חולין דף יג / מין - בניו ממזרים

[משיב כהלכה]

רש"י מבאר הטעם, שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה לאחרים.

וצ"ע מדוע הילד ממזר, הרי רוב בעילות הלך אחר הבעל.

 

[אור יעקב]

רש"י מבאר הטעם, שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה לאחרים.

וצ"ע מדוע הילד ממזר, הרי רוב בעילות הלך אחר הבעל.

בגמ' בסוטה (כז.) מבואר שבפרוצה לא שייך רוב בעילות אחר הבעל.

(ומ"מ יש שם ספק למ"ד שאינה מתעברת אלא סמוך לטבילתה אם אמרינן שבעלה שמר שלא תהיה אם משהו אחר - עיי"ש)

 

[משיב כהלכה]

לא סתם "פרוצה" אלא "פרוצה ביותר".

ומנלן דאיירי בפרוצה ביותר, הרי רק "אינו מקפיד על אשתו" שתתייחד עם פלוני וכיו"ב (וכמו הרבה חילוניים בימינו רח"ל) אבל אינה מיוחדת לזנות.

 

[אור יעקב]

לא סתם "פרוצה" אלא "פרוצה ביותר".

ומנלן דאיירי בפרוצה ביותר, הרי רק "אינו מקפיד על אשתו" שתתייחד עם פלוני וכיו"ב (וכמו הרבה חילוניים בימינו רח"ל) אבל אינה מיוחדת לזנות.

אני הבנתי להפך.
"פרוצה ביותר" בדרך כלל לא ניחא ליה לבעל ועושה כל טצדקי בעולם שזה לא יקרה.

אבל אם גם מצד הבעל אין לו בעיה ומפקירה לאחרים זה יותר גרוע מפרוצה.

 

[ממדבר מתנה]

עיין בב"ש סימן ד ס"ק כו שיש מפרשים שהסוגיא בסוטה איירי רק לענין כהונה,
אבל לענין ממזרות אמרינן דרוב בעילות אחר הבעל גם בפרוצה ביותר.
וכבר עמד בזה רבינו האור לציון בחידושיו לכתובות.
אין לי כרגע אפשרות לחפש ולהעלות דבריו, אשתדל לעלות יותר מאוחר בל"נ.

 

[משיב כהלכה]

אני הבנתי להפך.
"פרוצה ביותר" בדרך כלל לא ניחא ליה לבעל ועושה כל טצדקי בעולם שזה לא יקרה.

אבל אם גם מצד הבעל אין לו בעיה ומפקירה לאחרים זה יותר גרוע מפרוצה.

בכל המקרים מדובר בהסכמת הבעל, דאם לא כן היה מגרשה לאלתר (בעבר זה לא היה מסובך).

פרוצה ביותר זהו מצב נתון של אשה המיוחדת לזנות וממילא רוב בעילות אינן של הבעל.

"אינו מקפיד עליה ומפקירה", זה מצב נתון של בעל שלא שם לב היכן אשתו נמצאת ועם מי היא מתייחדת, וגם אם נודע לו אינו מתייחס ו"סומך עליה", ובכך מפקירה לאחרים.

עיין רמב"ם הלכות סוטה פרק ד שנקט באותו הלשון:

"וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן, ופוקד דרכיהן תמיד, עד שיידע שהן שלמין מכל חטא ועוון--הרי זה חוטא, שנאמר "וידעת, כי שלום אוהלך; ופקדת נווך, ולא תחטא".

 

[ממדבר מתנה]

עיין בב"ש סימן ד ס"ק כו שיש מפרשים שהסוגיא בסוטה איירי רק לענין כהונה,
אבל לענין ממזרות אמרינן דרוב בעילות אחר הבעל גם בפרוצה ביותר.
וכבר עמד בזה רבינו האור לציון בחידושיו לכתובות.
אין לי כרגע אפשרות לחפש ולהעלות דבריו, אשתדל לעלות יותר מאוחר בל"נ.

אור לציון כתובות יד:

 

[שאינו יודע לשאול]

רש"י מבאר הטעם, שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה לאחרים.
וצ"ע מדוע הילד ממזר, הרי רוב בעילות הלך אחר הבעל.

נלענ"ד ברור שכל המושג רוב בעילות אחר הבעל עיקרו הוא משום שבעלה משמרה, ודלא כהבית שמואל בסימן ד (ס"ק כג), שכתב שטעם חזקה זו הוא מפני שהבעל מצוי לה, וכתבתי על זה בארוכה, אומר כאן רק את הראיה העיקרית הנראית בזה.
בסוטה שם:
בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה לא תיבעי לך דלא ידע בה ולא מנטר לה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה מאי כיון דידע בה נטורי מנטר לה או דלמא גכיון דפרוצה ביותר לא תיקו.
וכוונת הגמ' לומר שעל הצד שהאישה אין מתעברת אלא סמוך לווסתה, אין הבעל יודע מתי זה, ולא יודע לשמר אותה קודם לכם שלא תתעבר, והואיל והיא פרוצה ביותר, הוא לא ידע בדבר והיא תזנה, משא"כ למ"ד שמתעברת סמוך לטבילתה הוא יודע בה ומשמרה, או שמא בפרוצה ביותר גם שמירתו לא תועיל.
מבואר להדיא שבאינה פרוצה ביותר שמירתו כן מועלת, וא"כ גם לו יצויר שלא היה הבעל מצוי לה, עדיין אם היה בידו לשמרה לא היו הביאות אלא ממנו, ויש לומר דהוא הדין איפכא - אם אין בכוונתו לשמרה, לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, דאין להחזיק אותה בנבעלת דווקא לבעלה מצד רצונה.
[ומובן שכל הסוגיא היא רק כשיש ריעותא של קול, וכמ"ש הרמב"ם בפרק טו מאיסו"ב הלכה כ, והטושו"ע סימן ד, ולדעת רוב הפוסקים אפילו בעדים שזינתה, אבל בסתם וולד לא צריכים לחזקה זו כלל].
על כן במין שלדעת היש אומרים אינו משמר את אשתו סרה אותה חזקה, ובאמת שמכאן ראיה נוספת ליסוד זה.
[ובזה טענתי לפרש דברי רש"י בקידושין עג ע"א, דאמרינן שם אסופי כשר מן התורה, "מאי טעמא", ופירש רש"י קושיית הגמרא - "אע''פ שאין מכירים את אמו וניחוש שמא מאשת איש שנבעלה לאחר דרוב פסולין אצלה ליכא למימר הכי", ותמוה הרי כאן החשש הוא שהיא אשת איש נשואה ולא ארוסה, כדמוכח מהמשך הגמ' שרוצים לאסור בין השאר בגלל מיעוט ארוסות, משמע שקודם הנושא היה נשואות, ואם היא נשואה למה נחוש לאחר שרוב פסולין אצלה, הרי רוב בעילות אחר הבעל.
אלא יש לומר שכל שהשליכה אותו, זה סיבה לחשוב שהוא פסול, ועדיין תמוה, הלא אותה סיבה היא לא עדיפה על שני עדים שזינתה, וגם מול שני עדים שזינתה יש רוב בעילות אחר הבעל להתיר את הוולד, ומאי שנא הכא, אטו הבעל קים ליה יותר מאותם שני עדים, ועל כרחינו לפרש, שכל העניין שאינה מזנה הוא מחמת הבעל שמשמר אותה, ואם היא משליכה, זאת אומרת שבדעתה שלה היא לא נשתמרה, ועל כן היא חוששת מהבעל ומשליכה את העובר.
ועל זה משיבה הגמ' שאישה תולה בבעלה ולא משליכה, גם כשהיא מזנה, וטעם הדבר מפני שהיא יודעת שכך יפסקו שרוב בעילות אחר הבעל].

 

[ממדבר מתנה]

נלענ"ד ברור שכל המושג רוב בעילות אחר הבעל עיקרו הוא משום שבעלה משמרה, ודלא כהבית שמואל בסימן ד (ס"ק כג), שכתב שטעם חזקה זו הוא מפני שהבעל מצוי לה, וכתבתי על זה בארוכה, אומר כאן רק את הראיה העיקרית הנראית בזה.
בסוטה שם:
בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה לא תיבעי לך דלא ידע בה ולא מנטר לה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה מאי כיון דידע בה נטורי מנטר לה או דלמא גכיון דפרוצה ביותר לא תיקו.
וכוונת הגמ' לומר שעל הצד שהאישה אין מתעברת אלא סמוך לווסתה, אין הבעל יודע מתי זה, ולא יודע לשמר אותה קודם לכם שלא תתעבר, והואיל והיא פרוצה ביותר, הוא לא ידע בדבר והיא תזנה, משא"כ למ"ד שמתעברת סמוך לטבילתה הוא יודע בה ומשמרה, או שמא בפרוצה ביותר גם שמירתו לא תועיל.
מבואר להדיא שבאינה פרוצה ביותר שמירתו כן מועלת, וא"כ גם לו יצויר שלא היה הבעל מצוי לה, עדיין אם היה בידו לשמרה לא היו הביאות אלא ממנו, ויש לומר דהוא הדין איפכא - אם אין בכוונתו לשמרה, לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, דאין להחזיק אותה בנבעלת דווקא לבעלה מצד רצונה.
[ומובן שכל הסוגיא היא רק כשיש ריעותא של קול, וכמ"ש הרמב"ם בפרק טו מאיסו"ב הלכה כ, והטושו"ע סימן ד, ולדעת רוב הפוסקים אפילו בעדים שזינתה, אבל בסתם וולד לא צריכים לחזקה זו כלל].
על כן במין שלדעת היש אומרים אינו משמר את אשתו סרה אותה חזקה, ובאמת שמכאן ראיה נוספת ליסוד זה.
[ובזה טענתי לפרש דברי רש"י בקידושין עג ע"א, דאמרינן שם אסופי כשר מן התורה, "מאי טעמא", ופירש רש"י קושיית הגמרא - "אע''פ שאין מכירים את אמו וניחוש שמא מאשת איש שנבעלה לאחר דרוב פסולין אצלה ליכא למימר הכי", ותמוה הרי כאן החשש הוא שהיא אשת איש נשואה ולא ארוסה, כדמוכח מהמשך הגמ' שרוצים לאסור בין השאר בגלל מיעוט ארוסות, משמע שקודם הנושא היה נשואות, ואם היא נשואה למה נחוש לאחר שרוב פסולין אצלה, הרי רוב בעילות אחר הבעל.
אלא יש לומר שכל שהשליכה אותו, זה סיבה לחשוב שהוא פסול, ועדיין תמוה, הלא אותה סיבה היא לא עדיפה על שני עדים שזינתה, וגם מול שני עדים שזינתה יש רוב בעילות אחר הבעל להתיר את הוולד, ומאי שנא הכא, אטו הבעל קים ליה יותר מאותם שני עדים, ועל כרחינו לפרש, שכל העניין שאינה מזנה הוא מחמת הבעל שמשמר אותה, ואם היא משליכה, זאת אומרת שבדעתה שלה היא לא נשתמרה, ועל כן היא חוששת מהבעל ומשליכה את העובר.
ועל זה משיבה הגמ' שאישה תולה בבעלה ולא משליכה, גם כשהיא מזנה, וטעם הדבר מפני שהיא יודעת שכך יפסקו שרוב בעילות אחר הבעל].

שפתיים ישק, משיב דברים נכוחים.

[ובזה טענתי לפרש דברי רש"י בקידושין עג ע"א, דאמרינן שם אסופי כשר מן התורה, "מאי טעמא", ופירש רש"י קושיית הגמרא - "אע''פ שאין מכירים את אמו וניחוש שמא מאשת איש שנבעלה לאחר דרוב פסולין אצלה ליכא למימר הכי", ותמוה הרי כאן החשש הוא שהיא אשת איש נשואה ולא ארוסה, כדמוכח מהמשך הגמ' שרוצים לאסור בין השאר בגלל מיעוט ארוסות, משמע שקודם הנושא היה נשואות,

נראה לענ"ד ליישב, דכוונת רש"י דבאסופי בעלמא איכא רוב פסולים. שהרי בכלל הספק ממזרות, דהיינו מ"ש 'שמא מאשת איש שנבעלה לאחר', איכא נמי ארוסות, ובסתם ארוסה לא שייך רוב בעילות אחר הבעל.
וע"ז תירצה הגמ' דאשת איש תולה בבעלה, וממילא נשים נשואות יצאו מהספק.
והא דאמרינן מאי איכא וכו', ר"ל שאחר שיצאו הנשואות יצאו מכלל הספק, מה שנשאר זה מיעוט ארוסות, ומיעוט נשואות שהלך בעליהן למדינת הים (ואינן יכולות לתלות בבעליהן), וכנגד זה דאיכא פנויה ואיכא נמי מחמת רעבון, הוה פלגא ופלגא.