וא"כ אף לאסור בהנאה נראה דאינו יכול ומ"מ זה אינו מוכרח כלל, ואל יתפס המעיין לדברים שוליים.