כתובות דף סב: מעשה דרב רחומי

[משיב כהלכה]

הגמרא בכתובות מספרת על רב רחומי שהיה הולך לביהמ"ד לתקופה ארוכה, היתה לו אשה צדקת גדולה שהיתה עוזבת אותו שילך לבית המדרש למשך שנה שלמה. הוא היה חוזר בערב יוה"כ. ליום אחד, יומיים בשנה. שנה אחת מגיע ערב יוה"כ, שמונה בבוקר, שמונה וחצי, תשע, רב רחומי לא מגיע. אשתו מחכה, מסתכלת, לא בא. מגיע עשר, אחת עשרה, אנשים כבר מתכוננים לסעודה מפסקת, הולכים למקוה לטבול, רואים כבר שטריימלך ברחובות, לובשים קיטל... לא מגיע.

האשה נשברה והוזילה דמעה מהעין שלה. רב רחומי, איפה שהוא היה, על המקום מת! נשאלת השאלה, מידת הדין רצתה לתבוע את צערה של אשתו של רב רחומי. ככה תובעים את צערה? היא הרי בכתה כי היא מתגעגעת אליו, רוצה את קרבתו, רוצה אותו. נו אז מה יעזור לה, שהיא תקבל את הארון שלו? שהיא תקבל אותו מת?!

בזה יש תשובה ידועה של ר' חיים שמואלביץ, שאם אתה מתעסק בבין אדם לחברו, אתה מצער את השני, לא משנה מה התכוונת, לא משנה שאתה מאוד אוהב אותו, זה כמו להיכנס לתוך האש! ואדם שנכנס לתוך האש – נכווה. זה לא עונש אלא תוצאה ישירה של המעשה.

התירוץ הזה הוא לומדס נפלא, אבל צ"ע כי ודאי לית דינא בלא דיינא, ובאחד מספרי הגרי"פ גולדווסר עמד בכמה קושיות על יסוד זה של הגרח"ש ודחה את דבריו.

ואולי אפשר לומר שאותה אשה עמדה בגבורה בכך שבעלה נעדר כל השנה מן הבית לצורך לימוד התורה, אבל כשהזילה דמעה, גילתה דעתה שאינה יכולה לעמוד בכך יותר, וראה הקב"ה בעונייה. ר' רחומי, בעלה, נענש מיד מפני שציער את אשתו בלא מתכוון, אבל היא לא נענשה, כי למרות שהצטערה מאוד בתחילה על מות בעלה, אבל לאחר מכן התחתנה עם בעל אחר שהגיע בכל יום לביתו, ונמצא שבסופו של דבר היה זה טוב מאוד עבורה.

ואחד ניסה לתרץ לי שעונש על העבירה אינו כלפי חבירו, אלא כלפי שמיא. ולכן גם ברוצח לא מועיל מחילת קרובי הנרצח לפטור הרוצח מדין מיתה, והרי איכא למ"ד גואל הדם מצוה. וכן מקלל אביו ואמו או מכה אביו ואמו שהוא במיתה לא מהני מחילתם, ואף אם הוא הסועדם לעת זקנתם.

ואמרתי לו שאין זה דומה, כי שם מדובר שעשה עבירה שיש עליה עונש האמור בתורה (במקלל או ברוצח) וכאן רק גרם צער. ובכל מקרה התירוץ אינו מתחיל, כי הקב"ה לוקח בחשבון את כל הסביבה לפני שמעניש, ואם יש מישהו שלא מגיע לו הצער הזה, הוא לא מעניש.

וזה מבואר בפלא יועץ - ערך בכיה: "וגם האחים והאחיות ראוי להם לבכות ולהתאבל כתיקון חכמים ז"ל בתת לב שאם הם היו זכאים לא אירע להם צער זה, דכתיב הצור תמים פעלו, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו אם אדם חייב מיתה אעפ"י שאביו ואמו ואחיו ואחיותיו וקרוביו זכאים אין חסים עליהם ועל צערם, אלא נפש החוטאת היא תמות. אבל הקב"ה אינו כן, אינו מצער אדם חנם, אלא אין אדם מת עד שיהיה הוא חייב ואביו ואמו חייבים בכדי הצער שיצטערו, ואשתו בכדי הצער שתצטער, ואחיו ואחיותיו וקרוביו ומיועדיו בכדי הצער שיצטערו, ואז ה' ממית את החייב מיתה ונטל כל אחד את שלו כפי הראוי לו במדה במשקל ובמשורה, ומטעם זה ראוי לבכות ולהתאבל על כל מתיו, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".

והרב וונדרבר בפורום אוצה"ח הביא שמפורסם בשם הג"ר ישראל מסלאנט מה שאמר על הפסוק "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", עיין ספר "חכמה ומוסר" להג"ר שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם), חלק א' מאמר י"ח עמ' ל"ח, שהביא בשם רבו הגר"י מסלאנט כי מדת בית דין של בשר ודם דאדם שנתחייב מיתה ממיתים אותו אף אם בני ביתו וקרוביו לא נתחייבו בצער הזה, משא"כ מדת הקב"ה שמעכב את העונש על האדם כדי שקרוביו לא יסבלו צער שלא נתחייבו בו. ראה כאן.

והועתק גם בס' אור רש"ז במדבר (מסעי) מאמר תשפ"ב (עמ' קפ"ב).

וכן כתב בס' חפץ חיים עה"ת עמ' רפ"ה (במהדורה ישנה עמ' ר"ו) בהגהות מעשי למלך בשם הגר"י סלאנטר (פ' האזינו) על הפסוק "הצור תמים פעלו". ראה כאן.

ענין זה הובא בשם רבי ישראל סלאנטר בהרבה ספרים. עיין לב אליהו (להגר"א לופיאן), חלק ד' (תחילת שביבי לב) עמ' שנ"א, על הפסוק א' אמונה ואין עול, (במהדורה חדשה תשס"ה, שביבי לב מס' ראש השנה, ח"א עמ' רפ"א), [וע"ע בסוף לב אליהו קונט' מערכות התשובה (סי' ה') "למען תלמד ליראה" עמ' רצ"ו (במהדו"ח ח"ג עמ' שנ"ח) שמביא דברי הסבא מקלם שאמר עפ"ז שכדאי להרבות באוהבים כדי לזכות בדין], ועיי' ס' ילקוט לקח טוב פ' האזינו (עמ' ריב-ריג). והאריך בזה הג"ר חנוך קרלינשטיין זצ"ל בספרו קונטרס עצות לזכות בדין בימים הנוראים סי' ה' ס"ק ה', (עמ' מ"ג והלאה).

והנה מצאנו שגדולים אחרים כיוונו מעצמם ליסוד זה, גם מגדולי גאוני הספרדים וגם מגדולי האדמורים החסידיים, שכנראה לא הכירו ולא שמעו על רבי ישראל סלאנטר.

היסוד הזה הובא בשם הג"ר אברהם יצחקי (ראש רבני ירושלים, בעל זרע אברהם, נכד החסד לאברהם), ע"י שאר בשרו הג"ר חיד"א בספרו צוארי שלל (בסוף פני דוד) הפטרת בהר (אות א'), על הפסוק גדול העצה ורוב העליליה, עיי"ש, והדמיון בין הדברים מפליא ביותר. ראה כאן.

וכן הובא היסוד הזה בשם האדמו"ר רבי בונם מפשיסחא, בתוך ס' שמחת ישראל (לר"י ברגר), תורת שמחה אות מ"א, על הפסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, עיי"ש, שהדברים ממש דומים. ראה כאן.

ועיין בס' מבשר טוב - יסודות עבודת השם (לאדמו"ר מביאלא שליט"א) עמ' קפה-קפו שכתב כן בשם ספרי זקנו אדמו"ר בעל דברי בינה, וכן כתב בשם אדמו"ר רבי מאיר מפרימישלאן (כנראה מסורת בעל פה), עיי"ש. וכן כתב בעוד כמה מספריו.

 

[חכם בן שושן]

אחד ניסה לתרץ לי שעונש על העבירה אינו כלפי חבירו, אלא כלפי שמיא. ולכן גם ברוצח לא מועיל מחילת קרובי הנרצח לפטור הרוצח מדין מיתה, והרי איכא למ"ד גואל הדם מצוה. וכן מקלל אביו ואמו או מכה אביו ואמו שהוא במיתה לא מהני מחילתם, ואף אם הוא הסועדם לעת זקנתם.

ואמרתי לו שאין זה דומה, כי שם מדובר שעשה עבירה שיש עליה עונש האמור בתורה (במקלל או ברוצח) וכאן רק גרם צער. ובכל מקרה התירוץ אינו מתחיל, כי הקב"ה לוקח בחשבון את כל הסביבה לפני שמעניש, ואם יש מישהו שלא מגיע לו הצער הזה, הוא לא מעניש

לא הבנתי למה עברה שמגיע עליה עונש מהכתוב בתורה חמורה יותר מגרימת צער הכלולה גם היא באיסור אונאה.
ומי אמר שלאשתו של רב רחומי לא הגיע הצער הזה מסיבה אחרת לגמרי?
אבל אין ספק שהדברים קשים וצריכים ביאור נוסף.

 

[משיב כהלכה]

אדם שרצח או קילל אביו ואמו, יש בזה עונש קצוב בתורה ואין אפשרות מחילה.

אבל אדם שגרם צער בלא כוונה כמו בנדון דידן, גם אם ראוי לעונש משמים, מדוע לא יתחשבו בשמים באותו אדם עצמו שנגרם לו צער, ועתה יגרם לו צער פי כמה וכמה (אלא אם נאמר כתירוץ שכתבתי).

והיות ואין ביהמ"ד בלא חידוש, עלה לי כעת תירוץ אחר, די"ל שכאשר לא הגיע הבינה האשה שבוודאי הוא מת, כי לא יתכן שהוא שכח את היום היחיד בשנה שהוא צריך לבוא לביתו. וממילא כבר הצטערה בצער זה של איבוד בעל ולא נוסף לה עוד צער מיוחד כשנודע לה באמת על פטירתו, ולאחר מכן נישאה בשנית ולא הצטערה יותר.

 

[חכם בן שושן]

(אלא אם נאמר כתירוץ שכתבתי)

לא הבנתי מה התירוץ שכתבת.

אדם שרצח או קילל אביו ואמו, יש בזה עונש קצוב בתורה ואין אפשרות מחילה.

אבל אדם שגרם צער בלא כוונה כמו בנדון דידן, גם אם ראוי לעונש משמים, מדוע לא יתחשבו בשמים באותו אדם עצמו שנגרם לו צער, ועתה יגרם לו צער פי כמה וכמה

אני לא חושב שהנקודה היא שזה עונש קצוב מהתורה. הנקודה היא שזה עונש שלא מגיע כסגירת חשבונות ואיזון מאזני פגיעה לא מוצדקים אלא כעונש לאדם שלא התנהג כראוי, שמי שלא התנהג יפה מקבל עונש, לא קשור למי שפגע בו או אם הוא ביקש את העונש הזה או לא.

 

[משיב כהלכה]

לא הבנתי מה התירוץ שכתבת.

אולי אפשר לומר שאותה אשה עמדה בגבורה בכך שבעלה נעדר כל השנה מן הבית לצורך לימוד התורה, אבל כשהזילה דמעה, גילתה דעתה שאינה יכולה לעמוד בכך יותר, וראה הקב"ה בעונייה. ר' רחומי, בעלה, נענש מיד מפני שציער את אשתו בלא מתכוון, אבל היא לא נענשה, כי למרות שהצטערה מאוד בתחילה על מות בעלה, אבל לאחר מכן התחתנה עם בעל אחר שהגיע בכל יום לביתו, ונמצא שבסופו של דבר היה זה טוב מאוד עבורה.

 

[משיב כהלכה]

כעונש לאדם שלא התנהג כראוי, שמי שלא התנהג יפה מקבל עונש, לא קשור למי שפגע בו או אם הוא ביקש את העונש הזה או לא.

לזה הבאתי באריכות שכל עונש על האדם נשקל היטב אם גם סביבתו ראויה לעונש. וא"כ מה אשמה עלובה זו. ומה שדחית שאולי עשתה משהו אחר, לא קשור לנדון דידן שהעונש הוא בגללה וא"כ נמצא שהיא נענשת מחמת שהצטערה.

 

[עת שערי רצון]

בזה יש תשובה ידועה של הרב חיים שמואלביץ,

דרך אגב, מאמר נפלא, יישר כח!