סכין מסוכסכת
תוכן הענינים
א. שלשת סוגי הפגימות.
ב. פגימה מסוכסכת, האם קורעת רק כששוחט מימין לשמאל ונתקע בה או גם משמאל לימין ונופל לתוכה.
ג. האם פגימה קורעת רק כשקדם לה רידוד של חורפא דסכינא.
ד. טעם הפסול בסכין מסוכסכת שיש בה פגימות הרבה וחומרתו.
ה. צירוף ה"פגימות הרבה" זו לזו.
ו. פגימות שבהמשך הסכין שאינו מגיע אליהם בשחיטה.
ז. בע"ח שנשחט בסכין פגומה האם הוא ודאי נבילה (לענין הקל הקל תחילה).
ח. מעלת רישא דסכינא.
ח. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (והאם זה ממש כמו מסוכסכת).
א. שלשת סוגי הפגימות
אמרינן בגמרא שיש שלש דרגות בצורת הפגימות, ואלו הן א. אוגרת. היינו ששני הצדדים של הפגימה הם בזוית חדה
ויש לעיין מאיזה שיפוע של זוית חשיב פגימה הפוסלת. והנה אמרו בגמרא (י"ז א') אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר -היה פוגם סכינים בפגימות שונות ושולח לארץ ישראל לשאול מה דין פגם כזה, שלחו ליה כמגירה שנינו. ולא נתפרש מאי קמיבעיא ליה ומאי קמהדרי ליה. והגראי"ש גריינימן שליט"א הציע לפרש דהאי ניהו דקא מיבעיא ליה מאיזה דרגת זוית חשיב פגימה הפוסלת, והתשובה היתה דכמגירה, וצ"ע.
ב. פגימה מסוכסכת, האם קורעת רק כששוחט מימין לשמאל ונתקע בה או גם משמאל לימין ונופל לתוכה
הנה "סכין מסוכסכת" שנזכרה בסוגיין יש בה פגימה שמהצד האחד היא בירידה חדה ומהצד השני היא בירידה כהה וממושכת כזה והנה מבואר בגמרא שהירידה הכהה והממושכת
אזי כשנופל לתוך הפגימה זה קורע את הסימנים ופוסל את השחיטה, ולא משכחת לה שחיטה כשרה בסכין מסוכסכת אלא כשהפגימה היא ברישא דסכינא [ואכמ"ל מה הפתרון בזה.] אך דעת הרמב"ן והרשב"א שרק כשמתחיל את השחיטה מצד ה"גבעה"
השחיטה נפסלת, והיינו לאחר שגולש לתוך הפגימה ומגיע לקיר של הצוק והקיר קורע את הסימנים, אבל אם מתחיל השחיטה מצד ה"צוק" ונופל לתוך הפגימה אין זה קורע את הסימנים. ודע דכל המחלוקת בין רש"י לרמב"ן שייכא רק כשהתחיל את השחיטה מצד הצוק והוליך הסכין ולא הביא בחזרה, אבל אם הוליך והביא אזי גם הרמב"ן מודה לרש"י ששחיטתו פסולה, משום שבחזירתו הקיר של הצוק פוגע בסימנים וקורע אותם ומטריף את הבהמה.והנה הרי"ף והרמב"ם שהביאו את הכשר סכין מסוכסכת רק בתנאי שהוליך ולא הביא, ולא הביאו גם את התנאי דקאי ארישא דסכינא, על כרחך סוברים כרמב"ן והרשב"א שנפילה מהצוק לפגימה אינה קורעת את הסימנים.
מצד המציאות אנו יותר מבינים את השיטה השניה, שהרי הבעיה הרגילה של פגימת סכין היא קריעת הסימנים, ואילו נפילה לתוך בור הפגימה אינה קורעת את הסימנים אלא לכה"י זה סוג של דרסה, וכי בדיוק איתרמי שני סוגי בעיות בפגימות. ועוד שאם באמת השטח של הפגימה היה באחוז משמעותי מן הסכין, אז יתכן שכשהיו מגיעים לפגימה הצוואר היה נופל לתוך הפגימה עד קרקע הבור ועד בכלל. אך כשמדברים על פגימה שתופסת לא יותר מ1% מהסכין וממשענת השוחט, לכאורה גם כשמגיעים כנגד הפגימה לא נופל שום דבר לתוך הפגימה. וכבר כתב היש"ש שהעיקר כהרי"ף והרמב"ם להכשיר בדיעבד פגימה אחת מסוכסכת בהוליך את הסכין וירד בפגימה ולא הביאה להתקע בפגימה, אלא דמכל מקום נהגו העם הכל כדעת רש"י לפסול.
ג. האם פגימה קורעת רק כשקדם לה רידוד של חורפא דסכינא
חידוש נוסף יש בדברי רש"י [על פי הגמרא לפי המהלך שלו], שאין כל פגימה פוסלת גם כשהיא בראש הסכין אלא לפעמים בעינן שיקדם לה נסיעה מסוימת של הסכין על צוואר הבהמה ואז יגיע לפגימה ויפסול, שהרי לפני הסימנים יש עור ובשר ובהם אין קריעה פוסלת, לכן אם הפגימה רגילה ("אוגרת") ודאי פוסלת אפילו אם היא בראש הסכין, כי כשהסימנים נופלים לפגימה אזי הדופן הראשונה של הפגימה קורעת את העור והבשר, והדופן השניה של הפגימה קורעת את הסימנים. אבל פגימה מסוכסכת, אזי אם עומדים שני פגימות כאלה בזו אחר זו אכן הבהמה נטרפת, כי הראשונה קורעת את העור והבשר והשניה קורעת את הסימנים, אך אם יש רק פגימה אחת כזו, צריך איזה שיעור של נסיעת הסכין על הצוואר לפני הפגימה, שהוא יחתוך את העור והבשר, ורק אחר כך כשמגיעים לסימנים הפגימה יכולה לפסול, אבל אם הפגימה נמצאת בראש הסכין, אין העור והבשר מספיקים להחתך לפני הנפילה לפגימה, ולכן אין הפגימה קורעת את הסימנים.
והרמב"ן הקשה על זה- א. לא מסתבר שהכשירו פגימה מסוכסכת ברישא דסכינא רק בבעל חיים שעורו שלם, אלא אף בבע"ח שכבר חתוך לו הבשר עד הסימנים. ב. ואם נוקמא בבעל חיים שעורו שלם, אז גם פגימה אחת אוגרת ברישא דסכינא היה צריך להכשיר, שהרי השוחט לא יגיע כ"כ מהר לסימנים.
והר"ן תיקן את פירוש רש"י, שאין פגימה קורעת את הסימנים אלא אם כן קדם לה החלשת הסימנים ע"י מעיכתם ורידודם, ופגימה רגילה ("אוגרת") ודאי פוסלת את הסימנים, כי כשהסימנים נופלים לפגימה אזי הצד הדופן הראשונה של הפגימה מחלישה אותם, ושוב הם מיד נקרעים ע"י הדופן השניה של הפגימה. אבל פגימה מסוכסכת, אזי אם עומדים שני פגימות כאלה בזו אחר זו אכן הבהמה נטרפת, כי הראשונה מחלישה את הסימנים והשניה קורעת אותם, אך אם יש רק פגימה אחת כזו, צריך איזה שיעור של נסיעת הסכין על הצוואר לפני הפגימה, שהוא נחשב מחליש את הסימנים, ורק אחר כך כשהסכין מגיע לפגימה הפגימה קורעת את הסימנים, אבל אם הפגימה נמצאת בראש הסכין כזה אין הסימנים מספיקים להחלש לפני הנפילה לפגימה, ולכן אין הפגימה קורעתן.
ולדעת הרמב"ן צריך לי בירור מהו הרידוד שנאמר בסוגיין. אבל ברשב"א נראה שהרידוד לא נאמר כסיבה לקריעה שלאחר מכן, אלא כמניעה, וקאמר שאע"פ שההתחלה רק מרדדת מכל מקום ההמשך פוגם. וצ"ב.
ולענ"ד נראה בדרך אחרת דרק משום שהיה נדמה לגמרא שהתנא מכשיר מסוכסכת גם בנתקע בקיר הפגימה, לכן הגמרא "באה לקראת" ומעלה אפשרות שאולי צריך שתקדם החלשת הסימנים כדי שפגימה תקרע אותם, וזה מתקיים רק באוגרת ולא במסוכסכת, ודוחה הגמרא שגם זה לא יעזור, שאין סברא לחלק בין זה לזה, דגם במסוכסכת יש החלשה מיהא. מיהו לקושטא דמילתא הסימנים נקרעים ע"י פגימה גם אם לא קדמה להם החלשה כלל.
ובאמת מצד המציאות קשה להבין את דעה ראשונה, האם באמת בשביל ששן תקרע את הסימנים צריך דווקא שתהיה החלשה מקודם וסכין שיש לה שן כמו מפתח אפס [המשמש לרוב לדלתות חדרים] היא לא תקרע את הסימנים?, והאם ניתן ליתן לציבור כאלה חילוקי דינים בפגימה, [דמסוכסכת דקיימא ברישא דסכינא לא מטריפה, משום שעד כך וכך נסיעה של חורפא דסכינא, לא תקלקל פגימה מסוכסכת, והני מילי כשנסיעה קצרה זו אכן חלקה.] ובטענה היותר ברורה [שתחילת שחיטה לא מגיעה עדיין לסימנים אלא היא בעור ובבשר] לא משתמשים? ולדינא נראה שכל התנגשות חזיתית של שן עם הסימנים קורעת אותם והויא נבילה ואף אם לא קדם לה חורפא דסכינא.
ד. טעם הפסול בסכין מסוכסכת שיש בה פגימות הרבה וחומרתו
הנה סכין שיש בה פגימות הרבה דתניא שתידון כמגירה נחלקו בזה הראשונים בטעם הדין. דלרש"י וסייעתו הוא דין דאורייתא, דסבירא להו שגם נפילה משן הסכין פנימה מטריפה בתנאים מסוימים, כגון בשני פגימות, וכמו שנתבאר לעיל. אבל להרמב"ן והרשב"א הוא דין דרבנן שמא יחזיר את הסכין לאחוריו ואז תהיה קריעת סימנים.
וביאור החילוק לשיטתם בין פגימה אחת לשתי פגימות יתכן לומר משום דבפגימה אחת יותר קל להזהר בשעה שעוברים איתה על הצוואר שלא לחזור לאחוריו. [ויתכן שזה גם דבר שקשה להזהר ממנו שלא תמצא פגימה אחת, וזה עלול להווצר גם שלא באשמתו תוך כדי שחיטה, לכן הקילו בפגימה שאינה פוסלת מן הדין, אבל פגימות הרבה פושע הוא, שהיה לו לחדד הסכין קודם השחיטה, שלא נהיה ע"י השחיטה פתאום פגימות הרבה.]
ה. צירוף ה"פגימות הרבה" זו לזו
תניא בתוספתא (פרק א' הלכה ג') סכין שיש בה פגימות פגימות הרי זו כמגרה, אם יש בין פגימה לחברתה כמלוא שנים בצואר שחיטתו כשרה, אין בה אלא פגימה אחת אם היתה מסכסכת ושוחטת כשרה אם חונקת פסולה, וכולה מיירי במסכסכת והוליך ולא הביא. ויש לחקור אם הנידון כאן על "פסול הגוף" של הסכין, כלומר שבפגימות הרבה הוא פסול אפילו אם שוחט שלא במקום הפגימות, אבל כששוחט במקום הפגימה אפילו בפגימה אחת פסולה. או שהנידון כאן על "פסול שחיטה", כלומר שכששוחט במקום הפגימות הרבה שחיטתו פסולה, אבל אם יש המשך חלק בסכין ושוחט רק שם שחיטתו כשירה.
והנה זה ודאי מבואר בגמרא שההכשר של פגימה אחת הוא אפילו כששוחט בה (דהיינו במסכסכת והוליך ולא הביא.) ולגבי הפסול של פגימות הרבה שנינו בתוספתא שהוא רק בסמוכות זו לזו, וכמדומה שלא באו לפסול סמוכות במקרה שלא השתמש במקומן כלל אלא שחט בהמשך אורך הסכין , אלא בכה"ג שחיטתו כשירה, וכן לא באו להכשיר מופלגות במקרה שלא השתמש במקומן כלל אלא שחט בשטח שביניהן , דבכה"ג פשיטא דשחיטתו כשירה. אלא מיירי בשהשתמש באחת מהם ולא בשניה. והנה אם ההשתמשות רק באחת נובעת מזה שהשניה היתה מחוץ למלא שנים בצוואר מתחילת המקום ששחט בו, כמדומה דשחיטתו כשירה, ואפילו אם השניה היא אוגרת, דחזינן לסכין כמאן דפסיק בסוף השטח של מלא שנים בצוואר. אך אם גם השניה היתה בתוך מלא שנים בצוואר, אך בטרם הגיעו אליה הביא את הסכין חזרה אחורה, דהיינו שעשה מוליך ומביא אך לא מירק את ההבאה- דאם כן הוה בזע לסימנים בפגישתן את תל הפגימה הראשונה, אלא צמצם את ההבאה עד הפגימה הראשונה, בזה כמדומה דשחיטתו פסולה, דשויוה רבנן להאי סכין כמגירה.
ו. פגימות שבהמשך הסכין שאינו מגיע אליהם בשחיטה
יש לדון בדין השוחט בסכין ארוכה שבסופה יש פגימות [כרגיל מדברים באוגרות], אך הוא אינו מגיע כלל למקום הפגימות. האם מותר לכתחילה או לא ישחוט ואם שחט כשר או פסול בדיעבד.
והנה לענין פסול בדיעבד אין לנו יכולת לחדש, ואי משום דסכין שיש בה פגימות הרבה פסולה ומגל קציר כדרך הליכתה אינה מתרת באכילה, יש לומר דשאני התם דטפי יש לחוש שיטעה ויוליך ויביא או ירעד מעט לאחור, מה שאין כן כאן שהפגימות הם חוץ למקום השחיטה. והרמב"ן כתב דאפילו אם שוחט בין שני פגימות [בפשוטו אפילו אוגרות,] ואין ביניהם כמלא שנים בצוואר, אלא שהוליך והביא ביניהם עד שגמר השחיטה, שחיטתו כשירה. וכן כתב בביאור הגר"א סימן ו' סק"י.
ולענין להתיר לכתחילה, קשה להתיר אפילו בפגימה אחת רחוקה, שהרי אסרו אפילו לשחוט במגל יד בצד החלק שבה גזירה שמא ישחוט באידך גיסא, ולכאורה קל וחומר בשיש פגימה באותו צד ששוחט בו. שו"ר כן ברש"י ט"ו ב' ד"ה דלמא. [מיהו יש לדון בשהפגימה הרחוקה ההיא- מסוכסכת, והשוחט מוליך ולא מביא, מי אמרינן כיון דאיכא תרתי לטיבותא, שהיא חוץ למקום שחיטה וגם היא מסוכסכת, שרי לכתחילה, או לא.]
והנה לשון התוספתא אם יש בין פגימה לחברתה כמלוא שנים בצואר שחיטתו כשרה, וכבר נתבאר שהתוספתא מיירי במסוכסכות ומשתמש באחת מהם, ומכאן זכר לדבר שפגימה אוגרת הנמצאת במקום שלא השתמש בו, אינה פוסלת בדיעבד.
ודע דהציטוט הנ"ל- שחיטתו כשרה כן היא גירסת ראבי"ה (אשכנז) רמב"ן (ספרד) סמ"ג (צרפת) וכן היא הגירסא לפנינו. אך מצאנו שנים מחכמי פרובנס שגירסתם בתוספתא היתה אם יש בין פגימה לפגימה כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה, והיינו הר"ר נתן רבו של המאורות וכן המאירי, ולמדו מזה שלכאורה מותר לכתחילה לשחוט בסכין ארוכה שיש פגימה בסופה ונזהר שלא להגיע למקום הפגימה, וגם הם לא ששו להתיר זאת למעשה.
ויש להקשות על גירסא זו מהא דאין שוחטין לכתחילה במגל יד בצד החלק שלו, דילמא אתי למישחט באידך גיסא, וקל וחומר שיש לגזור על פגימה בהמשך אותו צד. ושמא יש לחלק דשאני מגל יד דמינכרא פגימותיו, וסבורים התינוקות שהשוחט משתמש בו בצד הרגיל לשמש, דהיינו צד הפגימות, ולכך אם בגדלותם ישמעו שמועה מסופקת שסכין עם פגימות פסולה, ידחו אותה מכח מה שראו בצעירותם ששחטו במגל. אבל פגימות סכין אינם ידועות אלא לשוחט, והוא יודע היכן לשחוט והיכן לא לשחוט.
עוד יש להקשות על גירסא זו הרי מכללות דברי התוספתא נראה דמיירי בשפוגע עכ"פ באחת הפגימות, ובזה הרי אמרינן בגמרא (י"ז ב') לא ישחוט בה לכתחלה.
ז. בע"ח שנשחט בסכין פגומה האם הוא ודאי נבילה (לענין הקל הקל תחילה)
וע"י דברי רש"י יש להתעורר לשאלה, שהרי מסתמא אין בעיה שהעור והבשר ייחתכו בדרך קריעה אלא רק הסימנים, ובסימנים עצמם ודאי אין בעיה שמה שאחרי שיעור שחיטה יחתך בדרך קריעה, וגם מה שלפני שיעור שחיטה, כשמדברים על הקנה, שבו בדרך כלל פוגעים תחילה, הרי מיעוט קנה יכול להיות חתוך גם שלא בדרך שחיטה, ורק ה"כל שהוא" שהופך אותו לרוב חתוך, צריך להיות בדרך שחיטה, והשתא לפי זה נקח לדוגמא קיצונית שחיטת עופות [דסגי בהו בשחיטת רוב סימן אחד], סכין שיש בה פגימה אחת, אז הצד שהיא פוסלת זה רק אם היא בדיוק זו שחתכה את הרוב סימן, או, אם במציאות הסכין פוגעת בוושט לפני שחיטת רוב הקנה, אז גם פגיעת הפגימה בוושט לכאורה יכולה לפסול, כי אז היא הופכת את העוף לטריפה, מדין נקובת הוושט שלא בדרך שחיטה, אבל אם הפגימה רק חתכה את העור והבשר היה צריך להיות שאינה מטריפה, וזו לא שמענו. וכתב הרמב"ן שזה גזירה דרבנן לפסול שחיטה כזו. וכן נראה בתוספות י' ב' ד"ה סכין שאכן גם סכין פגומה יתכן שלא הטריפה (במש"כ- שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה.)
ח. מעלת רישא דסכינא
בביאור מעלת רישא דסכינא- לרש"י והרא"ש המעלה של רישא דסכינא שהעור ובשר או הסימנים עדיין לא הספיקו להחלש כדי שיקרעו ע"י הנפילה לפגימה.
לרמב"ן אולי המעלה של רישא דסכינא שגם אם עבר שם בהליכתו מסתבר שלא יגיע עד שם בחזרתו. מיהו לפירוש זה כשהגמרא מתרצת שהוליך ולא הביא ראוי לומר שחזרו מהאוקימתא הזו.
להרשב"א "קאים ארישא דסכינא" הכוונה שהיכר הפגימה היא לצד ראש הסכין ולא לצד יד הסכין, ולפיכך כששוחט בדרך הולכה [-מתחיל להשתמש בראש הסכין ואחר כך בהמשכו,] היכר הפגימה לא פוגע בסימנים. [ולדוגמא בעלמא נקטו אדם ששוחט בדרך הולכה, אבל אם ידברו על אדם ששוחט בדרך הבאה יצטרכו לומר דקאים אקתא דסכינא.] וזה פירוש מתקבל מאוד.
הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו תנאי דקיימא ארישא דסכינא. ועל כרחך סבירא להו כהרמב"ן או הרשב"א.
ט. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (והאם זה ממש כמו מסוכסכת)
י"ח א' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל, לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבילה, אבל באכילה אסורה. הנה יש נידונים בתורה שנוגעים גם לאיסור והיתר וגם לטהרות, והיינו נבלה ונדה, אך צריך ביאור מדוע בענין נבילה החמירו בהשלכות הנוגעות לאיסור והיתר יותר מאשר לענין ההשלכות הנוגעות לטומאה. ואילו בענין נדה הוא להיפך.
ואולי יש לבאר דלענין טומאה טומאת נדה הוא דבר יותר מסוכן מפני שדרכה לילך וליגע ומתקיימת זמן רב ועושה משכב ומושב המתקיימין, מה שאין כן נבלה אין דרכה לילך וליגע ומעמיא עמיא ואזלא. ולעומת זה לענין איסור והיתר הקושי בחומרות בהלכות נדה הוא גדול יותר מהקושי בחומרות בהלכות נבלה.
אמר רב אשי דייקא נמי כו'. יש מקשים מדוע לא הביאו לסייע את דברי רבי יוחנן מהא דתניא לעיל (י"ז ב') סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה, והיינו אפילו במסוכסכות וקיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא, ודמי לשוחט במגל קציר בדרך הליכתה, וקתני תידון כמגירה, אלמא לפחות באכילה אסורה. והנה לרש"י הסובר שפגימות מסוכסכות ג"כ קורעות סימנים לא קשיא מידי, וכמו שפירש בעצמו (י"ז ב' ד"ה והוא) דמגל קציר עדיפא מסכין מסוכסכת כיון דשיניה כפופות מאד מאד. אבל להרי"ף וסייעתו דמסוכסכת אינה קורעת כלל בדרך ירידה וכמו שהסברא אומרת, מותר לנו להמשיך לשקול ע"פ הסברא ואיני רואה יתרון לסכין שפגימותיה כפופות מאד על מסוכסכת.
ויש ליישב דממתניתא ליכא סייעתא, דאיכא למימר הך מתניתא בית שמאי היא או דעת תנאים אחרים החולקים על המשנה, ואילו הגמרא רצתה להוכיח את דברי רבי יוחנן שכוונת המשנה עצמה רק לענין טומאה.
עוד יש לומר דיש צד חומר בסכין מסוכסכת על מגל קציר, דבמגל קציר יש סיבה שפגימותיו נעשו רק לצד אחד והדבר ניכר ואין כאן חשש טעות ואיחלופי והוא זכור בשעת שחיטה להזהר מלהיות מוליך ומביא, ואם ישכח ויביא הרי הקריעה תזעזענו ותזכירנו שהיא נבלה. אבל פגימות שהם נעשים במקרה ואינם ניכרים, מי יודע אם הבודק לא טעה במה שהגדיר שכולם לצד רישא דסכינא, ומי יודע אם הרואה אותו מרגיש במשמושם יידע את טעם הקולא שבהם דקיימי ארישא דסכינא או שילמד מהם גם לשאר פגימות, ומי יודע אם בשעת השחיטות יזכור להוליך בלי להביא. לכן יש יותר מקום להחמיר בהם.