משיב כהלכה
חבר בכיר
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 5,585
תוס' ד"ה "הרי שאבדו לו" מחדש שגם אם נגנבו הגדיים ונמצאו שחוטים, דהיינו שהגנב הצדיק שחט אותם, סומכים על שחיטתו, יאכלו ענווים וישבעו, כי חשיד אגניבה אבל לא חשיד אנבילה.
ולדינא נחלקו הראשונים בזה, ויש אוסרים, והשו"ע ביו"ד סימן א פסק להתיר: "אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו, ומצאם שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויים (וגם רוב גנבי העיר ישראלים) – מותרים בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית". ודלא כהרמב"ם (פרק ד הלכה ח) שנקט רק "אבדו".
והנה בגמ' בבא קמא דף ע"ט שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? כידוע, אנו עוסקים כבר דפים רבים בדיני קנסות של גנב, המחויב לשלם כפל בכל גנבה שלא באו עדים והעידו נגדו, או פי ארבעה וחמשה, כאשר מכר או טבח [שחט] שור או שה. כל הדינים הללו, שייכים אך ורק לגנב, אשר גונב בסתר. אם אדם גוזל בגלוי – מחויב להחזיר אך ורק את הקרן [שווי הגזלה] ללא תוספות. אם כן, שואלים התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי רבם, מדוע? מה הסיבה להבדל ההלכתי הברור בין גנב לגזלן, ומדוע גם גזלן אינו מתחייב בקנסות אלו כמו גנב?
ענה להם רבן יוחנן בן זכאי: זה [גזלן] השווה כבוד עבד [בעל החפץ] לכבוד קונו [הקב''ה], וזה [הגנב] לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה [בלשון ''נקיה'': הכוונה ''לעין'' של הקב''ה] כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה, [כנ''ל לגבי ''אוזנו'' של הקב''ה] כאילו אינה שומעת. כלומר, הגנב כביכול ''ממעיט'' מהיכולות של הקב''ה, וכביכול טוען כי הקב''ה אינו ''רואה'' ואינו ''שומע'' מה שקורה בארץ, בעובדה שהוא מסתתר רק מעיניו של בעל החפץ, ולא מסתתר ''מעינו ואוזניו'' של הקב''ה – על כך מגיע לו קנס של כפל, או של ארבעה וחמשה.
המהרש“א בחידושי אגדות מוסיף הערה להבחנה זו שבין גנב לגזלן:
"הגנב כיון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה, אבל הגזלן אינו כופר (בהכרח) בכל זה, שהרי גם מדין של מטה, שהוא רואה בחוש, אינו ירא. אלא שהוא מחשיב לו (-מעדיף) מה שהוא נשכר בגזילו, יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה".
ונשאלת השאלה, איך אפשר לסמוך על אדם כזה כופר וחסר יראת שמים, שישחט כראוי?
ואולי י"ל שהיות ואנו רואים שנשחטו הבהמות כראוי, ולא נותר אלא חשש דריסה או שהיה, ובזה אם רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, הרי זה אינו אלא פרט "טכני" מתוך הרגל לשחוט כראוי ותו לא (ועדיין צ"ע כי יש דברים נוספים הפוסלים את השחיטה כמו פגימת הסכין).
ונפק"מ לדינא בשוחטים שיוצאים לחו"ל וחלק מהם נכשלים בעבירות (באופן חד פעמי, כי מומר לדבר אחד נפסל לשחיטה כמבואר ביו"ד סימן ב).
ולדינא נחלקו הראשונים בזה, ויש אוסרים, והשו"ע ביו"ד סימן א פסק להתיר: "אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו, ומצאם שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויים (וגם רוב גנבי העיר ישראלים) – מותרים בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית". ודלא כהרמב"ם (פרק ד הלכה ח) שנקט רק "אבדו".
והנה בגמ' בבא קמא דף ע"ט שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? כידוע, אנו עוסקים כבר דפים רבים בדיני קנסות של גנב, המחויב לשלם כפל בכל גנבה שלא באו עדים והעידו נגדו, או פי ארבעה וחמשה, כאשר מכר או טבח [שחט] שור או שה. כל הדינים הללו, שייכים אך ורק לגנב, אשר גונב בסתר. אם אדם גוזל בגלוי – מחויב להחזיר אך ורק את הקרן [שווי הגזלה] ללא תוספות. אם כן, שואלים התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי רבם, מדוע? מה הסיבה להבדל ההלכתי הברור בין גנב לגזלן, ומדוע גם גזלן אינו מתחייב בקנסות אלו כמו גנב?
ענה להם רבן יוחנן בן זכאי: זה [גזלן] השווה כבוד עבד [בעל החפץ] לכבוד קונו [הקב''ה], וזה [הגנב] לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה [בלשון ''נקיה'': הכוונה ''לעין'' של הקב''ה] כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה, [כנ''ל לגבי ''אוזנו'' של הקב''ה] כאילו אינה שומעת. כלומר, הגנב כביכול ''ממעיט'' מהיכולות של הקב''ה, וכביכול טוען כי הקב''ה אינו ''רואה'' ואינו ''שומע'' מה שקורה בארץ, בעובדה שהוא מסתתר רק מעיניו של בעל החפץ, ולא מסתתר ''מעינו ואוזניו'' של הקב''ה – על כך מגיע לו קנס של כפל, או של ארבעה וחמשה.
המהרש“א בחידושי אגדות מוסיף הערה להבחנה זו שבין גנב לגזלן:
"הגנב כיון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה, אבל הגזלן אינו כופר (בהכרח) בכל זה, שהרי גם מדין של מטה, שהוא רואה בחוש, אינו ירא. אלא שהוא מחשיב לו (-מעדיף) מה שהוא נשכר בגזילו, יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה".
ונשאלת השאלה, איך אפשר לסמוך על אדם כזה כופר וחסר יראת שמים, שישחט כראוי?
ואולי י"ל שהיות ואנו רואים שנשחטו הבהמות כראוי, ולא נותר אלא חשש דריסה או שהיה, ובזה אם רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, הרי זה אינו אלא פרט "טכני" מתוך הרגל לשחוט כראוי ותו לא (ועדיין צ"ע כי יש דברים נוספים הפוסלים את השחיטה כמו פגימת הסכין).
ונפק"מ לדינא בשוחטים שיוצאים לחו"ל וחלק מהם נכשלים בעבירות (באופן חד פעמי, כי מומר לדבר אחד נפסל לשחיטה כמבואר ביו"ד סימן ב).
